התאהבתי במורה שלי פרק 29

יום שישי הגיע, כולם מתכוננים לצאת הביתה, לחזור לבית החם שלהם ולהורים האוהבים והדואגים שלהם, רק אני…רק אני נשארת בפנימייה מבחירה, ורק ההורים שלי אישרו את הבקשה שלי להישאר.
הרגשתי פתאום שאין לי שום דבר בחיים, אף בן אדם ששווה לי לחזור הביתה בשבילו, חוץ מרן כמובן, השבת הזאת הוא לא נמצא בבית, בגלל זה החלטתי להישאר.

"ביי יפה, את בטוחה שתסתדרי פה?אולי בכל זאת תבואי אליי, מה את אומרת?", רועי שאל והנדתי את ראשי לשלילה, אני חושבת שזה לא מתאים מבחינת בן, אפילו שאנחנו לא מדברים כבר כמעט שבוע.
"טוב, אני אתקשר המון, תתכונני", הוא אמר בקריצה וחייך את החיוך המדבק שלו.
"תודה רועי", אמרתי וידיו משכו את גופי אליו לחיבוק מוחץ אחרון וזמנו הגיע לעלות על האוטובוס שמחכה רק לו.
"לך כבר", אמרתי לו, דחפתי אותו לכיוון האוטובוס ולבסוף הוא עלה.

נכנסתי לחדר אוכל, לקחתי כוס ושמתי שתי קוביות קרח גדולות ומזגתי לעצמי מים.
יצאתי מהחדר אוכל והתיישבתי על הפרגולה.
הוצאתי סיגריה מהחפיסה שלי ותחבתי לפי, משחקת איתה קצת בפה כשהמחשבות השתלטו עליי, המחשבות על החיים שלי, על איך הגעתי למצב שאין לי חבר אחד, שיש לי הורים שעשויים מאבן, שבעצם אני רק בשביל עצמי.
הרגשתי רע עם המצב הזה, פתאום הבנתי עד כמה זה חסר לי, עד כמה שאני זקוקה לזה.
הדחף לשנות את זה הורגש בי והחלטתי שהצעד הראשון יהיה זה שאתקשר לחברה שהייתה הכי טובה שלי, כן, היא חסרה לי, היא היחידה שהייתה מבינה אותי.
שבוע הבא, אני אתחיל חיים חדשים ולא אתן להורים לדכא אותי יותר.
"אל תדליקי", שמעתי קול גברי פוקד עליי בדיוק כשבאתי להדליק את הסגריה.
"למשרד שלי עכשיו אלכסה", בן אמר לי וגילגלתי את עיניי, הוא עצבני, מה עשיתי עכשיו?

נכנסתי למשרד שלו, התיישבתי על הכיסא ממולו ובן הביט בי במבט עצבני ורציני ושתי כפות ידיו היו משולבות על השולחן, עכשיו הוא נראה המורה העצבני, לא הבן העצבני.
"אני רוצה להבין דבר אחד, איך זה שהחסרת יומיים מהלימודים?", הוא שאל בטון שהיה טיפה כעוס אך עם זאת גם מאופק ועיניו השחורות נראו כמו סערה בלב הים, נבהלתי לרגע, הוא חזר להיות הבן הקר, העצבני והמרתיע.
"לא הרגשתי טוב", שיקרתי, הוא גם ידע טוב מאוד למה, אני שנאתי את העובדה שהוא משחק את עצמו כאילו הוא לא יודע למה, שיפסיק עם המשחקים האלה ויתחיל לדבר על מה שאנחנו באמת צריכים לדבר.
"אני מציע לך להגיד את האמת אלכסה, אל תגרמי לי לנקוט באמצעים חמורים", הוא איים אבל אני אבוא לו בהפוכה, ככה שלא יעז להוציא מילה אחרי מה שאגיד לו.
"אתה רוצה לדעת את האמת?", שאלתי וקירבתי את פניי קרוב אליו ככה שפנינו ממש היו קרובים.
"רק את האמת", הוא אמר והמבט הקר עדיין כיסה את פניו הנוקשות.
"אין בעיה, נשארתי בחדר ביומיים האלה שפיספסתי את הלימודים כי בכיתי, כי לא יכולתי לעצור את הבכי שלי, לא רציתי שכולם יראו עד כמה שאני מסכנה, לא סובלת רחמים.
ובכיתי בגללך בן, רק בגללך, אתה כל כך פגעת בי שלא הצלחתי לנשום כמו שצריך, זה חנק אותי, הרגשתי שאני סתם בשבילך, סתם עוד אחת…אתה פגעת בי בן, פגעת בי…", אמרתי בבכי שקט, הוא הביט בי באותו המבט מאז שנכנסנו למשרד ופשוט שתק, זה כל כך הפחיד אותי, פחדתי מה תהיה התגובה שלו, טובה היא לא תהיה.
הוא הביט בי ולפתע ידו העיפה את הקלסר הענקי שלו על הריצפה והוא התרומם לעמידה, הוא העביר את ידו בשיערו השחור, והיה עם הגב אליי.
התחלתי לבכות, הוא כל כך הבהיל אותי, בחיים לא ראיתי את בן מתעצבן בצורה כזאת.
הוא הסתובב והביט בי במבט שהסביר לי כל כך הרבה דברים, ידעתי מה הוא מרגיש ורציתי לחבק אותו ולהגיד לו שהכל יהיה בסדר, שנעבור את המשבר הזה, אבל לא, אני לא אשפיל את עצמי יותר, אני לא אהיה חלשה בגללו יותר.
"בן…תגיד משהו", אמרתי לו בשקט, הוא המשיך להביט בי באותו המבט והתקרב לכיווני, הוא כרע ברך ושם את ידיו על ברכיי, הביט בי במבט שהפך לרך אבל גם הכאב נראה בו, הוא חפר את ראשו על ברכיי ולא הוציא מילה.
"בן", לחשתי את שמו וידיו נכרכו סביב רגליי וחיבקו אותן. למה הוא עושה לי את זה?למה הוא משחק איתי ככה?
"בן, תפסיק", הפצרתי בו, הוא לא עזב, הוא הידק עוד יותר את אחיזתו ברגליי ונישק אותן.
"אני אוהב אותך אלכסה"