אין לו עדיין שם, גם בזה אני צריכה עזרה. סיפור – מתפתח לספר, אשמח לביקורות (:

אני מעלה את החלק הראשון, (הסיפור הוא שלושה חלקים, חלק ראשון – החיים שלפני, חלק שני – אובססיב, חלק שלישי – נפילה) כי עדיין לא גמרתי את השני (: אני אפרסם את ההמשך אם יהיה ביקוש.

תחילת דבר – תוספת
שדות זהובים נפרסים על קילומטרים של קילומטרים. השמש השוקעת צובעת אותם באלפי גוונים זהובים וכתובים של יופי. באלפי משיכות מברשת עדינות שיוצאות ביחד תמונה מרהיבה כל כך, שקשה לקלוט אותה בתמונה בודדה. ציפורים לבנות וגדולות מניפות את כנפיהן ועפות במעגלים גדולים סביב השדות הבלתי נגמרים. אי שם, בסוף הפסים הזהובים שכאילו נמשכים עד אין סוף, במרחק יותר גדול בשביל לחשוב עליו עכשיו, נמצא כפר. בתי אבן קטנים, אנשים מתרוצצים ממקום למקום. קונים, מדברים, מבשלים. אבל זה לא חשוב יותר. שום דבר לא חשוב יותר מהשדות הבלתי נגמרים של החיטה, שמקבלת גוון אדום יותר ככל שהשמש שטה בזהירות לעבר היבשה. היום עומד להיגמר, אבל אני לא זזה אפילו מעט ממקומי. לא מראה שום כוונה לקום מכוך החיטה שסוגר עלי מכל הצדדים עלי. מאחורי ישנם עקבות. חורים בתוך שדה החיטה. לא טיבעיים, כאלה שרק אדם יכול לעולל. אני מציירת בדמיוני את ההתרחש בשדה לפני שעות. או היה זה לפני שנים? אני רצה בכל הכוח. לא עוצרת לרגע. אפילו לא כדי לנגב את הדמעות שלא מפסיקות לטפטף לכל עבר. בנקודה מסויימת, אני נתקלת באבן ומתרסקת על הרצפה. הבכי פוסק, ורק כלום נשאר. חור גדול שנדמה שלא יתמלא לעולם. לא רוצה לדבר. לא רוצה לחשוב. ואחרי כל כך הרבה זמן שאני בורחת מהמציאות, היא לא מוצאת אותי. המחשבות, הסיוטים הלא פוסקים האלה מפסיקים לעטוף אותי. אני משאירה את עיני פקוחות ומריצה את הזמן קדימה – אני עדיין כאן. לא מרגישה רעב, לא צמא. אני לא מרגישה יותר שמחה – כנראה שלעולם לא ארגיש. אני מרגישה כל כך ריקה, שלא משנה כמה חמצן אשאף – תמיד אשאר כלום. מעטפת בלבד שאין כלום בתוכה. אני מפחדת לעצום את העיניים – לתת לסיוטים לעטוף אותי ולגרור אותי לעולם ממנו אני כל כך מפחדת , המציאות. אז אני מתכווצת באותה תנוחה ומחבקת את רגלי בידי, לא מחכה. לא חושבת. השמש בינתיים שקעה עוד כמה סנטימטרים. זה לא משנה. אי שם – במקום רחוק מדי ועצוב מדי – מישהו מחפש אחרי. אולי יותר מאחד. אבל לי זה לא משנה. אני רוצה לשקוע בתוך הכלום, ולא להיות דבר.

חלק ראשון – החיים שלפני
1
"אז מה את אומרת? אני מחזיקה בידי שתי חליפות בגדים שאחת מהם הולכת לשמש אותי ביומי הראשון בתיכון. אני שולחת מבט אבוד אל חברתי, היידי, ששולחת אלי בחזרה חיוך עקום. היא בוחנת ארוכות את שתי האפשרויות, ובסוף מצביעה על אחת מהן. אני מעקמת את האף. "את לא חושבת שהיא טיפה מוגזמת?" אני מניחה אותה על המיטה הצהובה והרכה שלי ובוחנת – כל קמט, כל קצה חוט ותפר קטן. היידי מסתכלת עלי בהבעה מופתעת. "ממתי לך חשוב כל כך מבגדים?" היא שואלת אותי ברצינות. אני נאנחת אנחה ארוכה כל כך ולא עונה דבר. זה כי אני מנסה לא לשים לב לדברים החשובים באמת. כי אני מנסה לא לשים לב לחיים שלי. אני כל כך רוצה לענות לה, אבל לא אומרת דבר. תמונות עולות בראשי. צורבות חזק. משאירות חריטות שוטטות דם עמוק בלב. דקירות בלתי פוסקות וכל תמונה. כל צליל שנחרט בזיכרוני מאותן הלילות, כולם חוזרים ועוטפים אותי שוב בכל זמן שאני לא שומרת טוב טוב. צעקות. זכוכיות שבורות. דם על הרצפה. על הקירות. דם בידיים שלו ורצח בעיניים. יללת סירנה ואמבולנס המפנה גופה חסרת חיים. "ליאה!" אני מתנערת מהמחשבות ופונה אליה. "אז הראשונה?" אני מחייכת חיוך אומלל, מנסה בכוח להסתיר את סערת הרגשות המתחוללת בתוכי. "כן" היידי מחייכת אלי חיוך ענק, היא לא מבינה. היא לא מגלה. במיוחד בגלל שהיא לא רוצה לגלות. מנגו הייתה תמיד קרובה אלי, ויש רגעים שהודתה לה בכול ליבי על כך. היא עזרה לי להסיט את המחשבות מאותו לילה. היא עזרה לי להכניס טיפה נורמאליות לתוך החיים שלי. להיות קצת כמו בת שש עשרה רגילה. קצת, לא הרבה. אם כל מה שהיא מנסה – זאת עדיין העמדת פנים בלבד. אותו מקרה לא קורה לכל בת שש עשרה טיפוסית. אחד לעשרים אני משננת את החומר הנלמד כמו ילדה טובה. אני מודדת אותה בפעם העשירית ומהנהנת לבבואתי במראה. אבל אני לא יכולה לשים לב לחולצה הלבנה הצמודה, למכנסי הג'ינס הכהים, המגפיים החומות ועגילי הקריסטל המנצנצים. אני גם לא יכולה לשים לב לשערי הצהוב – דהוי הפרוע כמו תמיד, נראה כמו חבילת עשבים שנתנו לילדים בגילאי גן להדביק לי על הקרקפת בשעת יצירה. לעולם לא אצליח להשליט בו סדר. לא שזה משנה. אני גם לא שמה לב לפני הבהירות והחלקות, המאותרות בקומץ נמשים מפוזר. לשפתי הסדוקות והרועדות בתנועה כמעט בלתי מורגשת. כל מה שאני יכולה לשים לב אליו אלה עיני הבהירות .כמעט אפורות. הניסיונות שלי לחסום אותן במסך של אדישות לא צלחו. הן פוחדות. מטורפות. מקרינות את כל הזוועות שעברו עלי. מספרות כל הסיוטים בלילה, המחשבות והתמונות. אני לא מפסיקה לנתק את מבטי מעיני, ומפחדת לצפות בבכי רק מלראותן. "ליאה!!!" היידי דוחפת אותי ומתבוננת בי שוב. איך היא לא שמה לב לכל מה שעובר עלי? איך היא יכולה לעמוד כל כך קרוב – וצמרמורת לא עוטפת אותה. פחד עצום. איך היא יכולה שלא להסתכל בתוך המסך לכל הפחדים הכי עמוקים שלי? לא להבין מה עובר עלי – או לפחות קצה חוט קטן ממנו. "אני חושבת שאני יודעת מהי הבעיה שלך" היא מסתכלת עלי בפנים מופתעות ומהססות. אני נזהרת, לא אומרת כלום. מפחדת ומצפה יחדיו לרגע שהיא תבין שאני מנסה להסתיר משהו. אם כי לא בהצלחה. "יש לך מישהו" היא מחייכת חיוך מסתורי, אני רוצה לפרוץ בצחוק, או בבכי. אני רוצה להטיח את ראשי שוב ושוב בקיר המלוכלך שלי, שקיבל גוון צהבהב עם השנים. היא באמת לא מבינה כלום. אני מנסה להזכיר לעצמי שזה טוב, אני לא צריכה לחשוש מכך שסיפורי יתגלה, אני יכולה לבטוח בטיפשות שלה, אבל בתוך תוכי אני רוצה לספר למישהו. לחלוק את הכאב עם מישהו אחר חוץ מהפסיכולוג היקר שממנה סבתא שכל מטרתו היא להרוויח כסף. בנוסף, אני רוצה לראות את הבעה המזועזעת שלה. להראות לה שיש דברים טיפה יותר חשובים מהאם התיק תואם לנעליים. אני מזכירה לעצמי שוב ושוב את החסרונות בלספר את זה. היא מסוגלת לספר את זה לכל מכרי. אין שום סיבה שלא תעשה זאת. וכעבור יום – אלפי עיניים ישלחו אלי. אלפי חיוכים מרחמים. אני מעווה את הפנים בגועל ומתחילה להאדים מכעס, כאילו שהיא כבר סיפרה לכולם. היא מפרשת לא נכון את הפנים האדומות שלי. "זה ג'ייסון?" היא מצחקקת בהתרגשות, "אולי אריק?" אני מתחילה לארגן את האי סדר שפשט על חדרי. והיא בינתיים מתחילה לקשקש על עוד מליון בנים שהיא חושבת שהתאהבתי בהם. בנים. אני נושפת בכעס. אני לא עולם לא אסמוך על שום גבר בחיי. לא אחרי מה שקרה לאמי. אני נאבקת בדמעות שמאיימות להשתלט עלי. אסור לי. ולא משנה כמה זה מפתה, אני בשלב ההתגברות, ואני צריכה לנסות להדחיק את הכאב. הדמעות והזיכרונות. "את צריכה ללכת" אני אומרת בקול חנוק וקשה להיידי, בלי אפילו להסתכל עליה. היא קמה בזהירות ומדלגת בקלילות לעבר הדלת. היא כבר רגילה ל"התקפי הכעס" שלי. התיישבתי על המיטה וחיבקתי את רגלי בידי בחוסר אונים. התחלתי לכעוס כל כך, תיעבתי אותה, את התלתלים השחורים הקופצניים שלה, את עיניה הירוקות הסקרניות תמיד, ואת שפתיה האדומות שלא מפסיקות לקשקש אפילו לשנייה אחת. לא סבלתי את הבגדים הצבעוניים שלה. לא יכולתי לראות עוד שנייה אפילו סנטימטר אחד מהיידי. לא לשמוע עוד מילה אחת. אני הולכת למטבח ומכינה לי כריך גדול ומנחם. אוכלת אותו בביסים בודדים וקולטת שהמקרר כמעט ריק. הבית דמם, כרגיל. סיפור ה- "ההורים טסו לחו"ל" לא יתפוס עוד הרבה זמן, וסבתא דוחקת בי לבוא לגור אצלה. היא לא רוצה שאני ארדם בבית ריק, או מה שהיא יותר פוחדת ממנו, עם מי אני ארדם בבית ריק. וזה לא משנה כמה פעמים אני אומרת שאין סיבה לדאגה, שהכול מיותר. היא עקשנית. די נוח לי עם הלבד. לא, לא נוח, אלה עדיף. אני די בטוחה שלראות את הפנים המזועזעות של סבתא כשאני קמה בצרחות מהסיוטים כמו בכל לילה, זה לא מחזה מלבב. זה יגמר בסופו של דבר, אני יודעת. אני אצטרך לספר לכולם למה אני גרה אצל סבתא שלי, למה אבא שלי לא נראה בציבור. על אמא הם יודעים, כלומר, היינו חייבים לספר למשפחה הקרובה, להזמין אותם להלוויה. והשמועה התפשטה כמו אש בשדה קוצים. אבל חוץ מכמה אנשים קרובים במיוחד ובעלי מקצוע, אף אחד לא יודע את הסיפור האמיתי. אבל אני כן. אני לא יכולה לשכוח אותו, לא משנה כמה אני אנסה. אני מכניסה את הצלחת לכיור ושוטפת אותה. השקט האינסופי הזה, שלעולם לא יתמלא, שורר בבית. אני נכנסת לחדר השינה ובחוסר רצון נשכבת בן הסדינים, מפחדת לתת לסיוטים להשתלט עלי. אני עוצמת עיניים בחוזקה, ומצפה בכוח לאור הבוקר.
2
הכול חזר אלי. כל הפרטים הקטנים מאותו לילה, אלה שלעולם לא ישכח. זה התחיל מקול טריקת הדלת וניחוח האלכוהול שהתפשט באוויר, כמו תמיד שאבא נכנס. אמא שלי ניסתה להתרחק, ואני ישר צצתי במטבח וניסיתי לדחוף אותו ממנה. הוא הדף אותי בפנים נחושות. קר כקרח. כאילו אני לא יותר ממטרד. הוא צעק עלי לעוף לחדר, כי אם לא הוא יטפל בי. על פניה של אמי הייתה הבעה כל כך מסכנה, כל כך מבוהלת. היא ציוותה עלי בשקט ללכת לחדר עכשיו, ולחשה לי קרוב באוזן מילים שגרמו לי לרעוד ולהסתחרר. "אני אוהבת אותך, יקירה שלי. תיבחרי. תצאי דרך החלון ותלכי לסבתא. תגידי לה שתקרה למשטרה. תמיד תזכרי כמה אני אוהבת אותך". לא הבנתי כלום. באגרופים כפוצים ברחתי לחדר ונעלתי את הדלת. התכסתי חזק בשמיכה והצמדתי את האוזניים לכרית. אבל הצעקות חדרו את הדלת ואת השמיכה כאילו היו אוויר. הם טלטלו אותי בכוח והשאירו אותי באפיסת כוחות. שמעתי צרחות, קללות, זכוכית נשברת. לא משנה לאיזה מקום רצתי בחדר האפל הרגשתי כאילו הצרחות באות מתוכי. לא עוזבות אותי. בשלב מסוים, לא יכולתי לשאת את המחשבה, את הסבל הבלתי פוסק. רצתי למטבח, ודמותו החזקה של אבי החזיקה בקבוק שבור, וסכין לחם ארוך. דם אדמוני ובלתי נגמר היה בכל מקום. על הרצפה, על הסכין. על השיש, על השולחן, ועל גופתה הצנומה של אמי, בקצה המטבח. הרעידות הפכו לסחרורים, ופחדת שאני אתעלף – ואז מה יעלה בגורלי? שלחתי מבט על פניו של אבי. עיניו לא הסגירו שום חרטה, הצבע השחור על עיניו היה כהה כמו פחם. לא הראה שום התחרטות. שום סליחה. רק כעס, זעם, ורצח. פחד חלחל עמוק בתוכי, וצרחתי. צרחתי רצחה חזקה כל כך, רציתי להבריח אותו. את הרוצח הזה. רציתי לאחוז חזק כל כך באמי ולא להרפות. רציתי שהיא תחיה בשלווה ובאושר, כמו לפני שהוא הגיע לחיים שלה. שקמטי הדאגה והסמניים הכחולים שהיו מופיעים בקביעות בחודשים האחרונים ייעלמו כלא היו, ביחד איתו. רציתי לחזור אחורה בזמן, ולהחדיר בה כוח מספיק כדי שתסגיר אותו עוד שהכול התחיל. רציתי לחזור אחורה בזמן ולהציל אותה, אבל היה מאוחר מדי. "בואי אלי בתי הקטנה, אל תפחדי" הלחישה הצורמת של אבי צרבה לי. הוא כעס. צרח. ניסה למשוך אותי בכוח, אבני אני הייתי מהירה. בשארית כוחותיי, רצתי עד לסבתא, וניסיתי לסתום את האוזניים. להתעלם מהצעקות שלו. "בוגדת מגעילה!" הוא קילל, צעק ושוב קילל אותי בזמן שניסיתי לברוח. "מגיעה לך אותו גורל שעשיתי לאמא שלך! ולא משנה כמה תברחי, אני אוודה שזה יקרה!" הצעקה מוטטה אותי, רוקנה אותי מבפנים, והתעוררתי בצרחות ודמעות בלתי פוסקות. לא משנה כמה אנשה לברוח, הוא יוודה שזה יקרה.
כשאני קמה, מכוסה בדמעות, זיעה ורועדת כולי, אני משלימה לעצמי בראש את הפרטים בזהירות. רצתי לסבתא והתקשרתי למשטרה. לא סיפרתי לה כלום, ולא יכולתי להוציא מילה מהפה. אחר כך סבתא נסעה הביתה, צרחתי עליה, ניסיתי לעצור אותה. "אל תהיי מגוחכת" היא אמרה בכעס. "הוא ישלם על זה" סירנות משטרה וסירנות אמבולנס הופיעו בן רגע בשכונה. אחרי שפינו את הגופה ואת אבא, נכנסתי רועדת הביתה וריק חריף של אקונומיקה צרב לי בעיניים. עוד כמה טיפות דם ושלולית אחת חומה, שאפילו כמות בלתי מוגבלת של אקונומיקה שאבא שפך ברישול, לחשו וסיפרו. הראו לכולם מה היה פה. אין שלעולם לא נחזור להיות משפחה רגילה. למה? השאלה הדהדה שוב ושוב, צלולה ונוראית כל כך. למה שמישהו יעשה דבר כזה? כי החרטה, הבכי הנורא והשנאה העצמית של אבי למחרת בבוקר לא שינו אפילו במעט את השנאה שלי אליו. ולא משנה כמה פעמים הוא ביקש סליחה. לא משנה כמה פעמים הוא ניסה לפגוע בעצמו. האיש הזה רוצח, ואני לא אסלח לו לעולם. עכשיו הוא יושב בכלא, שם מקומו. אחר כך, הפסיכולוג שלי הסביר לי בזהירות ובמילים שקטות, כאילו אני עלולה להתפרץ בזעם, זאת מחלה מיוחדת, שגורמת לאלכוהול להשפיע עליך בצורה הרבה יותר מסיבית, מסוכנת. אלימה. והעובדה הזאת, גם לא שינתה כלום. אז הוא היה צריך להתרחק ממנו. הוא היה צריך להפסיק לשתות. הוא אהב אותה, לפחות זה מה שהוא אמר. לא הגיע לה הגורל הזה. מוות בידי מישהו שהיא אהבה כל כך, ופחדה ממנו כל כך. היא הייתה חלשה, מסכנה מאוד ועקשנית שנישאר "משפחה קטנה ומאושרת" אבל היא לא הבינה שאף פעם לא היינו כך. זאת לא הייתה אשמתה, בכל מקרה. אי אפשר להאשים אותה. אבל אותו אפשר, ואני מאשימה אותו בכל רגע שהיא לא נמצאת. בכל סיוט. בכל תמונה. בכל צרחה. אני מאשימה אותו, אבל זה עדיין לא משנה כלום. זה לא משנה את העובדה שהיא לא תחזור יותר. זה לא משנה עת העובדה שהוא רוצח. אבא שלי רוצח.
אני נכנסת להתקלח ושוטפת מעלי את כל הדמעות והזיעה. אני מרגישה נוקשה כל כך, כאילו ישנתי שנים, אבל למעשה, זה לא יותר משלוש שעות. שיא חדש אני מחייכת לעצמי במרירות. דווקא יפה מאוד יחסית לחצי שעה שבקושי הצלחתי להשיג בימים הראשונים. אז, פשוט פחדתי להירדם. פחדתי שהחלום הזה יחזור שוב ושוב, מפחיד יותר בכל פעם. או חלומות אחרים, כולם נוראיים ומפחדים בערך באותה מידה. עכשיו אני משלימה עם הגורל. בסופו של דבר, המציאות תחזור אלי. ואני חייבת לישון. בינתיים, אני מנסה להשלים עם הסיוטים בכל הכוח, מפחדת להעיר את השכנים. אני יוצאת מהמקלחת ומתנגבת במגבת צמרירית ועבה. סבתא משלמת את כל החשבונות שלי בינתיים, בתנאי שאעבור לגור אצלה ברגע שארצה. אני מודה לה כל כך. אני יודעת שהיא רוצה שאני אבוא, אבל גם קצת לא. היא אישה חזקה, היא לא רוצה שאראה אותה בוכה על אובדן הבת שלה. היא הדבר היחידי שנותר לי בנחשב משפחה, ואני מעריכה אותה מאוד. משתדלת לבוא לבקר כל יום. אני יודעת שגם היא בודדה, אבל אני מעדיפה לסבול בשקט. אני מכינה לי ארוחת בוקר ולובשת את הבגדים שהכנתי אתמול, ליום הראשון בתיכון. מהצצה בשעון, אני מגלה שנשאר עוד שעה שלמה עד שעלי ללכת לאוטובוס. אני אוכלת, מוודאת שהכול במקום, וקוראת קצת. אין לי מה לעשות, אבל אני מסיטה את תשומת ליבי ככל האפשר מהשום דבר. כאילו אותו ערב שוכן לי עמוק בתוך המוח, מחכה לקפוץ בכל זמן אפשרי כדי לאמלל אותי. אני נכנסת למחשב ובפעם המי יודע כמה מנסה לשלוח הודעה לדודתי, שגרה בקיבוץ בדרום הארץ.
היי לואיז
זאת ליאה, אני אשמח לשמוע ממך, תתקשרי או תשלחי הודעה בחזרה כמה שיותר מהר, אני צריכה אותך. מקווה ששמעת על המקרה, למעשה אני בטוחה ששמעת על המקרה, לא? תחזרי אלי. בבקשה.
אני נאנחת שתיבת ההודעות כותבת כל פעם מחדש: "אין הודעות חדשות" כמו צריבה חזקה בגרון. אני מתגעגעת אליה. ויותר חשוב מזה, אני צריכה אותה. לפני כשנתיים, כשכל העניין החל, היא ביקרה אצלנו, הסתגרה עם אמי לשעתיים בחדרה ואז תפסה אותי ודיברה איתי שיחה בארבע עיניים. "אני דואגת לאחותי ליאה" העיניים הבהירות שלה היו רציניות, מבוהלות. "אבל היא עקשנית. אז לפחות אותך נוכל להציל במקרה שיקרה משהו?" לא הבנתי אותה, אבל הנהנתי קצרות. "אם יקרה משהו, תחפשי אותי. תשלחי לי הודעה, תתקשרי. אני אעזור לך, תאמיני לי שתאהבי את הקיבוץ." היא ציוותה עלי ואני שקעתי בבלבול. לוס אנג'לס? למה שאצטרך לעבור? אני אוהבת את בון, העיר הציורית היפה בה ביליתי את שנותיי מהרגע שנולדתי. חוץ מזה, מה כבר יכול לקרות? "מה יקרה?" שאלתי בתמיהה. "כשזה יקרה, את תדעי" היא הבטיחה לי ונשקה לי על המצח. "את חייבת להבטיח לי שתצרי איתי קשר" היא לא הסירה ממני את עיניה המאשימות, ואני הנהנתי ואמרתי חלושות. "אני מבטיחה, דודה לואיז" היא חיבקה אותי חיבוק חזק ויצאה מחדר, מאז לא ראיתי אותה. אני בוחנת את תיבת ההודעות ומגלה כמה ההודעות שלי הופכות לחמורות מיום ליום. "דודה לואיז, קרה המקרה. אם תוכלי אני אשמח לעזרה" זאת הייתה ההודעה הראשונה. אני זוכרת כמה זמן התלבטתי על אותן מילים, שאני לא אשמע מפוחדת מדי, למרות שאני כן. במשך הימים הפסקתי לרסן את עצמי, שפכתי את כל הלב בפני הכתובת מייל שהיא השאירה לי, ולא היה שום מענה. אבל לא הפסקתי. לא התייאשתי. אני עדיים מחכה לרגע שהיא תעשה, תטוס ותבוא לאסוף אותי מחלום הבלהות המפחיד הזה. אני אולי בת שש עשרה, אבל אני רוצה להרגיש שוב כמו ילדה קטנה ומוגנת בין זרועותיה החמימות. אני רוצה לישון, שינה אמתית. בשלב מסוים התחלתי לשלוח הודעות מפחידות, כל כך רציתי שהיא תענה. "אני שוקעת. אני מפחדת. את חייבת לעזור לי. עצוב לי ולבד לי. אני צריכה עזרה. דחוף" שלחתי לה באחד הלילות שהתעוררתי מסיוטים לא פוסקים. בשלב מסוים למדתי להתאפק. למדתי להיות חזקה מבחוץ ,ליצור שיכבה שקופה אך עבה של התעלמות, רק כדי לשמור על הסוד. כדי להיראות יותר חזקה, למרות שמבפנים אני ממש לא.
אני יוצאת מהבית והשכונה הירוקה שלי בטבריה מתגלה לפני בבת אחת. בתים לבנים וגדולים, נוף מרהיב, ובאופק, הכינרת, הפרוסה על שטחים נרחבים וצלולים של גווני הכחול השונים. וכמובן, גובלים את העיר מכל הכיוונים – יערות בלתי נגמרים. עם עצים מרהיבים שנשאים למטרים על מטרים. אני תופסת את האוטובוס ממש ברגע האחרון, ומוצאת לי מושב לבדי, מוכנה לסבול בשקט את היום הראשון בתיכון.
היידי קיפצה עלי בחיבוקים ושלחה אלי מבט מזועזע כשראתה את הפנים הלבנות כמו סיד שלי, את העיגולים הסגולים הנפוחים מתחת לעיניים. "היית יכולה לבקש ממני לאפר אותך!" היא אמרה בזעזוע עמוק. התנצלתי והיא חזקה לחייך ולצחוק. "היום הראשון בתיכון! את מאמינה שאנחנו לגמרי…. " המילים התבלבלו ושטו באוויר בצרות ובדרכים שונות, ואני לא הענקתי להן תשומת לב יותר. המשכנו ללכת לתוך בניון גדול אדום מוקף מספר עצים ומחורר בעשרות חלונות כחולים עם וילונות בצבע חרדל. כן, אין ספק. התיכון שלנו הוא הבניין המכוער בעולם. במגרש החנייה עשרות מכוניות שחוקות בכל הצבעים. עיני ננעלות על מכונית כחולה דהויה עם שריטות ופגיעות. כאב חד דוקר את ראשי, ואני לא יכולה שלא לצייר בראשי מכונית כחולה אחרת, מאותו לילה, פגועה ומרוסקת קצת יותר, שחנתה ברישול בחנייה שלנו. ממנה יצא איש מכוער, מטונף, מסריח ומאוד – מאוד שיכור. כלומר, אבא שלי. מוט ברזל היה בידו ולפני שנכנס הביתה הוא עוד הספיק להטיח במכונית המשפחתית שלנו כמה חבטות הגונות עם אותו מוט. היידי מטלטלת אותי עם חיוכה הנמרץ. "אריק הגיע!" היא צורחת באושר. אריק? אה. הבן שהיא בטוחה שאני מאוהבת בו. מתקרב אלינו בחור גבוה עם סבך שיער מתולתל שחור, עיניים ירוקות, חיוך שובבי וגומות ענקיות. אה. זה אריק. "שלום בנות!" הוא אומר בעליזות מוגזמת. "היי ליאה" הוא מתקרב אלי קצת יותר מדי ושולח אלי חיוך רחב. "כן.. הי" אני ממלמלת ועוזבת אותם לבד. הם שניהם נראים נבוכים, לא תכננו את מה שעוללתי להם. היידי בחצאית ורודה גבוהה, גופיה חומה, שיער אסוף גבוה וסנדלי עור, היא נעה באי נוחות ונראתה כמו ילדה קטנה שהתעקשו להלביש בבגדים של נערות. אריק עם מכנס ג'ינס פשוט וחולצת טי כחולה משחק בידיו במשך כל השיחה המביכה אלי. היידי אומרת להתראות והולכת אלי במהירות מפחידה, יחסית אליה. "הוא היה מוכן לצאת אתך לארוחת ערב! הוא אמר לי אתמול" היא הייתה מתוסכלת כל כך. "אוי כמה חבל" אני אומרת בטון משועמם, עדיין שורף לי מבפנים מהזיכרון של אותו לילה. "מה יהיה אתך!" היא נאנחת ואני מסבירה בשקט. "אין לי זמן לבנים עכשיו" וזה נכון, אין לי זמן לבנים עכשיו, וכנראה גם לא יהיה לעולם. למה צריך אותם, אם הם יום אחד ישתכרו טיפה יותר מהפעמים האחרות ו… אני מחניקה בכי, אבל מזדקפת והולכת מהר יותר לעבר הבניין. המסדרונות היו צבועים בצבע זול ומתקלף של ירוק קיא עם דלתות כחולות מזוויעות שבכל אחת מהם מוטבעת ידית מוזהבת. זיהיתי בקלות את הכיתה שלי והתיישבתי בשולחן האחרון בכיתה, כדי למשוך כמה שפחות תשומת לב. נאנחתי אנחה ארוכה ועייפה, והנחתי את ראשי לאט על השולחן. ניסיתי תרגיל שלימד אותי הפסיכולוג באחד מביקורי. לדמיין רכבת קיטור ארוכה מאוד, עוברת מהאוזן לשנייה, ואוספת את כל המחשבות הרעות. היא אוספת את כל מה שמסוכן לחשוב עליו, בינתיים. הקצנתי את התרגיל. נתתי לכל המחשבות שחלפו בראשי לנסוע הרחק, מותירות אותי ריקה, מבולבלת, אבל טיפה יותר מאושרת. הרכבת נעלמה הרחק ואיתה כל הדברים בעולם שלי. כל המחשבות, הזיכרונות. כל הטוב וכל הרע שזכרתי. חייכתי חיוך קטן, ונתתי לזמן לחלוף בעודי מרחפת בין דמיון למציאות.
3
בסופו של דבר, יום הלימודים הראשון נגמר. ראיתי המון פרצופים חדשים וישנים, שמות שהתעקשו להיחרט לי בזיכרון וחיוכים בכל פינה. תפסיקו לחייך אנשים. העולם לא כזה יפה. רטנתי בדממה. כל החיוכים הרחבים הללו כבר נמאסו עלי. בשלב מסוים הפסיקו לגשת אלי ילדים מחויכים ולשאול מה שלומי. בסוף היום נסעתי בשתיקה הביתה באוטובוס, ואת המרחק הקצר בין תחנת האוטובוס לבית העברתי בספירת האותיות בספרדית. מהבית שלי, עלה ניחוח של בישול, ומיד נזכרתי בימים בהם בכל יום היה אותו ניחוח מברך אותי על בואי הביתה. נבהלתי, וכשרציתי לפתוח את הדלת גיליתי שהיא לא נעולה. קול שבירה נשמע מהמטבח וראיתי את סבתא שלי מבוהלת, מוקפת אדום. לא יכולתי לעצור את זרם הזיכרונות ששטף אותי. "לא!" צרחתי בבהלה. הרגשתי את כל העולם מסתובב, לא משנה כמה נאבקתי לעצור אותו. זה היה השלב בו התרסקתי על אריחי הרצפה הקפואים.
"ליאה! ליאה!" סבתא שלי טלטלה אותי והתעוררתי, פניה המבוהלות בחנו אותי, היא התרחקה מעט וסטרה לי הכול הכוח. הייתי המומה. "סבתא?" היא התנשפה ופניה הפכו כעוסות. "את הבהלת אותי כל כך!" היא אמרה בקול כועס, שיכולתי לקרוא מתחתיו עד כמה היא מפוחדת. הסתכלתי סביב בזהירות וראיתי שהאדום בכל עבר היה צנצנת רוטב עגבניות שנפלה על הרצפה. רק סבתא שלי מאחסנת רוטב עגבניות בצנצנת. היא עזרה לי לקום והושיבה אותי ליד השולחן, מספרת לי בבהלה הכול. היא שמעה צעדים ונלחצה, נפלה צנצנת ונשברה ואני עומדת מולה ומתעלפת. "זה.. פשוט.. " נחנקתי מהתחלה של בכי ומיהרתי להתייצב. מספיק קשה לגור בזירת הפשע. היא התיישבה לדי והעבירה את ידה בשערותי. אחר כך חייכה חיוך קטן. "אני מבינה" היא לחשה ופנתה לנקות את רסק העגבניות שניתז לכל עבר. הרעידות פסקו, והעולם חזר להיות יציב וישר. היא הגישה על השולחן פסטה ברוטב עגבניות וכדורי בשר, שרק הריק מילה את פי ברוק וגילה לי כמה הייתי רעבה. אחר כך היא הגישה בשר וירקות מוקפצים, ברוטב מתוק על אורז לבן. מולי היא הניחה צלחת חרסינה לבנה, סכין, מזלג, וכוס זכוכית אחת גדולה מלאה במיץ ענבים מתוק. "אז איך היה היום הראשון בתיכון?" סבתא שאלה והתיישבה מולי, "די נורא" ידעתי שהיא לא תיכנס לפרטים, ושמחתי שאני יכולה לספר לה הכול. היא הסתכלה עלי אוכלת בשתיקה ולא נגעה בדבר. "מה מביא אותך לכאן?" השחלתי בין האכילה הבלתי פוסקת. "סבתא לא יכולה לבקר את הנכדה שלה?" היא אמרה בטון נעלב. "האמת ש.." היא הרכינה את ראשה. "אני צריכה לספר לך משהו" היא אמרה, כמעט בדממה מוחלטת. "והוא..?" שאלתי בזהירות, שתספר מתי שהיא מוכנה. עניה הכחולות הגדולות, שהיא היא הוריש לאמי ולכל אחיותיה לטשו בי מבט בזהירות. היא כמעט לחשה. "אבא שלך.." למשמע צמד המילים פי התכווץ בכעס כמעט אוטומטית. "רוצה לפגוש אותך" הסתכלתי עליה במבט המום, והרגשות התחלפו בי בבת אחת. הפתעה. הלם. כעס. שנאה. עצב. "אני לא רוצה להיפגש עם הרוצח הזה" סיננתי בכעס. "הוא מתחרט. מאוד" סבתא אמרה בקול רועד. אף פעם לא ראיתי אותה ככה, כזאת שברירית, מהוססת. "הוא היה צריך להתחרט לפני!" עכשיו כבר צעקתי. לא הייתי מוכנה לסבול את זה. אז מה אם הוא רוצה להיפגש? בשבילי הוא רוצח ותו לא. אני לא חייבת לו שום דבר. "תאמיני לי שאני יודעת על מה אני מדברת" זה נכון, הרי היא איבדה את הבת שלה. אבל לא רציתי להקשיב לשום קול הגיון באותו רגע. "אז למה את לא חושבת כמוני?!" התרחקתי מהשולחן בזעם. "כי הוא אבא שלך. מגיע לו לראות אותך" היא אמרה בקול עמוק. "מבחינתי, הוא לא אבא שלי. הוא רוצח" זרקתי את המילים, והתכוונתי לכל אחת מהן. "פגישה של רבע שעה. תוכלי לקלל אותו במשך כל הזמן." היא התעקשה. התחלתי לחשוב על זה. דווקא לקלל אותו בכל מילות הגנאי והקללות שעולות בראשי זה לא רעיון כל כך רע. נרגעתי מעט והתיישבתי על הספה החומה. "מתי?" שאלתי בשקט. "מתי שיהיה לך נוח" היא אמרה בקול שקול ומתחשב. פחדתי. פחדתי מהזיכרונות שיציפו אותי, פחדתי מהכעס שלו, והכי פחדתי, שאסלח לו. פחדתי שהוא יהיה כל כך מתחשב, מבין, מלא בשנאה עצמית שאני ארחם עליו. רק המחשבה על כך הציפה אותי גועל. אני חייבת לשכנה את עצמי לא להראות שום רחמים אליו. לא להפגין שום מחילה. "עכשיו" אמרתי קצרות. סבתא הביטה בי במבט תוהה, לא הבינה מה שינה את דעתי. "זה לא כל כך ישיר, את צריכה לתאם.." היא התחילה ואני מיד עצרתי אותה. "אם הוא רוצה לפגוש אותי, שיפגוש אותי עכשיו. זה עכשיו או אף פעם." אמרתי לה והיא הנהנה. ניהלה שיחה קצרה בטלפון ופנתה אלי שוב. "אני אסיע אותך." שתקתי. היא הובילה אותי למכונית שלה ונסענו בשתיקה מתוחה כל הדרך. הדרך לכלא חרמון הייתה ארוכה, מספיק ארוכה כדי להעלות על דעתי את כל הסופים המדאיגים והמחידים שיכולים לסיים את הסיפור שלי. כשהיא עצרה ליד בניין גדול ורצתה לצאת איתי עצרתי אותה. "את תלכי הביתה. אני אסדר לבד מכאן." הפצרתי בה. היא מיהרה לפסול את דברי. "איך תסתדרי שם?" היא שאלה אותי. "אני לא ילדה קטנה. אני יכולה להסתדר עם בתי סוהר" אמרתי בעצבנות. "ואיך תחזרי?" היא לא נסוגה, וחקרה אותי עד שהתעצבנתי לחלוטין. "את אל תדאגי לי. אני אקח אוטובוס. אני לא ילדה בת שבע!" יצאתי וטרקתי את דלת המכונית. "אם אני אצליח לשרוד את הרבע שעה הבאה" הוספתי לעצמי בקול חנוק ורועד, הרחק מכל אוזן שיכולה לשמוע אותי. צעדתי צעדים מהוססים לעבר המבנה הגדול שנראה שדילג לעברי בצעדי ענק. כיחכחתי בגרוני, וציפיתי לגרוע מכל.

4
"ליאה. אדון לוי מחכה לפגוש אותך" הודיעה לי הפקידה בכול מאופק. יכולתי לקרוא בטון שלה כמה היא מרחמת עלי. הלכתי בשקט לחדר הגדול והצבוע לבן בוהק, המחולק בחציו בחלון זכוכית גדול, עם שולחן עץ אחד ארוך משני הצדדים, ושלושה חורים בזכוכית מול כל כיסא בכול צד. בכיסא האמצעי, מהעבר השני של הזכוכית ישב איש. הוא היה נראה כאילו הזדקן בעשרות שנים מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו. מצחו היה חרוש קמטים ארוכים ושערו הקצוץ האפיר. אבל העיניים השחורות והבוהות, שיכולות לספר סיפור שלם במבט אחר, הן לא השתנו כלל. התחושה שהציפה אותי לא הייתה שנאה, היא הייתה געגוע. געגוע לכל הדברים הטובים שהיו. געגוע לכמה שאהבתי את אותו אדם פעם. הוא הרים את מבטו ובחן אותי ארוכות. הגעגוע נעלם שלא היה. הזיכרון המפחיד, של העיניים השחורות הרוצחות באותו לילה, חזר אלי בבת אחת והרגשתי איך הכעס משתלט עלי. בקושי הצלחתי להכריח את עצמי לשבת על הכיסא מולו. זזתי באי נוחות בכיסא, מרגישה את הכעס דוחק בי לשבור את מחיצת הזכוכית ולחנוק אותו. להכות אותו. לגרום לו סבל וכאב על אותו סבל שהוא גרם לי. "גדלת" הוא מלמל ביובש כשראה שאני מתיישבת בסופו של דבר. "הזדקת" מלמלתי בארסיות. "טוב, הכלא זה לא בדיוק מכון כושר וספא" הוא גיחך לעצמו, כאילו זאת איזו סוג של בדיחה פרטית. נשפתי אויר בכעס, לא אומרת דבר. "את לא יכולה לתאר לעצמך כמה אני מתחרט" הוא לחש, אבל אני שמעתי. "אני חושבת שאני יכולה לתאר לעצמי" מילמלתי לו בחזרה. "אני כועס על עצמי יותר ממש שאת יכולה לחשוב. אולי יותר ממש שמגיע לי" הוא התחיל להיות תקיף, והרגשתי את הדמעות מטפסות לי בגרון. עצרתי אותן בכל כוחותי. "לא משנה כמה אתה כועס, תמיד מגיע לך יותר. מגיע לך יותר מכל הכעס שאפשר לכעוס בכל העולם" הפנתי אליו מבט שונא. "אני יודע. שוב, אני יודע. אז למה הסכמת לבוא, כדי לכעוס עלי יותר? אני יודע שכל זה מגיע לי. ואני כל כך מצטער" עיני נצצו, חרטה אמתית. "עכשיו במבט לאחור אני לא באמת יודעת למה באתי" קמתי מהר מן הכיסא והלכתי לעבר הדלת. "ליאה, חכי" הוא שלח אלי קול תקיף אך מתחנן. הפנתי אליו מבט מהוסס. "פשוט.. תיזהרי. אל תסמכי על אף אחד. בני אדם הם.. מסוכנים" הוא היה עצוב, אבל לא היה לי שום מקום לרחמים. "נכון. אתה לימדת אותי את זה בדרך הקשה" טרקתי את הדלת ביציאה ורצתי לעבר דלת היציאה הראשית. בעודי עומדת, חסרת אונים באמצע הרחוב הומה האדם, הדמעות השתחררו, וטפטפו על המדרכה ללא הפסקה. נפלתי לישיבה, ולא רציתי לקום עוד לעולם. התכווצתי באמצע המדרכה, הרחק מהבית, ונתתי לדמעות לזלוג בכל בכול הכוח.
בשלב מסויים, קמתי – והתחלתי לרוץ. מעולם לא הייתי מצטיינת בספורט, ולא מצאתי שום עניין בפעילות גופנית. אבל הריצה הרחיקה את הכאב, יותר נכון – עקבה אותו. כשעצרתי כדי להסדיר את הנשימה, שמתי לב שאני עומדת לבד ברחוב צדדי – ואפלה אופפת אותי בכל מקום. צעדים. תחילה חשבתי שאלה צעדי שלי, אבל אני עמדתי רועדת ומפוחדת, ולא הולכת לשום מקום. גיליתי את הדמות הגבוהה שהתקרבה אלי מן הצללים. כאילו היא חיקתה לי שם. המשכתי לרעוד – הפעם מפחד. "תתרחק ממני!" רציתי לצרוח, אבל הצרחה נתקעה בגרון ולא יצאה החוצה מרב פחד. אז המשכתי לעמוד לרעוד שם, באמצע הרחוב. הרגשתי את צינת הלילה בבת אחת. צל ארוך ושחור התקרם לעברי, יכולתי להרגיש את הנשימות האיטיות שלו, מתקרבות אלי יותר ויותר… "שלום!" הפנתי אליו ראש, וכיווצתי את עיני בתהייה. הדמות שציירתי בראשי, לא הייתה דומה כלל לדמות שעומדת מולי. בדמיוני ראיתי גבר בגיל העמידה, שיער שיבה קצוץ וזיפים עבים. היה לו עיניים שחורות ומבט רצחני. נחרדתי. התוקף שעלה בראשי היה אבי. "שמי הוא מייק" הציג את עצמו האדם שמולי. עדיין התקשתי להאמין, אבל הוא היה אמיתי – לא שום פדופיל, או עבריין. הוא היה צעיר – גדול ממני בשנה או שנתיים. גם בחושך הכמעט מוחלט, יכולתי לראות את תווי פניו בשלמותן באור הרך של מנורת הרחוב המהבהבת. עיניים כחולות מדהימות, שיער שחור וקצוץ, שפתיים דקות, אף סולד ועצמות לחיים גבוהות. הוא חייך חיוך קטן ועיניו נצצו בשובבות. רק אחרי כמה רגעים שמתי לב שאני מחזירה לו חיוך בחזרה. פתאום קלטתי שלא עניתי לו הרבה זמן, תשקרי. קול בתוכי הזהיר, אבל מול אותן פנים כנות ושובבות לא יכולתי להגיד שום דבר מלבד האמת. "אני ליאה" הוא לחץ את ידי ופרץ של חמימות התפשט בידי. "אז תגידי.. מה את עושה כאן?" הבטתי סביב בזהירות, קלטתי שכבר ממש מאוחר, אני במקום בלתי מזוהה בעיר. אלה הרגעים שאני שמחה שאף אחד לא מחכה לי בבית. "אני… אני לא יודעת" אמרתי ברצינות, בוחנת אותו שוב ושוב, ולא מרפה ממנו את העיניים. "איפה את גרה?" הוא שאל בחשש. הוא בטח חושב שאני מטורפת. מלמלתי בשקט את שם הרחוב ושם העיר. והוא הרים את גבותיו בהפתעה. "טוב.. זה די רחוק," הוא ציין עובדה. תהיתי עד כמה רחוק. "בואי אחרי, אני אסיע אותך" כשהוא אמר מילים אלה, התרחקתי צעד מהיר לאחור באופן אוטומטי. אם יש דבר אחד שלמדתי מסבתא שלי, זה לא לבטוח בזרים ולא לנסוע איתם. במיוחד שאת לא יודעת איפה את. "טוב א…" התחלתי לגמגם. "אוי, אל תפחדי" הוא צחק צחוק משוחרר ושרירי פני נרגעו ושיחררו חיוך רחב. מה קורה לי? "תחשבי עלי כעל חבר" הוא תפס את ידי ומשך אותי אחריו, ואני לא הפסקתי לפזול לידינו המשולבות. רציתי למחות, אבל לא רציתי. רציתי להעיף את היד שלו ולברוח, אבל הוא משך אותי אליו בדרך כמו מגנט, ואני לא מדברת על ידינו השלובות. אני.. נהנתי. חלק בתוכי ציווה עלי להשתחרר, זה אחד שניתן לסמוך עליו, את לא צריכה לפחד. אז נתתי לאינסטינקטים שלי מנוחה, והחזרתי את החיוך הרחב על פני, הרגשתי מוזר. החיוך לא היה שם הרבה זמן. לחשוב עליך בתור חבר? חשבתי, טוב, זאת לא תיהיה בעיה בחנתי את דמותו החסונה והחזקה כאשר הוא הוביל אותי לדרך הנכונה וצחקתי בהקלה, בהרגשה שאני הולכת בדרך הנכונה.
5
מייק העלה אותי למכונית כסופה וחדשה, והסיע אותי הביתה בעוד מוזיקה חרישית מתנגנת ברקע. ברגע שהוא הדליק את החימום הבנתי כמה הייתי קפואה, והוא היה צריך לכסות אותי במעיל שלו כדי שאפסיק לרעוד. הוא הדיף ריח חזק של אדמה רטובה, אחרי הגשם הראשון. נשמתי אותו עד כמה שאני יכולה, עד שהוא חשב שיש לי התקף אסתמה. צחקתי. "אני בגיל תשע עשרה, וסיימתי את התיכון בשנה שעברה" הוא סיפר בזמן שהוא נהג, ואני רק רציתי שיאריך עוד את הנסיעה. בסופו של דבר, המכונית נעצרה, והופתעתי לגלות שהוא עצר בדיוק מול הבית שלי, כאילו… הוא ידע לפני כן איפה אני גרה. מיהרתי לבטל את מחשבתי המטופשת ויצאתי כשהוא פתח למעני את הדלת. כשנעצרנו מול דלת הבית שלי, פתאום שתקנו. תבעתי בעצב מתסכל כל כך מהמחשבה שהוא יעזוב. "טוב, אז ליאה פוואו, איך אני אדע שאת לא ממשיכה להסתבך בצרות? אני לא אהיה פה כל פעם להציל אותך" הוא חייך חיוך שובב. לא יהיה פה כל פעם? לא. הוא לא עוזב אותי לתמיד, בחצי שעה שהייתי איתו הרגשתי… מאושרת. כן, בדיוק. פתאום עלה בי רעיון. "אולי אני אתן לך את המספר טלפון שלי?" אמרתי בהתרגשות מופרזת, והתחלתי לשנוא את עצמי. "אתה יודע.. ש.. שתיהיה בסביבה למקרה ש.. משהו.. לא שמשהו צריך לקרות, אתה יכול לבוא גם ככה אבל פשוט.." מיהרתי לתקן את עצמי אבל לא הספקתי לגמגם, ייחלתי שמישהו יהרוג אותי. או לפחות, יפסיק אותי. "נשמע כמו רעיון מצוין" הוא הפסיק אותי עם חיוך זוהר וגדול ושלף עט ונייר מהכיס. רשמתי במהירות את מספר הטלפון הנייד שלי, מספר הטלפון של הבית, הכתובת שלי, של הבית ספר, של סבתא ואפילו מספר הטלפון של סבתא. רק אחר כך הבנתי שזה לא רעיון כל כך מוצלח. בדקתי שלוש פעמים כל מספר, קיפלתי והנחתי לו בכף היד המושטת, מפחד שיראה כמה הגזמתי. הוא הכניס את הפתק לכיס, אבל לא הסיר את מבטו מפני, מחייך. החזרתי לו חיוך, והתחושה הייתה משכרת. "אני אתקשר" הבטיח והלב שלי פרפר. "נתראה?" הוא שאל אותי בהיסוס. "נתראה" אמרתי בחוסר חשק כשהוא התרחק. הוא נפנף בידו והסתובב למכונית. גם שראיתי את המכונית מסתובבת ונוסעת הרחק – הרחק, המשכתי לעמוד שם, באמצע החשיכה, מציירת בדמיוני את פניו של מייק שוב ושוב, כל פרט קטן שנחרט בזיכרון שלי, מחשש לשכוח אותן. כששמעתי בפעם העשירית את צלצול הטלפון מהבית, הבנתי שזאת סבתא, ופחד פשט עלי שהיא תבוא לכאן, ותהפוך את המקרה הזה, ביחד עם מייק, ללא יותר מפרי דמיוני. נכנסתי הביתה ומיהרתי לחייג את המספר שלה. "סבתא?" שאלתי בחשש שהיא לא אמרה דבר לאחר זמן מה. כיווצתי את העיניים בפחד מזרם הצעקות שינחת עלי בעוד כמה רגעים. "ליאה? זאת את?" היא אמרה בקול חלוש ומפוחד, הוא גרם לי לפחד הרבה יותר. "סבתא? את בסדר?" שאלתי בחשש. "כן, אני.. פשוט הרגשתי קצת לא טוב. את בבית? הכול בסדר אצלך?" מטון הדיבור שלה הבנתי שזה היה הרבה יותר מקצת לא טוב, אבל היא נוהגת להסגיר דברים מסוג זה. "אצלי בסדר, למעשה מעולה, אבל אני פוחדת שקרה לך משהו" עניתי לה, יודעת כבר מה התשובה. "אל תיהיה מגוחכת! אני אהיה בסדר, עכשיו לכי לישון מיד!" היא ציוותה ואני גלגלתי עיניים. "כמובן סבתא" לחשתי וניתקתי את הטלפון בזהירות, כאילו אני עלולה לפגוע בה. הבטתי סביב על הבית החשוך, והרגשתי יותר לבד מאי פעם. מייק לא פה, הוא איפשהו בבית, רחוק. ועצם העובדה שהוא לא לידי, מחזירה אותי להיות פגיעה כמו לפני שפגשתי אותו. כמו לפני הלילה החשוב הזה. הצצתי בשעון, השעה הייתה שלוש לפנות בוקר. פתאום העייפות עטפה אותי וגררה אותי למיטה. לפני שסגרתי את העיניים חשבתי על הערב שוב. חזרתי שוב על השיחה שלנו, על כל מילה בנפרד, וחזרתי עוד מליון פעם על פניו המיוחדות, על שערו השחור, עיניים התכולות וחיוכו הכובש. עצמתי עיניים בחיוך, בעודי מדמיינת את מייק יושב על ידי על המיטה ומלטף את הראשי. אבל אותה תחושה נעימה לא נשארה הרבה זמן. אפילו מייק לא יכול לגרש את הסיוטים, את המציאות, ואת עיני הרצח הנחושות של אבי, לוטשות מבט מחויך ברגעיה האחרונים והנוראיים של אמי. מכלות את החיים עצמם.
אור הבוקר הקלוש שהסתנן דרך הווילון שלי, סימן לי שעלי לקום ליום השני התיכון. גם השעון מעורר, שניגן מנגינה צורמת ולא פוסקת, ממש תבע ממני לקום לבית הספר. הטלפון שלא הפסיק לצלצל במספר שקבעתי להיידי, תיק בית הספר שזרוק על הרצפה, כאילו בנוח, אך שולח אלי גלים של רגשות שאמה. כל אלה רצו למשוך אותי לקום, להכין לעצמי ארוחת בוקר קטנה ולרוץ לתחנת האוטובוס. אבל הגוף שלי, משוחד היטב בנפש החולה, לא נענה אליהם. הרגשתי מותשת, והפעם לא בגלל חוסר השינה הנורא. הרגשתי מלאה במחשבות שמכבידות עלי, וכובלות אותי לסדיני המיטה החמימים. אבל הדרך אל בית הספר פיתתה אותי. היא סיפרה לי שקרים על אושר, חברים. על שפיות. אגרתי את כוחותי והתרכזתי ביד ימין. תחילה, הנעתי את האצבעות בזהירות, והחלקתי אותן על מזרן המיטה. הפעלתי עליהם עוד מעט לחץ, והם התאגרפו לחצי אגרוף על המיטה. בזהירות גמורה, מרוכנת את כל המחשבות, עשיתי זאת גם ביד השנייה. תחושת הזמן שלי אבדה לחלוטין, ולא ידעתי כמה זמן שכבתי שם. כל מחשבותי היו נתונות לשתי לילות בלבד, כאילו כל היווצרי נתון בין שני הלילות הללו, בין הרע, לטוב. בין הכלא, לחופש. בין הרצח, לחיים. אחרי ריקון ממושך של המחשבות, מאתמול בלילה ומהלילה הרחוק ההוא, הסתננה מחשבה אחת על פני השטח. לא, לא מחשבה, אלה… זיכרון. קובץ אותיות יפות, הברות שהתנגנו בהרמוניה מושלמת. "אני אתקשר. נתראה?" זכרתי כל פרט מאותו רגע, שהוחתם ונחרת בתוכי בתנועות עדינות אך החלטיות, צורבות ודוקרות. משאירות זיכרון חרוט עמיד למדי, שמוכן לרדוף אותי לנצח. איך, אפילו במימד אחר, רחוק עד אין שיעור מהמקום בו אני חיה, איך לא ארצה להתראות שוב עם מייק. איזו שאלה טיפשית, "נתראה?" כאילו ביקוריו והפגישות איתו נתונות לשיקול דעתי. כאילו שאני מטילה את הקטן שבספר אם אני רוצה לבלות איתו יותר. פתחתי את עני, ושמתי לב שאני עומדת, הולכת. רצה. אני רצה עם התיק שלי על כתפי, רצה כמה שיותר מהר, במטרה להגיע לאוטובוס לפני שיעזוב. בן אם זה היה נס, או סתם צירוף מקרים, כמה רגעים אחר כך ישבתי במושב הקידמי הרגיל שלי באוטובוס, המחומם מכמה חורים מפוספסים של מיזוג אוויר. אדים הצטברו על החלונות, הרמתי בזהירות את ידי, וניגבתי בעדינות את האדים כדי שאוכל להביט מבעד לחלון, מדהים. כאילו בן הלילה החורף פשט על העיר. שלוליות ארוכות וצלולות, מדרכות ספוגות מי גשמים, וירוק. ירוק בגינות המעטות, ירוק בעשבים בין לבני המדרכה. ירוק במדשאות שבפראקים הציבוריים. ירוק עז וחזק, ירוק עדין ומלטף. ירוק רענן וטרי, מעוטר בטיפות מים שהרוקדות עליו לפני מנגינת הרוח. בכל הגוונים והסוגים, פרחים צצו, כאילו בן לילה. שמתי לב שאני לא יכולה לחכות לצאת החוצה מהאוטובוס הכובל ולשאוף את אוויר החורף, להציץ על העננים האפורים הגדולים ולשכב במדשאות הרכות והמזמינות. מתי הפכתי לחובבת ירק? תהיתי לעצמי. כאילו מהרגע שקמתי הבוקר, כל רגע היה מפורט, ויכולתי להתרכז בפרטים המדהימים של הרגע, להרגיש אותו, ולראות את העולם בצורה שונה. המשכתי לשבת בשתיקה באוטובוס, מציצה מדי פעם בתיק שלי. מצפה. מקווה. יותר מכל, רציתי לשמוע את הצלצול מתנגן, אותו צלצול שהיה סתמי, יהפוך בן רגע למזמין, טהור. עדין וקטיפתי. רציתי לשמוע את קולו המתנגן של מייק, שיהפוך את היום המיוחד והמרגש הזה למושלם. אבל כשהטלפון לא מצלצל רגע ארוך, אני בודקת שוב ושוב אם הוא מודלק, אם יש בטרייה ואם הצלצול לא מושתק. הכול היה בסדר, אז הסכתי את דעתי במשחק מטופש כדי לא לאבד את השפיות. כשירדתי מהאוטובוס, מלאתי את הריאות בחורף – גשם, נבטים, פרחים מכל הסוגים. הלכתי בשביל המוביל אל התיכון, והוא לא היה נראה לי כל כך כמו אתמול. נתתי לו את הכתובת של הבית ספר, הוא יכול לבוא לבקר אותי. חשבתי בחיוך. קטפתי פרח לבן וגדול, מדיף ריח משכר חושים, והרחתי אותו בשקיקה. "הפכת למסניפה מקצועית?" צץ פתאום אריק בחיוך התמידי המטופש שלו. המשכתי לחייך, אבל זה רק כי חשבתי על מייק. אשמתו אם הוא חשב שהתכוונתי לחייך אליו. הוא הרחיב את החיוך עוד, ואני לא יכולתי שלא להשוות את החיוכים שלהם. החיוך של אריק סתמי, מתמיד. אפילו טיפה מעצבן. אבל החיוך של מייק, הוא היה עדיך, רך ומלטף. החיוך שלו היה זוהר ומהפנט. לזכות בחיוך ממנו – היה בשבילי כמו מדליית זהב. מדהים שכל הרגשות האלה צצו בגלל לילה אחד קול עמוק בין המחשבות מפקפק. ומה עם ספר החוקים הגדול – "לעולם לא אסמוך על גבר וכאלה" הדחקתי את הקול לפינה הכי חשובה ועמוקה, שירקב לו שם ולא יפריע לי, מייק לא יפגע בי לעולם. "אז.. תגידי" אריק התחיל לשחק באצבעותי באי נוחות. "בקשר לשבת בערב.." הוא התחיל למלמל והיידי פתאום קפצה בן שנינו, ובאותו הרגע רציתי להעניק לה חיבוק דוב ענק. "הפרעתי לכם?" היא אמרה בזעזוע עצמי והתרחקה צעד אחורה. "לא! ממש לא" עניתי בשביל שנינו שאריק התחיל למלמל משהו. לקחתי את ידה של היידי בעליזות ודילגתי איתה לעבר הכיתה. "את ממש מוזרה" היא צחקקה ואני הצטרפתי. מהבוקר, שהרגשתי סוג חדש של אושר, תקווה. אבל יחד איתה, התלוותה אליה תחושה מעצבנת, מכרסמת לי את הבטן מבפנים. קוצר רוח. למה הוא עוד לא התקשר? הוא לא רוצה לוודאות מה קורה איתי? הוא לא חיבב אותי? השאלות הציפו לי את הגרון והעלו את הדמעות לעמדות שלהן, צורבות לי את העיניים. היידי בחנה אותי בחיוך. "את עושה לי המון בעיות" היא אמרה בחיוך ענק ובטון גבוה, כאילו אני הילדה הקטנה שלה שלא עשתה את מבוקשה והסתבכה שוב בצרות. "אבל אני אוהבת אותך" היא חיבקה אותי ואני החזקתי לה חיבוק בשמחה. כי, להפתעתי, כאשר אני לא סובלת, היידי דווקא נחמדה. אולי הגישה שלי בעצם הייתה קשורה לאומללות שהציפה אותי, משכה אותי לטבוע בתוך הכאב. אבל בעזרת מייק, אני שוחה שוב, ונאבקת לעלות למלאה, אולי אפילו לחיים פחות או יותר רגילים. היישבנו במקומות בכיתה, והתיכון הציף אותי, ברור וחזק כל כך. כאילו אתמול כל העולם היה מטושטש, מאורפל, ועכשיו החיים שלי מתגלים לפני, והם לא כל כך נוראיים, מסתבר. כל הזמן הייתי בטוחה שהמציאות זה מה שקרה באותו לילה, אבל יש גם מציאות שונה. מציאות שהיא מייק.
6
בסוף היום כבר לא יכולתי לשאת את תחושת הציפייה, והיא התערבלה לי בבטן ועשתה לי בחילה. הראש שלי היה מעופף, מלא במחשבות של מה יכול לקרות. מלא בחלומות שאני מחכה שיתגשמו. מלא במייק, מייק, ושוב מייק. הייתי מופתעת, איך פגישה בלילה אחד, מעורפל ומוזר למדי, יכולה לשנות לי את דרך ההסתכלות על החיים. אבל הנחתי שזה היה הקסם שטעון במייק, פשוט אי אפשר לסבול כשאתה בקירבתו. "האושר מדבק" אמרה לי פעם אמא. אלה היו עוד אחד משיחות השכנוע לעזוב את אבא. אני מצאתי המון חוכמה בכל המשפטים שלה, אבל כשאני בוחנת אותם יחד, היא נראתה פשוט נואשת. נואשת להישאר איתו. נואשת להישאר נשואים, ולא לשאת את השם הנורא ההוא, המדביק בכך תווית לכל חייך, גרושה. היא אמרה לי את זה פעם, שמפינתה להיות גרושה, זה להודות שהבחירות שעשתה הן טעות, בעוד שעדיין יש להן סיכוי. אבל הלכת צעד אחד יותר מדי אני חושבת בחרדה. סמכת על עצמך, סמכת על הבחירות שלך, וסמכת עליו. בדרך כלל זה היה גורם לי לבכי מטורף, מחשבות כאלה. אבל היום אני פשוט מרפרפת וחולפת עליהן בהרהור. אני לא מאיזה, אפילו להעלות את אותה מחשבה בתוכי, שמייק יכול לפגוע בי. כי הוא לא. הוא כל כך שונה מאבא שלי. מאיפה את יודעת? אני שואל את עצמי, ונאנחת בקול. מסתבר שמאוחר מדי להדחיק את אותה מחשבה, רק חשבתי עליה בדרך הגב, אבל היא נחשפה במלואה עכשיו. את לא כל כך מכירה אותו, להזכירך. נבהלתי, הקול המאשים שחקר אותי, היה הקול של סבתי. פתאום פחדתי שהיא תגלה. וגם נבהלתי מהשיחה אתמול בלילה. אבל זה בסדר, הכול בסדר כל עוד מייק יתקשר בקרוב. "שלום ליאה" חייך אלי אריק פתאום. "רוצה להיות ביחד?" הסתכלתי עלי מבט מבולבל ומפוחד, נראה שהוא מצחקק. רק שראיתי שהוא הצביע על אותיות הענק שנכתבו על הלוח, נרגעתי.
עבודת הגשה – תחילת שנה

המורה להיסטוריה, עם קרחת מבריקה וזקן