המשחק ששכחו שקיים-פרק 3:אני לא מוכן למות

ראשי הסתחרר. שמעתי קולות עמומים, והרגשתי שרגלי קשורות.
ניסיתי לפקוח את העיניים, אבל העפפיים היו כבדים.
הנשימות שלי היו כבדות. הרגשתי שמשהו חונק אותי.
ניסיתי להזיז את הידיים, אך השרירים היו רדומים.
הרגשתי שאיבדתי כל שליטה על הגוף שלי.
"לפני 200 שנה התרחש הפיצוץ" שמעתי את הקול אומר.
התקשתי להבין מה הוא אומר, ולקחו לי שתי דקות לפני שהפנמתי את מילותיו.
פקחתי את עיני למחצה, ואור חזק סינוור אותן והכריח אותן להיסגר בחזרה.
כל גופי היה חם. הרגשתי את עגלי הזיעה על פניי. ניסיתי לקחת נשימה עמוקה, אך ברגע שפתחתי את הפה שיעול חזק תקף אותי.
"הפיצוץ שחרר חומר רעיל לאוויר, ומאז האוויר שאנו נושמים מסוכן, והורג את כל מערכות גוף האדם תוך 6 שעות". תחילה שמעתי את הקול מבלי להבין את המילים. עברו כמה דקות לפני שהפנמתי אותן. ניסיתי שוב לפקוח את העיניים, רציתי להשאיר אותן פקוחות, אך הראייה שלי הייתה מטושטשת. הרגשתי שכל הגוף שלי רדום ולא הצלחתי להזיז אף שריר.
"כרגע, אתה נמצא במצב בו שהית באוויר המורעל 5 שעות" הקול אמר.
הרמתי את מבטי מעלה. ראיתי את קרני השמש חודרות דרך ענפי העצים. לא הבנתי מה הולך סביבי. שוב הרגשתי שאני נחנק, ולא הצלחתי לנשום כלל. ניסיתי לקחת עוד נשימה עמוקה, שמיד התחלפה בשיעול.
"היום אנחנו נבחן מה חזק יותר:הרעל שבאוויר, או הפחד שלך מלמות" הקול צחק, ואחר כך נעלם כלא היה.
נשארתי לבדי,בשקט, ללא שמץ של מושג מה מתרחש. לאט לאט התחלתי להבין את התמונה:
האיש עם העין השחורה והעין הלבנה הרדים אותי באמצעות גז, וגרר אותי ליער. הוא השאיר אותי שם במשך כמה שעות, על מנת שהרעל יפגע במערכות שלי, ואז העיר אותי.
פקחתי את עיני והראייה השתפרה מעט. הסתכלתי אחורה. רגלי היו קשורות בחבלים.
הבטתי סביב בניסיון לאתר את האיש ההוא, או להבין איפה אני.
האיש לא היה באיזור, וכל מה שידעתי הוא שהייתי ביער, אך לא לאיזה כיוון לפנות כדי להגיע למבנה.
ניסיתי להרים את ידיי, אך הן זזו באיטיות. שוב נחנקתי מחוסר חמצן, ושוב ניסיתי לקחת נשימה עמוקה שאחריה בא השיעול.
לא פעם חשבתי האם עשיתי טעות. באותו היום, שהגיע המכתב הלבן, חשדתי בו.
חלק ממני רצה להתעלם ממי שאמר שיכול להחזיר לי את הזיכרון, אך חלק אחר רצה לנסות בכל זאת.
לכן, באותו היום יצאתי מהמבנה בפעם הראשונה. שאלתי אותו האם הוא באמת יכול להחזיר לי את הזיכרון, הוא רק אמר:"ישנו משחק. משחק שבני האדם שכחו מקיומו. המשחק שנועד להעמיד למבחן את האדם,יכולותיו ורגשותיו. תסיים את המשחק, ואני אעניק לך את זיכרונך מחדש".
בסופו של דבר, אחרי מאמץ רב, הנחתי את כפות ידיי על האדמה היבשה, והעלתי את עצמי.
התיישבתי, והתחלתי לפרום את הקשר, כשעיני מתקשות לראות ומעט מאוד חמצן מגיע אל הגוף שלי.
אני לא מוכן למות. עדיין לא. אני לא רוצה למות. המחשבות האלה הציפו את ראשי והסיחו אותי מלפרום את החבלים. בסופו של דבר, קמתי על רגלי. הגוף שלי רעד, והתאמצתי בכל כוחי שלא ליפול.
צעדתי קדימה, והרגשתי שאני נופל. החזקתי את עצמי, וחרקתי שיניים.
מידי פעם הראייה המטושטשת שלי התחלפה בתמונות שחורות. הרמתי את מבטי קדימה, וראיתי רק את הצבעים ירוק וחום. צעדתי קדימה שוב, והתנדנדתי מצד לצד.
כל גופי הזיע, והחום היה בלתי נסבל. לרגע חשבתי שיהיה לי קל יותר אם פשוט אשכב ואחכה למותי. המחשבות האלה נעלמו מהר. לא. לא רציתי למות.
צעדתי שוב, והרגשת המחנק חזרה. שלחתי את ידי קדימה ונגעתי בעץ. ניסיתי להעזר בו שלא אפול.
צעדתי שוב קדימה. נשענתי על העץ והרגשתי שנוזל יוצא מפי.זה היה דם.
אחת מרגלי נרדמה ולא הצלחתי להזיז אותה. זרקתי את עצמי קדימה, ונפלתי על פניי.
לא הרגשתי את הכאב. הרגשתי חום, מחנק ושרירים עייפים. אך לא את הכאב מהנפילה.
שלחתי את ידיי קדימה, והתחלתי לגרור את עצמי קדימה. התפללתי שבחרתי בכיוון הנכון.
גררתי את עצמי קדימה, עוד קצת ועוד קצת, עד שהרגשתי שידי השמאלית נרדמת.
המשכתי לגרור את עצמי ביד אחת, ועיני החלו להיסגר. הרגשתי שכל שנייה היא שעה, והסבל הפך לנורא יותר ויותר. עמדתי למות. זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי כך. למעשה,זו הפעם הראשונה שהרגשתי משהו חוץ מספק וחשדנות.
עיני נסגרו לחלוטין, והרגשתי רק איך היד שלי ממשיכה לגרור אותי קדימה.
לא רציתי לוותר. לא עדיין. החלטתי להיאבק במוות שלי עד הסוף. אחרי כמה זמן, היד שלי נגעה במשהו קשה. פקחתי את עין שמאל. ראיתי את שביל האבן. השביל שמוביל מהיער אל המבנה. "קרוב כל כך" לחשתי לעצמי, בתור מילות עידוד. שלחתי את היד, וגייסתי את כל הכוחות שנשארו במטרה לגרור את עצמי על שביל האבן.
זו הפעם הראשונה שהרגשתי שהשביל ארוך מאוד. הלכתי בשביל הזה כל כך הרבה זמן, ותמיד הרגשתי שעברה רק דקה בכל פעם. אך הפעם, זה הרגיש כאילו גררתי את עצמי בשביל במשך שנים.
סוף סוף. הייתי קרוב כל כך לדלת. שלחתי את היד, והאצבעות כמעט נגעו בה. לפתע,היד נפלה על הרצפה. היא נרדמה. גם העין שלי נעצמה. זהו. זו הייתה טיפת הכוח האחרונה שלי.

"היה לו הרבה מזל" שמעתי קול בבירור. "עוד דקה אחת בחוץ, ולא היינו יכולים להציל אותו".
פקחתי את עיני, והסתנוורתי לרגע מאור הנברשת החזק.
הבטתי הצידה, וראיתי את גבו של הדוקטור הזקן. ליד המיטה, ראיתי אותה. שיערה חום בהיר ארוך,עיניים ירוקות מלאות בדמעות.היו לה עגילים כסופים עם אבן חן כחולה עליהן.
היא הבחינה שפקחתי את עיני, ונרתעה. עוד דמעות זלגו על פניה.
"היי" לחשתי בקול צרוד. היא השליכה את עצמה עליי וחיבקה אותי בחוזקה. שמעתי באוזני את הבכי החזק שלה.
"איך קוראים לך?" שאלתי. שיערה היה על פני.
"ליסה" היא אמרה בבכי. "נעים להכיר" חייכתי:"קוראים לי ליאו".