הרקבנים פרק 1

"באיזה חדר אשתי נמצאת?" שאלתי מרוב דאגה. "חדר 312." השיבה המזכירה. הלכתי לחדר 312, החדר שבו אשתי, איימי, נמצאת. ושם ראיתי אותה, שוכבת חסרת הכרה על המיטה ומחוברת להמון מכשירים. לידה עמדה האחות שטיפלה בה. "מה מצבה כרגע?" שאלתי את האחות והסתכלתי על השעון. "מצבה כרגע הוא בסדר. כאשר היא תתעורר ניתן לה כמה זריקות ונוכל לשחרר אותה הביתה." הרגשתי הקלה ממה שהאחות אמרה. הסתכלתי שוב על השעון ובעוד כחצי שעה אני אצטרך ללכת לאסוף את ג'ייסון מבית הספר. האחות יצאה מהחדר. התיישבתי ליד איימי והתחלתי לספר לה מה קרה בזמן שהיא מחוסרת הכרה. "לפני חמישה ימים נסענו ביחד עם ג'ייסון לוושינגטון. בדרך חזרה הביתה עברנו תאונת דרכים. ג'ייסון ואני יצאנו משם בזול, לא קרה לנו כלום. אך את, את התנגשת בשמשה הקדמית ודיממת מן הראש. הוצאתי את שניכם מן האוטו, ג'ייסון התקשר לאמבולנס ובזמן הזה ניסיתי לעצור את הדימום מראשך, אבל הדימום לא רצה פשוט להיעצר, הדם המשיך לצאת מראשך ולאחר מכן היית מחוברת הכרה. האמבולנס הגיע ולקח אותך אל הבית חולים. עם האמבולנס הגיעה גם ניידת משטרה, היא לקחה אותי ואת ג'ייסון. הגענו לתחנה והגשתי את הדוח נגד האנשים שביצעו את התאונת דרכים. לאחר מכן הלכתי עם ג'ייסון לבית חולים לראות מה שלומך. היית מחוסרת הכרה עד עכשיו." התחלתי לבכות. לא ידעתי מה לעשות. חיכיתי שהיא תתעורר. הלכתי לכיוון הדלת ולפתע שמעתי שאיימי מנסה לומר משהו. התקרבתי אליה והיא אמרה מילה אחת: "אסון." לא הבנתי למה היא מתכוונת. אבל כאשר היא אמרה את זה אז זה סימן למשהו שעומד לקרות. יצאתי בריצה מהבית חולים ונסעתי במהירות לבית. אספתי את כל הנשקים שיש בבית ושמתי אותם באוטו. שמתי גם בנפרד את כל המזון שהיה בבית ואת כל הבגדים והתמונות. נסעתי הישר לבית הספר לאסוף את ג'ייסון. "אבא לאן נוסעים?" "לוקחים את אמא ונוסעים למקום מבטחים." אמרתי. נסעתי לבית חולים. ראיתי שאיימי כבר אינה חסרת הכרה. "מייקל! אתה פה." היא אמרה. "כן אני פה. עומד לקרות משהו נוראי ואני צריך שתבואי עכשיו לאוטו." אמרתי לה. איימי התחילה לצחוק. "מה כבר יכול לקרות?" היא אמרה. "משהו נוראי עומד לקרות ואין לי זמן לשטויות. בואי לאוטו עכשיו!" עזרתי לאיימי לקום מן המיטה. הלכנו אל האוטו. לפתע נשמעה אזעקה בכל הארץ. התחלתי לנסוע. "אבא, מה קרה? למה יש אזעקה?" שאל ג'ייסון.