התאהבתי במורה שלי פרק 27

עבר כבר חודש מאז המקרה עם רועי, אני ובן ביחד מתמיד, אהבתי מתעצמת מיום ליום מליטוף ומילה, הוא הגבר שעליו חלמתי כל חיי.
"את יודעת…מהיום הראשון שראיתי אותך, ידעתי שאני רוצה אותך", הוא אמר בעוד עיניו השחורות מביטות בי, מלאות ברגש וגופי מתרגש מזה כל פעם מחדש.
"גם אני, אני ידעתי את זה, הרגשתי", אמרתי וידו נכרכה סביב אגני וידו השנייה ליטפה את פניי.
"תמיד שאני חושב שיום אחד תלכי ממני, תמצאי מישהו בגילך, זה מטריף אותי, אני נתקף בפחד", הוא אמר ובתוך עיניו התחוללה סערה, רק לחשוב על זה שאני לא אהיה איתו לנצח זה גורם לי לצמרמורת רעה.
"אל תגיד את זה בן, הגיל זה לא מה שמפריע לי, אין שום דבר שיכול להפריד בינינו, אתה חשוב לי מידי", אמרתי בכנות, שפתיו נחו על שפתיי ברוגע ובסיפוק מהתשובה שלי והרגשתי איך שנינו רועדים מהרגשות אחד כלפיי השני.
אני מבטיח לך שאני תמיד אהיה איתך", הוא אמר ובקולו נשמעה כנות שתמיד גורמת לי להאמין לו.
המשכנו להביט אחד לשנייה בעיניים, העברנו את כל הרגשות דרכן, בלי צורך לדבר, נהנים מהביחד הזה ולא נותנים לשום דבר ולאף אחד לעצור את זה.
"מה יהיה אחרי ש…שאני אסיים ללמוד פה?", שאלתי, מתעניינת אם הוא תיכנן תוכניות כלשהן לגביי.
"בואי לא נקבע תוכניות, הן תמיד מתפקששות בדרך", הוא אמר וחייך חיוך כובש.
"צודק", אמרתי בחיוך והוא נתן לי עוד נשיקה ארוכה ונעימה.
"בן…", קראתי בשמו בחשש.
"כן ילדה", הוא אמר ברוגע והביט בעיניי.
"מי זאת ה…זאת שאהבת כשהיית חייל?", שאלתי ומבטו ישר השתנה, הוא נראה פתאום כלל לא רגוע ואפילו התנתק מהאחיזה בגופי.
הוא נשכב על המיטה ותחב את שתי ידיו מתחת לראשו והביט בתקרה.
"למה אתה מתחמק מזה בן, אנחנו ביחד, זה נורמלי שאני רוצה לדעת", אמרתי והשענתי את ידי על החזה השרירי שלו שהרגיש לי טיפה תפוס והבטתי בעיניו.
"עזבי, למה קשה לך לקבל את זה שאני לא רוצה לדבר על זה", הוא אמר וגרם לי להיפגע, כן, זה פוגע.
מה הסיבה שהוא לא רוצה לדבר עליה, מה הוא עדיין מרגיש אליה משהו?זה הטריף לי את המוח.
"למה אתה לא מדבר על זה אבל?מה אתה עדיין אוהב אותה?", שאלתי ושתיקה עטפה את החדר.
"הבנתי, אתה עדיין מרגיש אליה משהו, אז מה אתה עושה איתי?", שאלתי בעודי לבשתי את המדים בחזרה על גופי וגופו התרומם לישיבה.
"דיי נו, אל תלכי", הוא התחנן, לא הקשבתי לו ונעלתי את נעליי הבובה השחורות שלי וקמתי מהמיטה.
"עזוב, תדבר איתי כשתוכל לדבר איתי עליה ולהודות שאתה עדיין אוהב אותה", אמרתי ויצאתי מחדרו, לא עניין אותי שיכולים לראות אותי, שום דבר לא עניין אותי עכשיו.
דמעות החלו לזלוג על לחיי, הרטיבו אותם והמליחו את פי.
זה מאוד פגע בי לדעת שאני סתם עוד מישהי בחייו ולא האחת.
עד היום הוא נתן לי להרגיש מיוחדת, כמו שבחיים לא הרגשתי.
כל החיים נתנו לי להרגיש שאני אופציה ב' או אפילו לא אופציה בכלל.
עכשיו גם הוא נתן לי להרגיש ככה ולפגוע בי מבלי לשים לב.
נכנסתי לחדרי, בוכה, נזרקתי על המיטה ועצמתי את עיניי, נתתי לדמעות לשטוף את פניי ולשחרר את ההרגשה הכואבת שתקפה את כל גופי, במיוחד את הלב.
הפלאפון שלי צילצל, תיארתי לעצמי שזה היה בן, לא הסתכלתי אפילו לראות מי זה ופשוט נשארתי ככה זרוקה על המיטה, עם כל הרחמים העצמיים שלי.
***

בן נכנס לכיתה, הבטתי עליו ובעיניו שנראו כל כך עייפות ואדומות, כאילו לא ישן כל הלילה.
הוא שם את התיק השחור שלו על הכיסא וכמו בכל בוקר הוא נשען על השולחן ובדק מי חסר ומי לא.
רועי כבר לא יושב לידי, אנחנו לא מדברים מאז הנשיקה.
הוא כל יום מנסה לדבר איתי אבל אני תמיד מתחמקת ממנו, אומרת לו שיפסיק.
בן העיף לעברי מבט כל כמה דקות, הוא נראה כו עצבני ולא רגוע.
התעלמתי מהמבטים האלה וניסיתי ללמוד, עם כל הקושי.

ההפסקה הגיע, סוף סוף אני לא צריכה להיות ליד בן ולנשום לרווחה.
יצאנו כל החבר'ה לבחוץ, התיישבנו בפרגולה כולם ביחד ואני נתקפתי במחשבות על בן.
אני מרגישה שאני לא יכולה להיות רגועה עד שלא נפתור את העניין הזה.
"מה עובר עלייך?", רננה שאלה אותי ושמה את ידה על כף ידי.
"סתם, אחר כך אני אגיד לך, אני הולכת לחדר קצת לנוח", אמרתי וקמתי מהפרגולה, הם שאלו לאן ואפילו לא עניתי, לא היה לי כוחות לאף אחד.

נכנסתי לחדר ונזרקתי על המיטה, בכיתי כמו ילדה קטנה, כל גופי רעד, רצה את בן, רצה את המגע שלו ואת ההאהבה שלו בחזרה.
הפלאפון שלי צילצל, זה היה בן.
התלבטתי אם לענות או לא, בסוף עניתי.
"מה?", שאלתי בבכי.
"למה את בוכה?", הוא שאל בדאגה, לא עניתי.
"בבקשה תבואי אליי למשרד", הוא ביקש ושוב לא עניתי.
"בבקשה", הוא התחנן וקולו רעד.
"אני באה", נכנעתי לו שוב, כבר לא יכולה לעמוד על שלי.

נכנסתי למשרד שלו והתיישבתי על הכיסא מולו, השפלתי את מבטתי והסתכלתי על ההאצבעות שלי.
"בבקשה תסתכלי עליי", הוא התחנן, לא יכולתי, הדמעות שוב זלגו בקצב מהיר והתקשתי להרים את ראשי.
הוא קם מהכיסא שלו וכרך ברך לידי.
הוא הרים את ראשי וגרם לי להביט בו בכוח.
"תפסיקי לבכות אלכסה, זה שובר אותי", הוא אמר בקול רועד, זה גרם לי לבכות ולהרגיש עוד יותר רע.
"אני…אני לא יכולה בן, אני לא מצליחה להבין אותך", אמרתי, כמעט לחשתי.
הוא העביר את ידו בשיערו והשפיל את ראשו.
"תביני, קשה לי לדבר על הנושא הזה, זה לא מיחה או שתיים, זה סיפור ארוך וכואב. תתני לי את הזמן לספר לך בעצמי, אני מבטיח לך שתביני הכל", הוא אמר וניגב את דמעותיי בעזרת אגודלו.
הנדתי את ראשי, לא מקבלת את זה.
"אני מתחנן אלכסה, אני לא רוצה לאבד אותך", הוא אמר, לא ידעתי מה להגיד, מה לחשוב.
פשוט ישבתי ושתקתי.