אונטולוגיית הילדות
בדרך כלל אתה יותר מדי עסוק במה שקורה לך עכשיו בשביל פתאום להתחיל להיזכר בילדות. בכללי, חיי האדם הבוגר מספיק מלאים ו-איך לנסח את זה – אין בהם חללים, שבהם אפשר היה להכניס ריגושים שלא קשורים באופן ישיר למה שמסביב, רק לפעמים, ממש מוקדם בבוקר, כשאתה מתעורר ורואה לפניך משהו שאתה כל כך רגיל אליו – אפילו קיר לבנים – אתה נזכר בזה שפעם הוא היה אחר, לא כמו היום, למרות שלא ממש השתנה מאז.
הנה הרווח בין שני לבנים, שבו אפשר לראות פס של קצף שיפוץ המודבק בצורה גלית. אם לא להחשיב את אותן השנים שבהן כשהלכת לישון, נשכבת, בשביל הגיוון, עם הרגליים בכיוון הנגדי, או מהתקופה העוד יותר ישנה, שהראש עוד לאט-לאט התרחק מהרגליים והנוף של הבוקר היה מקבל שינויים מזעריים מדי יום – אם לא לקחת את כל אלה בחשבון, תמיד הכבשה המאונכת הזאת בין הלבנים, היא זו שהייתה ה"שלום" הראשון בבוקר מהעולם הענק בו אנו חיים – גם בחורף, כשהקיר היה ספוג בקור ולפעמים אפילו היה מתכסה בשכבת קרח כסופה ומדהימה, וגם בקיץ, כששני לבנים מעליה היה מופיע משולש שמש, עם צלעות עקומות, כתם השמש (רק במשך מספר ימים ביוני, כשהשמש הולכת מספיק רחוק מערבה). אבל במהלך המסע הארוך הזה מהעבר להווה, החפצים סביבך איבדו את ההכי חשוב – איזושהי תכונה מאד לא מוגדרת. אי אפשר להסביר אפילו. למשל, ממה אז התחיל היום: המבוגרים היו הולכים לעבודה, הדלת מאחוריהם היתה נסגרת, וכל החלל הגדול מסביב, כל הכמות האינסופית של פרטים ומצבים הפכו להיות שלך. וכל האיסורים הפסיקו להיות תקפים והחפצים כאילו היו משתחררים ומפסיקים להסתיר משהו. לקחת כל דבר הכי פשוט – אפילו ספא – שלוש כריות פשוטות מעל כמה קרשים ומשענת שעטופים בבד. אז הקטע הוא, שאם בסביבה היה לפחות מבוגר אחד, הספא, ואני מדבר ברצינות, כאילו היתה מצטמקת, נהיית צרה ולא נוחה. וכשהם הלכו לעבודה, או שהוא נהיה רחב יותר, או שפשוט היתה אפשרות למצוא עליו תנוחה טובה, ועל כל הכריות פתאום, היה אפשר לראות הרבה קישוטים, ראו את התפרים הישנים שמחט כלשהו עבר עליהם פעם. ובנוכחות המבוגרים, או שכל זה היה נעלם, או שסתם לא עלה במחשבות לשים לב לדברים כאלה לצלילי הדיבורים הכבדים על משמרות, נורמות חברתיות והמוות המתקרב.
מה שהיה הכי מעניין, זו, כמובן, השמש. הכי חשוב – אפילו לא הכתם המסנוור שבשמיים, אלא פס האור שנמתח מהחלון שבו תלויים באויר חלקיקי אבק פרוותיים ושערות קטנות ומגולגלות. התנועות שלהם כל כך חלקים ומעגליים (בילדות, אגב, אתה רואה את ההתקבצויות שלהם בחדות אדירה), שמתחילים לדמיין כאילו קיים איזשהו עולם קטן, שחי על פי החוקים שלו, ואולי אתה בעצמך פעם גרת בעולם הזה, או אולי אתה עוד יכול להיכנס לתוכו ולהפוך להיות אחת מנקודות חסרות משקל הזוהרות האלה. ושוב: בפועל, נדמה לנו משהו אחר לגמרי, אבל אי אפשר להסביר אחרת ואפשר רק ללכת במעגלים מסביב זה. אתה פשוט רואה סביבך שטחים מוסתרים מלאים בחופש ואושר. לשמש יש יכולת מדהימה להבליט במעט שהיא יכולה לגעתף בזמן המעבר מהפינה העליונה של החלון הראשון לפינה התחתונה של השני, את כל הטוב שנמצא בו. אפילו הדלת ברזל אומרת על עצמה משהו, שאתה פתאום מבין – לא צריך לפחד ממה שיכול להגיע ממנה. ובכלל, אין ממה לפחד, אומרים פסי האור על הרצפה ועל הקירות. בעולם אין שום דבר מפחיד. בכל אופן, כל עוד העולם הזה מדבר איתך, אחרי זה, מרגע לא מובן מסויים, הוא מתחיל לדבר אליך.
בילדות, בדרך כלל אתה מתעורר מהריב של ההורים על הבוקר. הם תמיד מתחילים את היום בריב, ומתוך החלום המתמשך הקולות שלהם נשמעים נמתחים וצמיגיים, וברור טוב מאד שגם מי שצועק וגם מי שמסביר את עצמו, לא באמת מרגישים את אותן הרגשות שהם מנסים להעביר בקולם. פשוט הם גם כן רק התעוררו, עוד לא התאוששו ממה שראו בחלום – למרות שכבר לא זוכרים כלום – ומנסים כמה שיותר מהר לשכנע את עצמם ואת האחרים שהבוקר, החיים, כמה דקות להתארגנות – כל זה קורה במציאות. וכשהם מצליחים, נוצר ביניהם צימוד. הספק האחרון של הבוקר נעלם, והם כבר מנסים למצוא בתוך הגיהנום, שהרגע נכנסו אליו במהירות כזאת גבוהה, מקומות נוחים. ומהמריבות עוברים לצחוקים. וזה שיש להם גורל משותף, כבר לא נושא רלוונטי, אם יש הבדלים מזעריים שהם למדו לראות – וכבר לא משנה שהם כולם ימותו כאן, מה שחשוב זה שמישהו ישן למעלה ורחוק מהחלון. העיקר שאת המבין את כל זה בעודך מאד קטן, כשאין שום סיכוי שהיית מצליח לנסח את זה בקול רם, – אתה מבין הכל מהקולות של המבוגרים שמגיעים אליך מתוך תרדמת בוקר. וזה נראה מפליא ומוזר – אבל באותו זמן כל העולם הוא מפלי, הכל בו מוזר. ואז כבר מעירים אותך ביחד עם כולם.
בהתחלה המבוגרים מתכופפים אליך איפשהו מלמעלה ומקרבים אליך פנים מתוחות מחיוך. כנראה, שבעולם יש מין חוק כזה שמכריח אותם לחייך כשהם פונים אליך, – החיוך, כמובן, מאולץ, אבל אתה מבין: לא אמורים לעשות לך רע. הפנים שלהם מעפנים, פצועים, עם כתמים וזיפים. דומים קצת לירח בחוץ, – גם כל כך הרבה פרטים. המבוגרים מאד קלים להבנה, אבל כמעט ואין מה להגיד עליהם. לעיטים אפילו נהיה קצת דוחה מתשומת הלב ההדוקה לחייך. לכאורה הם לא דורשים שום דבר: לשנייה הם משחררים את בול העץ הבלתי נראה שאותו הם סוחבים כל החיים, רק כדי להתכופף אליך עם חיוך, ואז, אחרי שיתיישרו חזרה, להרים אותו שוב ולסחוב הלאה – אבל זה רק למראית העין. מה שהם באמת רוצים, זה שתגדל להיות כמוהם, בשביל שיהיה להם למי להעביר את הבול עץ לפני שימותו. הרי לא סתם הם סחבו אותו. בערב, הם מתאספים כמה חבר'ה ומרביצים למישהו – מי שמרביצים לו, בדרך כלל, משתף איתם פעולה בצורה מאד עדינה, בגלל זה, מרביצים לו קצת חלש יותר. נהוג שלא לתת לאף אחד לראות את זה, אבל תמיד אפשר להתחבא בין הרהיטים ולהציץ בזהירות. ואחר כך – למרות שמהרגע שאתה מסתתר שם ומסתכל על כל התהליך, עד לרגע שבו זה יקרה יש עוד מלא זמן – אחר כך יגיעה בפעם הראשונה היום שבו אתה בעצמך תעשה פרצופים על הרצפה בין הרגליים המורמות עם נעליים ומגפיים, ותנסה לזרום עם מי שמרביץ לך.
כשאתה מתחיל לקרוא, הטקסט עוד לא מנתב את המחשבות שלך, אלא המחשבות עצמן מנתבות את הטקסט. הקרע תמיד עובר במקום הכי מעניין, ואם אתה מגלה מחתיכה של עיתון איך כל האנשים באולם כלשהו קיבלו במחיאות כפיים את חברי אלף ובית, אתה מתחיל לחשוב שהשניים האלה – אנשים ממש חריפים, אם אפילו את החברים שלהם מקבלים במחיאות כפיים. והנה אתה עוצם את העיניים ומדמיין את החברים האלה ואת המחיאות כפיים, ומספיק לחיות חיים שלמים, קטנים כאלה, לגמרי נסתרים מכל מי שיושב ליד. וכל זה בגלל חתיכת עיתון בגודל של אריזת תה, עם סימן של סוליית מגף. ואם לידיים מגיע ספר אמיתי, אי אפשר להשוות את זה לכלום. ולא משנה איזו – יש כאן ממש לא הרבה, חמישה-שישה, וכל אחד אתה קורא כמה פעמים – ולא משנה בגלל שכל פעם אתה קורא את הספר אחרת. בהתחלה מה שחשוב בו זה המילים עצמן, שאחריהן נוצרים הדברים שהן מסמלות ("מגף", "שרפרף", "חרמונית"), או שנפתח חושך חסר כל משמעות ("אונטולוגיה", "אינטליגנט"), וצריך ללכת לאחד המבוגרים, מה שתמיד רוצים למנוע, וכך אונטולוגיה הופך לפנס יד, ואינטליגנט למפתח שוודי ארוך עם ראש מתחלף. בפעם הבאה, אתה כבר מתעניין במצבים שלמים: איך מישהו ברקיעות כבדות נכנס למטבח הצר והמסריח ובאגרופים קשיחים של פועל מרסק את הפנים המגעילות של המלצר פרושקה. אין מבוגר שלא היה קורא את הספר הזה, – וכל פעם בזמן אסיפה למעגל נושף פיות מסריחות סביב קורבן חדש, כל אחד בתורו עושה צעד קדימה ולשנייה הופכים לפועל ארטיום ההגון, ומשקיעים באגרוף את כל השנאה לדמות המלצר המעוותת שעל הרצפה. כנראה שאין הכאות כאלה שבהן הניצחון הוא לא בידי הצדק. ואז – בפעם השלישית – אתה מוצא תיאור איך במיטה העליונה מתנשפת בחום איזו בחורה, ושם לב כבר רק לזה. צריך לגמרי להתבגר, כדי להבין כמה שכל מה שהספקת לקרוא זה לא מעניין ושפל.
בילדות אתה מאושר בגלל שזה מה שאתה חושב כשאתה נזכר בו. בכלל, אושר – זה זכרון. כשהיית קטן, שחררו אותך החוצה ליון שלם, ויכולת להסתובב בכל המסדרונות, להציץ לאן שתרצה ולהגיע למקומות שאתה היית הראשון שייכנס לתוכם, אחרי הבונים. עכשיו זה נהיה זכרון שמור ומוגן, לעומת זאת אז – סך הכל הולך במסדרון, עצוב שמתחיל החורף ומחוץ לחלון כמעט כל הזמן יהיה חושך, פונה, מחכה קצת כדי להיות בטוח עד שבהמשך המסדרון ידעכו הצעדים של שני החמורים המקללים, ושוב פונה לדלת שתמיד נעולה, והיום פתאום פתוחה לרווחה. משהו מאיר בקצה המסדרון. מסתבר שלאורך הקיר עוברים שני צינורות עבים, מכוסים טיח ואפילו צבועים בלבן. ובסוף, יש אור וצוהר ברזל פתוח, ולמטה משהו רועם, וכשאתה מציץ מעבר לצוהר אתה רואה מכונה כחולה ענקית שקצת רועדת ומרעישה, ואחריה עוד שתיים כאלה, ואין אף אחד בסביבה: אפשר אפילו ממש עכשיו לרדת בסולם ולמצוא את עצמך בחלל הקסום הזה, שרועד מהכוח הצבור בו. אתה לא עושה את זה רק כי בכל רגע יכולים לסגור את הדלת מאחורי הגב, – והולך חזרה, בתקווה שעוד תחזור לכאן מתישהו. אחרי זה אתה מגיע לשם כל יום, כאשר הטיפול בצבי המתכת הלא נרדמים האלה הופך למטרה העיקרית של חייך, ולעיטים קרובות מתחשק להיזכר איך ראית אותם בפעם הראשונה. אבל זכרונות נמחקים אם להשתמש בהם יותר מדי, לכן אתה מחזיק את האושר הזה ליום אחר.
עוד זכרון שכמעט ולא משתמשים בו, גם קשור לכיבוש חללים. נדמה שכך זה היה פעם: אחד מהמסדרונות הצדדיים, יום חורף (חלונות כבר כחולים, השמש שוקעת), שקט בכל המבנה הענק- כולם בעבודה. נראה כאילו באמת אין אף אחד – מבינים את זה מהמראה של כל הדברים מסביב. המבוגרים משנים את הסביבה, ועכשיו המסדרון החצי-חשוך מסתורי באופן מופלא, כולו מלא בצללים כלשהם, אפילו מפחיד קצת. עוד לא כיבו את האור, אבל בקרוב אמורים, ואפשר להרשות לעצמך את ההנאה הנדירה הזאת – לרוץ. בהתחלה אתה צובר מהירות מקרש כיבוי אש בסוף המסדרון (קרש מאד מוזר – מצויר עליו בצבעי שמן גרזן, מוט ודלי), זמן מה רץ בפיתולים במסדרון, נהנה מהחופש והקלילות שבה אתה יכול לגרום לקיר להתכופף, להתקרב או להתרחק – וכל זה בזכות הפקודות הזעירות שאתה נותן לגוף שלך. אבל כמובן שהחלק הכי מלהיב – זו הפנייה ימינה, שאחריה המסדרון נגמר בחלון שעליו מתוחה רשת תיל. כבר במרחק של כעשרים מטרים מהפינה אתה נצמד לצד שמאל, וכשאתה חולף ליד דלת עץ עם כיתוב פ"ק-15ש', אתה מתנתק מהקיר ובזמן כניסה לקשת ארוכה, נוטה חזק ימינה – ואלה הן כמה שניות שאתה כמעט תלוי באוויר עם צד ימין מעל הבלטות של הרצפה, והן נותנות הרגשה של חופש שאי אפשר להשוות לכלום. ואז עוברים במהירות את שארית המסדרון וכשמכניסים את הידיים למרווחים של רשת התיל מסתכלים בחלון: כבר חושך, ומעל הגדר, שעל העמודים שלו נראים כובעי שלג גבוהים, זוהרים כמה פנסים כחולים וקרים.
לצלילים שנשמעים מעבר לחלון יש טבע לגמרי שונה מאלה שנוצרים איפשהו במסדרון או מאחורי מחיצה. ההבדל הוא לא רק בתכונות של הצליל עצמו – אם הוא רועש או שקט, חד או מושתק – אלא גם במה שמכניס בו את רוח החיים. כמעט כל הצלילים נובעים מפעולה של בני אדם, אבל אלה שנוצרים בתוך בניין ענק, נשמעים כמו קרקור כיבה או קליקים במפרקים של אורגניזם גדול – משמע שהם לא מעוררים עניין בגלל שכל כך רגילים אליהם וקלים להסבר. אבל מה שמגיע מחוץ לחלון – כמעט העדות היחידה לקיומו של שאר העולם, וכל צליל משם מאד חשוב. תמונת הצלילים של העולם גם כן הספיקה להשתנות הרבה מאז הילדות, למרות שהמרכיבים החשובים שלה נשארו. הנה למשל צליל רגיל מהחלון: מכות חזקות של ברזל על גבי ברזל שמגיעים מרחוק, בהשוואה לדופק, בשכיחות קטנה יותר פי שתיים-שלוש. יש להם הד מאד מעניין: נדמה שהצליל לא מגיע מנקודה מסוימת, אלא מכל קו האופק. המשמעות הראשונה שהייתה לקולות האלה – עוד בזמנים שהיה אפשר לישון אחרי שכולם התעוררו – זה סקלת זמן, או אפילו נקודת ייחוס שבהשוואה אליה הריבים בערב והמכות בבוקר של המבוגרים קיבלו את ההמשכיות והרציפות הנדרשת. מאוחר יותר, הצליל המדוד הזה הפך לדופק הלב העולמי, ונשאר כך עד שמישהו אמר שככה מכניסים קורות לאדמה באתרי בנייה. בנוסף, בין הרעשים אפשר לשמוע את זמזום המכוניות, שאגה של רכבת תובלה, קולות וצחוק (לרוב – ילדותי), רעם של המטוסים בשמיים (יש בו משהו פרהיסטורי), רעש שנוצר בגלל הרוח ולבסוף, נביחות של כלבים. אומרים, שפעם היתה שיטה לתקשר עם מי שישב בתא הסמוך (בתאים אז ישבו בן אדם לתא – לא יאומן אפילו שזה היה אפשרי): זה שיושב בתא הראשון היה מתחיל לדפוק בקיר בצורה מסוימת, ובכך להצפין לרצף הנקישות את המסר שלו, ומהתא ליד היו עונים לו תוך שימוש באותו הצופן. זו כנראה אגדה – מה הטעם להמציא שפה חדשה כשאפשר לדבר על הכל כשנפגשים בעבודות משותפות? אבל הרעיון המרכזי כאן – העברת מסר באמצעות שילוב סימנים, שלכאורה חסרי משמעות, דרך הקיר. לפעמים אתה חושב – אם הבורא שלנו היה רוצה להתחלף איתנו במסרים, מה היינו שומעים? כנראה משהו בסגנון של מכות רחוקות על הקורה שנכנסת לקרקע קפואה – כמובן שבמרווחי זמן קבועים, כי שום קוד מורס לא מתאים לכאן.
ככל שאתה מתבגר, כך העולם נהיה פשוט יותר, ולמראת זאת יש בו הרבה דברים לא מובנים. לקחת לפחות שני ריבועים של השמיים על הקיר (שמיים אם אתה יושב על המיטה התחתונה, ומהעליונה אפשר לראות גם את הקצוות של ארובות עבות ורחוקות). בלילה מופיעים בתוכם כוכבים, וביום – עננים, שמעוררים הרבה מאד שאלות. העננים מלווים אותך מהילדות המוקדמת, ונולדו כבר כל כך הרבה מהם בחלונות, שכל פעם אתה מתפלא כשאתה פוגש במשהו חדש. הנה, לדוגמא, עכשיו בחלון הימני מתפרסת (עוד מעט) שקיעה ורודה בצורת מניפה עם הרבה פסים צבעוניים – כאילו מכל התעופה העולמית (אגב, מעניין איך כל זה נראה למישהו שעושה את הזמן שלו בשמיים), ובימני, בשמיים יש פשוט שרטוטים של קווים עקומים. יוצא שהיום, אותה הנקודה במרחק אינסופי, שממנה נושבת הרוח, נמצאת בדיוק ממול לחלון הימני. כנראה שזה אומר משהו, ואתה פשוט לא יודע את הצופן – הנה זה, הנקישות של אלוהים. כאן אי אפשר לטעות. באותה מידה שאי אפשר לטעות לגבי המשמעות של המתרחש, כשעל ענן שחור וסמיך של נובמבר מופיע כתם מרוח וחיוור בצורה משולש עקום (כבר ראית אותו בבוקר קיצי על הלבנים שליד הפנים שלך), ומהמרכז שלו דרך פסי הערפל מאירה השמש. או – בקיץ – גבעה אדומה שמכסה חצי מהשמיים(רק מהמיטה העליונה). לפניכן, היו קיימים הרבה דברים ואירועים, שמוכנים מהמבט הראשון שלך לגלות בפניך את הטבע האמיתי שלהם – למען האמת, כמעט כולם. כשקיבלת לידיים תמונה של בית כלא, שצולמה מבחוץ (סביר להניח מהמצפה שמעל השטח של מפעל קונדיטוריה), לא היה הכי מובן, ממה המומים כל כך האסירים הזקנים – האם באמת אין להם בחיים שום דבר מעניין יותר? כל הזמן חתיכה מעוגה גרועה, הסירחון המוכר מהאסלה וגאווה נאיבית מהאפשרויות של המוח האנושי. ואפשר גם להחליף הקשות עם אלוהים. הרי לענות לו – אומר פשוט להרגיש ולהבין את כל זה. וכך אתה חושב בילדות, כשהעולם עוד נבנה מאנלוגיות פשוטות. רק אחרי זה מבינים, שאי אפשר לשוחח עם אלוהים, בגלל שאתה בעצמך הקול שלו, שלאט לאט נהיה יותר עמום ושקט. איתך, אם לחשוב על זה, קורה בדיוק מה שקורה עם צעקה של מישהו, שמגיע אליך מהחצר שמשחקים בו כדורגל.
משהו קרה עם העולם שבו גדלת – כל יום הוא קצת השתנה, כל יום הסביבה קיבלה גוון חדש של משמעות. הכל התחיל מהמקום הכי מואר ומאושר בעולם, שבו חיים אנשים קצת מצחיקים עם הקשר שלהם למגפי גומי ומעילי צמר שחורים – מצחיקים, ויותר מזה, קרובים, התחיל במסדרונות ירוקים וכיפיים, במשחק שמח של השמש על גבי רשת תיל, מציוץ מיואש של סנוניות, שבנו לעצמן קן מתחת לגג מתכתי של מוסך, מהשאגה החגיגית של הטנקים במצעד – אפילו שלא רואים אותם מעבר לגדר, אתה יודע לזהות לפי הצליל, מתי נוסע טנק, ומתי נגמש, מהצחוק המשותף של המבוגרים שעולה אחרי חלק מהשאלות שלך, מהחיוך של השומר שנתקל בך במסדרון, וקשקוש הזנב של הרועה הגרמני שרץ אליך. ואחר כך הדברים הכי טובים מתחילים לדהות: אתה שם לב לסדקים בקירות, סירחון כבד מהמחסן אוכל, שמעורר אי נעימות דווקא במחזוריות שלו, מגיע למסקנה שגם מאחורי הגדר עם הצבע הטרי יש חיים כלשהם – בקיצור, מיום ליום, פחות שאלות לגבי החיים האמיתיים שלך נשארות ללא תשובה. וככל שנשאר פחות מהנסתר ממך, כך המבוגרים פחות נוטים לסלוח לך על הטוהר והתמימות שלך, יוצא, שרק לראות את העולם הזה אומר להתלכלך בו ולקחת חלק בכל הזוהמה שלו – ובערבים בקצוות המסדרונות ובפינות החשוכות של התאים יכולים להתחבא הרבה דברים מפחידים. והנה, מהערפל הדליל של הילדות הנשכחת מופיעה – כאילו אחרי פוקוס של מצלמה – ההבנה שנולדת וגדלת בכלא, בפינה הכי מלוכלכת ומסריחה בכדור הארץ. וכשאתה מבין את זה סופית, החוקים של הכלא הזה חלים עליך באופן מלא. אז מה יצא מזה? העניין הוא שהעולם הומצא לא על ידי בני אדם – ולא משנה כמה יתחכמו, אין ביכולתם להפוך את החיים של האסיר הפשוט אפילו לקצת שונים מהאחראי על כלכלת הבית. ומה זה משנה, מה הגורם, אם האושר המיוצר על ידי הנשמות הוא זהה? יש הקצאה של אושר שמגיעה לאדם בחיים, ולא משנה מה יקרה, את האושר הזה אי אפשר לקחת. לדבר על מה רע ומה טוב, אפשרי רק במקרה שאתה לפחות יודע מי יצר את האדם, ולמה.
החפצים לא משתנים, אבל משהו נעלם כשאתה מתבגר. למעשה, אתה מאבד את ה"משהו" הזה, ללא דרך חזרה חולף כל יום ליד הדבר הכי חשוב, – נופל למטה – ואי אפשר לעצור, להפסיק ליפול באיטיות לתוך שום-מקום – אפשר רק לחפש מילים כדי לתאר את המתרחש איתך. היכולת להסתכל החלונות – לא הדבר הכי חשוב בחיים, אבל בכל זאת אתה נעשה קצת עצוב כשכבר לא נותנים לך לצאת למסדרון – אתה כבר כמעט מבוגר ועוד מעט תקבל מגפי גומי ומעיל צמר. מתוך שלל הנופים שפעם היו אפשריים, נשאר לך רק אחד (ומשני החלונות תחת זוויות שונות רואים את אותו הדבר), שאתה יכול ליהנות ממנו רק אם תצמיד את השרפרף הקצר לקיר ותעמוד על הקצה שלו: חצר שמוקפת בגדר בטון לא גבוהה, שני אוטובוסים חלודים – יותר דומים לשאריות של צרעות מתות, – מעטים צהובים ריקים מבפנים, בניין ארוך של הכלא השכן תחת קורת גג עגולה וחומה, ואחריה בתי כלא ממש רחוקים ושמיים, שתופסים את כל שאר החלל של הפתח המרובע. מה שאתה רואה כל יום במשך הרבה שנים, עם הזמן הופך למצבה של עצמך – של מה שהיית פעם – בגלל שסוחב עליו את החותם של הרגשות של הבן אדם שכמעט נעלם, שמופיע בך לכמה רגעים, כשאתה רואה משהו שהוא ראה פעם. לראות – בפועל אומר לשים את הנשמה שלך על הדפס פשוט של רשתית עין פשוטה של בן אדם. פעם, בחצר הזו שיחקו כדורגל, נפלו וקמו, בעטו בכדור, ועכשיו נשארו רק האוטובוסים החלודים. בפועל, מאז שהתחלת ללכת לעבודות המשותפות אתה מאד מתעייף מכדי שבפנים יתעורר דבר כלשהו שמסוגל לשחק כדורגל על הרשתית שלך. אבל לא משנה איזה חליפה חדשה ישים העם בעתיד, אף אחד לא יוכל לקחת מהעבר את מה שראה מישהו (אתה בעבר, אם זה בכלל אומר משהו), כשעמד על ספסל מתנדנד והסתכל בחלון: כמה אנשים מוסרים אחד לשני את הכדור, צוחקים – הקולות שלהם והמכות של הרגליים בכדור מגיעים מעט בעיקוב, אחד מהם פתאום פורץ קדימה – יש לו חולצה ירוקה – מוביל את הכדור לשער משני עמודים ישנים, בועט, מבקיע, נעלם מהשדה ראיה – ונשמעים צעקות של השחקנים. מדהים. בתא הזה חי פעם אסיר קטן, שראה את כל זה, ועכשיו הוא כבר איננו. אולי, בריחות כן מצליחות לפעמים, אבל רק בסוד מוחלט, ולאן נעלם הנמלט, אף אחד לא יודע, אפילו הוא עצמו.
תגובות (0)