ניקה

כעת, כשהנשימה הקלה שלה שוב התפוגגה בעולם, בשמיים המעוננים האלה, ברוח האביבית הקרה הזו, ואצלי על הברכיים, כבד כמו לבנת שיש מונח ספר של בונין, אני מדי פעם מסיר את המבט מהעמודים ובוהה בקיר, איפה שתלוי צילום שלה שאיכשהו נשמר.

היא היתה צעירה ממני בהרבה, הגורל הפגיש בינינו במקרה ואני אף פעם לא חשבתי שההיקשרות שלה אליי נובעת מהמעלות שלי, אני חושב שיותר נכון היה להגיד שהייתי בשבילה, אם להשתמש במונחים פיזיולוגיים, פשוט מקור לגירוי, שגרם לה לרגשות שלא היו משתנות גם אם במקומי היה פיזיקאי-פונדמנטליסט עם כובע של אקדמאי, פוליטיקאי מושחת, או כל אדם אחר שמוכן להעריך את היופי הדרומי השחום שלה ולהקל על הקושי של הקיום הרחק מהמולדת העתיקה, במדינה צפונית וענייה בה היא בטעות נולדה. כשראשה היה מוצא מחסה על החזה שלי, הייתי בקלילות מעביר את האצבעות על הצוואר שלה ומדמיין כף יד אחרת על העיקול העדין ההוא – חיוורת עם אצבעות דקות וגולגולת קטנה על הטבעת, או אולי שעירה באופן לא אסתטי, עם עוגנים כחולים ותאריכים, שבאותו אופן גולשת למטה – ומרגיש שההבדל הזה בכלל לא היה משנה לה.

אף פעם לא הייתי קורא לה בשמה המלא – המלה "ורוניקה" עוררה אצלי קונוטציות לבוטניקה והציפה בזיכרון פרחים לבנים עם ריח מחניק וערוגה דרומית שנשארו רחוק בילדות. הייתי מסתפק בחלק האחרון בלבד, מזה לא היה לה אכפת, לא היה לה כלל חוש לצליל של הדיבור, ועל האלה המכונפת וחסרת הראש שחולקת את שמה היא בכלל לא ידעה.

מהפעם הראשונה היא לא מצאה חן בעיני החברים שלי. ייתכן שהם הרגישו שלרוחב הלב שאתו – אפילו אם לכמה דקות – הם קיבלו אותה לחברתם, לא היתה מצידה שום הוקרה. אבל לדרוש מניקה יחס אחר היה מטופש באותה מידה כמו לצפות מהולך רגל על המדרכה להערכה כלפי העובדים שאי שם בעבר הניחו את האספלט על האדמה, בשבילה הסובבים היו בערך כמו ארונות מדברים, שמסיבות לא מובנות היו מופיעים לידה ומאותן סיבות נעלמים. ניקה לא התעניינה ברגשותיהם של זרים אבל אינסטינקטיבית ידעה להרגיש את היחס שלהם אליה – וכשאנשים היו באים אלי, בדרך כלל היתה קמה והולכת למטבח. חיצונית, המכרים שלי לא היו קשים איתה אבל לא הסתירו את הזלזול, כשהיא לא היתה בסביבה, כמובן שאף אחד מהם לא החשיב אותה כשווה להם.

– מה קרה שניקה שלך אפילו לא מסתכלת לכיוון שלי? – שאל אותי אחד מהם בצחוק. הוא לא העלה בדעתו, שזה אכן כך, ובתמימות משונה שכזו הניח שבמעמקי נפשה של ניקה יש בשבילו גלריה שלמה.

– אתה בכלל לא יודע לאלף אותן – אמר מישהו אחר ברגע שכרון מעוור, – אצלי היא היתה הופכת להיות רכה כמו משי תוך שבוע.

ידעתי שהוא מבין עניין, בגלל שאשתו מאלפת אותו כבר שנה רביעית, אבל אני ממש לא רציתי להיות מחנך של מישהו.

אי אפשר להגיד שניקה היתה אפתית לגבי נוחות – היא היתה טופסת באופן שיטתי בדיוק את הכורסה שעליה רציתי לשבת, אבל חפצים היו קיימים בשבילה רק בעוד היא השתמשה בהם, ואחר כך היו נעלמים. כנראה, זוהי הסיבה שלא היה כמעט שום דבר בבעלותה, לפעמים עלתה בי המחשבה שזה בדיוק האופי שהקומוניסטים העתיקים ניסו ליצור, בלי שהיה להם מושג איך תראה התוצאה של המאמץ שלהם. היא לא היתה מתייחסת לרגשות של אחרים, אבל לא בגלל אופי נוקשה אלא בגלל שבדרך כלל פשוט לא ידעה על קיומן של הרגשות האלה. כשהיא בטעות שברה קערת סוכר עתיקה מחרסינה שעמדה על הארון, ואחרי חצי שעה בלי לצפות זאת, הבאתי לה סתירה, היא מיד הסתלקה, וכשבאתי להתנצל הסתובבה בשקט לקיר. בשביל ניקה, הקערה היתה בסך הכל חרוט חתוך מחומר מבריק שהיה מלא בניירות שלי – מעין קופה שמחזיקה בתוכה הוכחות ממהלך כל חיי למציאות הקיום: עמוד מתוך פנקס טלפונים עם מספר שמעולם לא חייגתי, כרטיס לקולנוע, תמונה קטנה וכמה מרשמים רפואיים ריקים. התביישתי בפני ניקה, ולבקש סליחה היה טיפשי, לא ידעתי מה לומר, לכן דיברתי באופן מסורבל ומוזר:

– אל תכעסי ניקה. לחפצים יש שליטה לא מוסברת על אנשים. לזרוק לפח איזה זוג משקפיים סדוק משמע להודות בזה שכל העולם שפעם נראה דרכם, יישאר לנצח מאחור, או להיפך ובדומה לכך, עבר קדימה לממלכה המתקרבת של חוסר הקיום… ניקה, אם רק היית מבינה אותי… שברים מהעבר הופכים לסוג של עוגנים שקושרים את הנשמה למה שכבר לא קיים, ואז רואים שגם מה שמכונה נשמה – איננו בגלל ש…

דרך כף היד הסתכלתי עליה וראיתי איך היא מפהקת. אלוהים יודע על מה היא חשבה אבל המילים שלי לא חדרו לראש הקטן והיפה שלה – באותה מידה יכולתי לדבר עם הספה שעליה ישבה. באותו ערב הייתי עדין במיוחד עם ניקה, ובכל זאת לא עזבה אותי המחשבה שהידיים שלי שמחליקות על גופה, לא בהרבה שונות בשבילה מענפים שנוגעים בצדי הגוף שלה בזמן הטיולים שלנו ביער. באותו זמן עוד טיילנו ביחד.

היינו ביחד כל יום אבל הייתי מספיק שפוי כדי להבין שלעולם לא נהיה באמת קרובים. היא לא העלתה בדעתה שבאותו רגע שהיא נצמדת אלי עם הגוף הגמיש שלה בצורה חתולית שכזו, אני יכול להיות בכלל במקום אחר, ולגמרי לשכוח מהנוכחות שלה. בסך הכל, היא היתה מאד נדושה, והצרכים שלה היו לגמרי פיזיולוגיים – למלא את הבטן, לישון טוב ולקבל את כמות הפינוקים הנחוצה לעיכול טוב. היא היתה יכולה לשכב שעות מול הטלוויזיה כמעט בלי להסתכל על המסך, אכלה הרבה – וגם העדיפה אוכל שומני – ומאד אהבה לישון, אני לא זוכר פעם אחת שראיתי אותה עם ספר. אבל הקסם הטבעי והגיל הצעיר הקנו לכל הפעולות שלה מין אשליה של רוחניות גבוהה. בהוויה – אם לנסות לדייק – החייתית שלה, היה ניצוץ של הרמוניה עליונה, רוח טבעית של אותו המשהו שאחריו רודפים בחוסר תקווה האומנים, והייתי מתחיל לחשוב שהחיים בעלי המשמעות האמיתית והיופי הם דווקא החיים שלה, וכל הדברים שעליהם אני מבסס את המציאות שלי הם סתם מחשבות דמיוניות, ויוותר מזה, אפילו לא שלי. היתה תקופה שרציתי לגלות מה היא חושבת עליי אבל להוציא ממנה תשובה היה חסר תועלת, ויומן שהייתי יכול לקרוא בסתר לא היה לה.

ואז שמתי לב שאני ממש מתעניין בעולם שלה.

היא היתה רגילה לשבת שעות ארוכות מול החלון, כשהיא מסתכלת למטה, ופעם אחת עצרתי מאחוריה ושמתי לה את היד על העורף – היא קצת נרתעה אבל לא זזה – וניסיתי לנחש במה היא בוהה ומה אומר בשבילה הדבר שעליו מסתכלת. לפנינו היתה חצר רגילה של מוסקבה – ארגז חול עם כמה ילדים בתוכו, מוט למתח שעליו היו מנקים את השטיחים, מסגרת אוהל העשויה מצינורות אדומים, בית עץ לילדים, מכולות זבל, עורבים ועמוד של פנס. מסגרת האוהל היתה הדבר שהכי דיכא אותי – כנראה בגלל שבילדות, יום חורפי אפור אחד, הנפש שלי נסדקה תחת משקל של אלבום אחד גדול בנושא תרבות עתיקה של ציידי ממותות, שנעלמה מזמן. זו היתה ציוויליזציה עמידה להפליא, ששרדה ללא שינויים במשך כמה אלפי שנים איפשהו בסיביר – אנשים חיו בבתים קטנים העטופים בעור של ממותות שהשלד שלהם היה תואם בדיוק לצורתם של המתקנים האדומים בגני השעשועים של הילדים כיום, רק שהיו עשויים לא מצינורות ברזל אלא מניבים של ממותות הקשורים ביניהם. באלבום, החיים של הציידים – שאגב הביטוי הרומנטי הזה בכלל לא מתאים לממזרים המלוכלכים האלה שפעם בחודש היו מפתים חיה גדולה ותמימה לתוך בור עם יתדות בתוכו – היו מתוארים באופן מאד מפורט, ואני להפתעתי גיליתי כמה פירוט יש באיורים של משק הבית, נופים, פרצופים, ומיד הגעתי למסקנה הלוגית הראשונה בחיי, שלצייר, ללא שום ספק, יצא להיות בשבי הסובייטי. ומאז, חצאי הכדורים האלה עם הסורגים, שנמצאו כמעט בכל חצר, התחילו להיראות לי בתור הד של התרבות שהולידה אותנו, ההד השני שלה היו עדרים קטנים של ממותות מחרסינה, שמתוך חושך הזמן התקדמו לעתיד דרך מיליוני מזנונים סובייטים. יש לנו גם אבות אחרים, חשבתי, למשל הטריפולים – לא מהמקור "טריפולי" אלא "טריפוליה" – שלפני משהו כמו ארבעת אלפים שנה היו עובדי אדמה ורועי צאן, ובזמנם הפנוי היו מגלפים מאבן נשים ערומות קטנות עם תחת ענק – ונשאר הרבה מהנשים האלה, "ונרות", כך קוראים להן היום – כנראה שהם היו בפינות היוקרה של כל בית. ידוע גם על הטריפולים שכפרי העץ שלהם היו בנויים בצורה מאד קפדנית עם רחוב ראשי רחב והבתים במושבים היו כולם אותו דבר. בגן שעשועים שעליו הסתכלנו עם ניקה, מהתרבות הזאת נשאר רק בית העץ המתוכנן בקפדנות לפי רוחות השמיים, איפה שכבר שעה ישבה ילדה עצובה עם מגפי גומי – לא ראו את כולה, רק קרסוליים שהתנדנדו, חשופים וכחלחלים.

אלוהים אדירים, חשבתי כשחיבקתי את ניקה, וכמה דברים יכולתי להגיד, למשל, לגבי ארגז החול? המזבלות? ועל הפנס? אבל כל זה יהיה העולם שלי, שממנו כבר די התעייפתי, ושממנו אין לי לאן לברוח בגלל שתבניות החשיבה, כמו זבובים, יעטפו כל חפץ שיופיע על רשתית העיניים שלי. וניקה היתה לגמרי משוחררת מהצורך המשפיל להשוות את האש היוצאת מפח האשפה עם השריפה במוסקבה של שנת 1737, ולקשר חצי גרעפס חצי קרקור של עורב שבע עם אמונה טפלה של רומא העתיקה המוזכרת ב"יוליאנוס הכופר". אבל אם ככה, מה זו בעצם הנשמה שלה? ההתעניינות הקצרה שלי בעולם הפנימי שלה, שלא יכולתי להגיע אליו, למרות העובדה שניקה עצמה היתה לגמרי בשליטתי, כנראה יכול להיות מוסבר בשאיפה שלי להשתנות, להיפטר מהמחשבות שכל הזמן רעמו אצלי בראש וכבר הספיקו לפלס לעצמן תעלה שממנה כבר לא יצאו. בעקרון, כבר מזמן לא קרה לי שום דבר חדש, וקיוויתי, שבזה שאהיה ליד ניקה, אראה שיטות חדשות ולא מוכרות לחיות ולהרגיש. כשהתוודיתי לעצמי שכשהיא בוהה בחלון היא רואה פשוט את מה שנמצא שם, ושהתודעה שלה בכלל לא בכיוון של מסעות אל העבר והעתיד, אלא מסתפקת בהווה, כבר הבנתי שיש לי עסק לא עם ניקה שבאמת קיימת, אלא עם אוסף של מחשבות שלי, שלפניי, כמו שזה תמיד היה וימשיך להיות, נמצאות התפיסות שלי שקיבלו את צורתה, וניקה עצמה, שישבה חצי מטר ממני, לא נגישה כמו הפסגה של מגדל ספאסקאיה. ושוב הרגשתי על הכתפיים שלי את העומס חסר המשקל אך בלתי נסבל של הבדידות.

"את מבינה ניקה," אמרתי כשהלכתי הצידה, "ממש לא מעניין אותי, למה את מסתכלת לחצר ומה את רואה שם"

היא הסתכלה עליי ושוב הסתובבה לחלון, היא כנראה כבר התרגלה ליציאות שלי. חוץ מזה, למרות שהיא אף פעם לא אמרה לי את זה, ממש לא עניין אותה כל מה שאני אומר.

עברתי לקיצוניות האחרת. כשהבנתי סופית שהמראה המסתורי של העיניים הירוקות שלה הוא פשוט אשליה אופטית, החלטתי שאני יודע עליה הכל, וההיקשרות שלי התערבבה עם רגש של זלזול קל, שכמעט לא הסתרתי במחשבה שהיא לא תשים לב לזה. אבל תוך זמן קצר הרגשתי כמה היא סובלת מהסגירות של חיינו, נהיית עצבנית ורגישה. היה אביב, ואני כמעט כל הזמן ישבתי בבית, והיא היתה צריכה להעביר את הזמן לידי כשבחוץ כבר נראה דשא ירוק ודרך מסך העננים האפור שכיסה את כל השמיים כמו ערפל כבר ראו שמש מטושטשת שגדולה פי שניים מגודלה הרגיל.

אני לא זוכר מתי היתה הפעם הראשונה שהיא יצאה לטייל בלעדיי, אבל אני כן זוכר את הרגשות שלי לגבי זה – שחררתי אותה בלי דאגה רצינית, הדחקתי את המחשבה החמוצה על זה שעדיף היה ללכת ביחד איתה. לא שהכביד עלי להיות בחברתה, פשוט עם הזמן התחלתי להתייחס אליה כמו שבתחילת הדרך היא התייחסה אלי, כמו אל שרפרף, קקטוס על אדן החלון או ענן עגול הנראה בחלון. בשביל לשמור על האשליה של הדאגה של פעם הייתי מלווה אותה עד הדלת לחדר המדרגות, ממלמל לה כמה דברים לא מובנים לדרך וחוזר, היא אף פעם לא ירדה במעלית אלא ירדה במדרגות בצעדים שקטים ומהירים – אני לא חושב שהיה פה עניין של אופי ספורטיבי, היא באמת היתה כל כך צעירה ומלאת כוחות שהיה לה יותר קל לדלג שלוש דקות במורד המדרגות כשהיא בקושי נוגעת בהן, מאשר לבזבז את הזמן בלחכות לקופסא דמוית ארון מתים שמלאה באור צהוב מטריד, סירחון של שתן ומהללת את להקת “Depeche Mode” (אגב, ניקה היתה אדישה להפליא גם ללהקה הזאת, ולמוזיקת רוק בכלל – הדבר היחיד, לפי מה שזכור לי, שעורר אצלה עניין זה הקטע של “Animals”, שבו נשמעים הסינתיסייזר המתחזק וכלבי החשמל שתרם אולפו על ידי בוריס גרבנשיקוב.) עניין אותי לאן היא היתה הולכת, אולי לא מספיק חזק בשביל שאני אתחיל לעקוב אחריה אבל במידה מספקת בשביל להכריח אותי לצאת למרפסת עם משקפת ביד מספר דקות אחרי שהיא יוצאת, אף פעם לא שיקרתי לעצמי שמה שאני עושה זה טוב. המסלולים הפשוטים שלה עברו בשבילי סמטה, דרך ספסלים וקיוסק משקאות, שאחריו היתה פונה מעבר לפינה של בניין ירוק בעל שש-עשרה קומות, איפה שהיה שדה ריק עם יער אחריו. שם הייתי מאבד אותה ו-אלהים! – כמה חבל היה לי שאני לא אוכל לכמה שניות להיות היא ולראות מחדש את כל הדברים שכבר הפסקתי לשים לב אליהם. אחרי זה כבר הבנתי שפשוט רציתי להפסיק להיות אני, כלומר להפסיק להיות, הכמיהה לחדש זו אחת מההתבטאויות הרכות לתסביך ההתאבדות במדינה שלנו.

יש פתגם אנגלי כזה – "אצל כל אחד בארון מוחבא שלד משלו". משהו מפריע לאנגלים החושבים, באופן כללי, להבין את האמת הסופית. הדבר הכי איום הוא שהשלד ה"אישי" הזה לא במובן של בעלות או הצורך להחביא אותו, אלא במובן של "פרטי שלו", והארון כאן הוא מטאפורה לגוף, שממנו השלד במוקדם או במאוחר יפול מהסיבה שהארון פשוט יעלם. אף פעם לא עצרתי לחשוב שבתוך אותו ארון שקראתי לו "ניקה", גם יש שלד, אף פעם לא חשבתי על האפשרות של מותה. הכל בה היה מנוגד למשמעות המילה הזו, היה היתה התגלמות של חיים מרוכזים, בדיוק כמו חלב מרוכז (פעם אחת, בערב חורפי מקפיא, היא יצאה ערומה לגמרי למרפסת המכוסה בשלג, ופתאום יונה נחתה על המעקה – וניקה כרעה, כאילו לא רצתה להבהיל אותה, ולא זזה, עברה דקה, ואני בזמן שהסתכלתי על הגב השחום שלה, פתאום הבנתי באופן מפליא, שהיא לא מרגישה את הקור, או שפשוט שכחה ממנו). לכן המוות שלה לא השאיר עלי רושם מיוחד. הוא פשוט לא נכנס לחלק התודעתי הקשור לרגשות ולא הפך בשבילי לעובדה אמוציונאלית, אולי זו היתה מעין תגובה נפשית לזה שהסיבה לכל זה היתה פעולה שלי. כמובן שלא הרגתי אותה במו ידי, אבל דחפתי את עגלת הגורל הבלתי נראית שהשיגה אותה כעבור ימים רבים, אני זה שהייתי אשם ברצף האירועים, שאחרון מביניהם היה סופה. פטריוט עם מלתעות מלאות בריר ומצח שעיר ומשופע- הדבר האחרון שהיא ראתה – נהיה ההתגלמות הישירה של מותה, זה הכל. יהיה חסר פואנטה לחפש כאן את האשם, כל דין מוצא לבד את התליין הנחוץ, וכל אחד מאיתנו – שותף לכמויות אדירות של הריגות, בעולם הכל קשור, וכל הקשרים של סיבה-תוצאה לא ניתנים לשחזור. מי יכול להגיד שאנחנו לא דנים לרעב את ילדי זנזיבר, בזה שאנו מפנים מקום ברכבת לאיזו זקנה עצבנית? תחום החיזוי והאחריות שלנו יותר מדי צר, וכל הסיבות, בסופו של דבר, מובילות אל הלא ידוע, אל בריאת העולם.

היה כבר מרץ אבל המזג אויר היה בהחלט מדכא: מהחלון נראה ערפל סמיך של נובמבר שדרכו היה אפשר לראות בקושי את ה"זיג הייל" החלוד של המנוף, באתר הבניה השכונתי פמפם מתקן להכנסת קורות יסוד לתוך הקרקע. כשהקורה היתה נכנסת לאדמה והרעש היה נפסק, מתוך הערפל נשמעו קולות שיכורים וקללות, במיוחד בלט בהם טנור רוטט אחד. לאחר מכן משהו היה מתחיל להרעיש – סחבו את פסי הברזל החדשים. והמכות היו נשמעות שוב. כשהחשיך נהיה קצת יותר קל, התיישבתי על הכורסה ממול מול הספה שעליה נמתחה ניקה והתחלתי לקרוא ספר של גאיטו גזדנוב. היה לי הרגל לקרוא בקול, וזה שהיא לא הקשיבה לי אף פעם לא הפריע לי. הדבר היחיד שהרשיתי לעצמי היה להבליט מקומות מסוימים בטון אחר:

"אי אפשר היה להגיד שהיא בן אדם סגור, אבל היכרות ממושכת או קרבה נפשית הדוקה היו בגדר החובה אם רצית לדעת איך עד כה היא חיה את החיים שלה, מה היא אוהבת ולא אוהבת, מה מעניין אותה, מה היא מעריכה באנשים שאיתם יוצא לה להפגש. לי אישית לא יצא לשמוע ממנה דברים שאיפיינו אותה אישית, למרות שדיברתי איתה על נושאים מהרבה תחומים שונים, היא בדרך כלל רק הקשיבה בשקט. תוך שבועות רבים גיליתי עליה קצת יותר ממה שגיליתי בימים הראשונים, כולל זה שלא היו לה שום סיבות להסתיר ממני משהו, זו היתה פשוט תוצאה של איפוק טבעי, שלא יכלה שלא להראות קצת מוזרה בעיניי. כשהייתי שואל אותה משהו, היא לא רצתה לענות, וכל פעם זה הפתיע אותי…"

אותי כל פעם הפתיע משהו אחר – כמעט כל הספרים, כמעט כל השירה, היו מוקדשים, אם לנתח קצת, לניקה – איך שלא קראו לה ואיזה צורה שהיא לא היתה מקבלת, ככל שהאמן היה מעודן וחכם יותר, כך יותר מורכבת ומיסטית הייתה התעלומה שלה, בכוחות הטובים ביותר של הנשמות הטובות ביותר יצאו לכבוש את חוסר הנודע ירוק-עיניים האילם הזה, והכל היה מתרסק על המחסום הבלתי נראה או הלא קיים, ומשמע – הבלתי מושג, אפילו מולדימיר נבוקוב המבריק, שהספיק ברגע להתגונן בגיבור לירי, נשארו רק זוג עיניים עצובות וזין באורך אמה (את האחרון הייתי מסביר בזה שאת הרומן המפורסם שלו הוא יצר רחוק מהמולדת).

"וכשעברה לאט בין שיכורים, תמיד בלי מלווים, לבד – מלמלתי דרך תנומה קלה, כשאני מהרהר במסתורין של השתיקה הזאת הגועשת דרך כל העידנים, שבתוכה השתקפו כל כך הרבה לבבות שונים, – היתה ספה מצמר יווני, וקיר מלא ציור חופשי…"

נרדמתי בזמן הקריאה, וכשהתעוררתי ראיתי שניקה לא נמצאת בחדר. כבר מזמן התחלתי לשים לב שבלילות היא הולכת לאנשהו לזמן קצר. חשבתי שהיא צריכה הליכה קצרה להשתחרר לפני השינה, או כמה דקות של שיח עם עוד ניקות כאלה, שבערבים נאספות באור הפנס בכניסה לבלוק שבו תמיד ניגן רדיו של מישהו. אני חושב שהיתה לה חברה בשם מאשה – ג'ינג'ית ואנרגטית, כמה פעמים ראיתי אותן ביחד. לא היתה לי שום התנגדות בנושא ואפילו הייתי משאיר את הדלת פתוחה כדי שלא תעיר אותי עם ההתארגנויות שלה במסדרון ושיהי לה מושג שאני מודע לטיולי הלילה שלה. ההרגשה היחידה שחוויתי היתה הקנאה הרגילה שלי לגבי זה ששוב אני מאבד תחומים כלשהם מהעולם – אבל אף פעם לא העליתי בדעתי לצאת יחד איתה, הבנתי עד כמה אני לא אתאים לחברה שלה. אני בספק שמעגל החברים שלה יראה מעניין בעיניי, אבל בכל זאת חשתי עלבון קל שיש לה את המעגל שלה, שהגישה אליו סגורה בשבילי. כשהתעוררתי עם הספר על הברכיים וראיתי שאני לבד, ממש התחשק לי פתאום לרדת למטה לעשן סיגריה על הספסל בכניסה, החלטתי שאם אראה את ניקה, לא אפגין שום סימן של קשר בינינו. כשירדתי במעלית אפילו דמיינתי איך היא תראה אותי, תיבהל לרגע, אבל כשתראה את חוסר העניין שלי, תסתובב למאשה – משום מה חשבתי שהן ישבו בספסל ליד – ותמשיך את השיחה השקטה המובנת רק להן.

בכניסה לא היה אף אחד ופתאום לא הבנתי למה הייתי בטוח שאפגוש אותה. ממש ליד הספסל חנה "מרסדס" ספורטיבי בצבע חום – כמה פעמים ראיתי אותו ברחובות הסמוכים, לפעמים ליד הכניסה לבלוק שלי, זה שהמכונית היא אותה אחת היה ברור מהמספר שמאד קל לזכור. מהקומה השניה נשמעה מוזיקה חלשה, השיחים קצת התנדנדו מהרוח וכבר לא נשאר שלג מסביב, עוד מעט קיץ, חשבתי לעצמי. אך בכל זאת היה עוד קר. כשחזרתי הביתה, קיבלתי מבט כועס מזקנה שנראיתה כמו שושנה יבשה, שישבה על המשמר בכניסה – כבר הגיע הזמן לנעול את הכניסה. כשעליתי במעלית חשבתי על הפנסיונרים מהנכס האחרון, שבחלל המדרגות הזה שמרו על הענף האחרון של השמשר הלאומי הרקוב – לפי הנחישות הדרמטית שלהם אפשר היה להבין שלעתיד הרחוק הם לא יביאו אותו, ופשוט אין מישהו שיוכל להמשיך אותם. בכלוב המעלית, לקחתי את השאיפה האחרונה, פתחתי את הדלת לחלל המדרגות כדי לזרוק את הבדל לפח, ושמעתי קולות משונים מהקומה מתחת, הסתכלתי מעבר למעקה וראיתי את ניקה.

בן אדם עם מחשבה עשירה יותר, היה אולי מסיק שהיא בחרה דווקא במקום הזה – שני צעדים מהדירה שלה – כדי לקבל מעין סיפוק מיוחד, הנאה ממעשה מגונה ליד החלל המשפחתי. לא חשבתי על זה – ידעתי שבשביל ניקה זה יהיה מסובך מדי, אבל מה שראיתי עורר בי התקף של תועבה אינסטינקטיבית. שני גופים המאוחדים לאחד שעובדים בקצב מטורף באור הפנס המקולקל נראו לי כמו מכונת תפירה חיה, והצווחות, שקשה היה לקבל בתור קולות אנושיים – כמו חריקה של גלגלי שיניים לא משומנים. לא יודע כמה זמן בהיתי בזה, שניה או כמה דקות. פתאום ראיתי את העיניים של ניקה, והיד שלי בעצמה הרימה את המכסה החלוד של הפח שתוך רגע נכנס עם רעש חזק בקיר ונפל לה על הראש.

כנראה שמאד הפחדתי אותם. הם מיהרו למטה והספקתי לזהות את מי שהיה יחד עם ניקה, הוא גר אצלנו בבלוק ויצא לי לראות אותו כמה פעמים כשהמעלית לא עבדה – היו לו עיניים חסרות הבעה, שפם ארוך בלי צבע ומראה מלא בגאווה עצמית. פעם אחת ראיתי איך בלי לאבד את המראה הזה הוא מחטט בפח אשפה, עברתי ליד והוא הרית את העיניים וזמן מה בחן אותי, כשירדתי כמה מדרגות והוא השתכנע שאני לא מהווה בשבילו תחרות, מאחורי הגב שלי שוב נשמעו רשרושים של קליפות תפוחי אדמה שבהם הוא חיפש משהו. מזמן חששתי – ניקה אוהבת דווקא חיות כאלה – במלוא מובן המילה, והיא תמיד תימשך אליהם, לא משנה למי היא דומה באור הירח או כל דבר אחר. בסך הכל, היא בפני עצמה לא דומה לאף אחד, חשבתי, כשפתחתי את הדלת לדירה, כי אם אני מסתכל עליה, והיא נראית לי כיצירת אומנות מושלמת באופן משלה, העניין הוא לא בה, אלא בי, במי שמדמיין את זה. כל היופי שאני רואה, נמצא בלב שלי, כי בדיוק שם נמצא המיתר, שעם הצליל הבלתי מוסבר שלו אני משווה את כל השאר. אני תמיד רואה את עצמי בתור עצמי, במחשבה שיש לי עסק עם משהו חיצוני, והעולם סביבי – בסך הכל רצף של מראות עם מקדמי החזרה שונים. אנחנו בנויים באופן משונה, הרהרתי, אנחנו רואים את מה שאנחנו מתכננים לראות – ויותר מזה, בפרטים הכי קטנים, עד כדי פנים ומצבים – במקום מה שמראים לנו בפועל, כמו הומברט הומברט, שרואה במקום מרפק סוציאל-דמוקרטי שמן בחלון של הבית השכן ברך של ילדה שקפאה במקום.

ניקה לא הגיעה הביתה בלילה, ומוקדם בבוקר, כשנעלתי את הדלת בכל מנעול אפשרי, נסעתי מהעיר לשבועיים. כשחזרתי, פגשה אותי זקנה עם שיער ורוד מהמשמר, ובזמן שמסתכלת בחצי עין על שלש זקנות אחרות שישבו בחצי מעגל על כסאות שהביאו מהדירות, הודיעה בקול רם שניקה באה מספר פעמים אבל לא הצליחה להיכנס לדירה, ובכמה ימים האחרונים היא לא נראיתה. הזקנות הביטו בי בסקרנות ועברתי מהר הלאה, בכל זאת הערה כלשהי על האופי המוסרי שלי תפסה אותי ליד המעלית. הרגשתי דאגה, בגלל שממש לא ידעתי איפה לחפש אותה. אבל הייתי בטוח שהיא תחזור, היו לי הרבה סידורים, ועד הערב לא נזכרתי בה אפילו פעם אחת, ובערב צלצל הטלפון והזקנה מהמשמר, שכבר בטוח החליטה לקחת חלק בחיים שלי, בישרה לי שקוראים לה טטיאנה גריגורייבנה, ושהרגע היא ראתה את ניקה למטה.

האספלט ממול הבית הלך ונהיה כהה יותר – היה טפטוף קל, ליד הכניסה כמה ילדות עם צעקות קצביות קפצו מעל גומייה, שהיתה מתוחה בגובה הצוואר שלהן – בדרך נס כלשהי הן הצליחו להעביר מעליה את הרגליים. הרוח העיפה מעל הראש שלי שקית ניילון קרועה. ניקה לא נראיתה באופק. פניתי מעבר לפינה והלכתי לכיוון היער, שעדיין לא נראה מאחורי הבתים. לאן בדיוק אני הולך עוד לא ידעתי, אבל הייתי בטוח שאפגוש את ניקה. כשהגעתי לבית האחרון לפני השדה, הגשם כמעט הפסיק, פניתי מעבר לפינה. היא עמדה לפני ה"מרסדס" החום עם המספר הלועג, כשהוא חונה בקלילות דעת – גלגל אחד היה על המדרכה. הדלת הקדמית היתה פתוחה ומאחורי השמשה עישן גבר שדומה לסטאלין הצעיר עם ז'קט פסים יפה.

"ניקה! שלום," אמרתי אחרי שעצרתי.

היא הסתכלה עליי, אבל כאילו לא זיהתה. נשענתי קדימה ונתמכתי עם הידיים בברכיים. אמרו לי הרבה פעמים שכאלו כמו ניקה לא סולחות, אבל לא לקחתי את המילים האלה ברצינות – כנראה בגלל שלפניכן היא סלחה לי על כל העלבונות. האדם ב"מרסדס" הסתובב אלי והסתכל עליי במבט קודר.

"ניקה, תסלחי לי, אה?" לחשתי בזמן שניסיתי לא להתייחס אליו והושטתי אליה את ידיי, עם ההבנה המייגעת עד כמה שאני דומה לצ'רנישבסקיי הצעיר, שקפץ לעשות את צרכיו בבנין בפטרבורג ונעמד ממצב כריעה לכבוד בחורה שנכנסה מהכפור שבחוץ. קצת הרגיע אותי שהשוואה כזאת כנראה לא תעלה בראשה של ניקה או לגרוזיני שכבר חשף את הניבים הזהובים שלו מאחורי השמשה.

היא השפילה את ראשה, כאילו מהרהרת, ופתאום לפי סימן קטן לא מוגדר כלשהו, הבנתי שהיא עכשיו תעשה צעד לקראתי, מה"מרסדס" הגנוב הזה, שהנהג שלו קדח לי את הראש בעיניים שכל כך תאמו לצבע הרכב, ובעוד כמה דקות אני אקח אותה על הידיים ואלך איתה דרך הזקנות בבנין שלי, בלב כבר הבטחתי לעצמי לעולם לא לתת לה לצאת לבד. היא היתה צריכה לצעוד לקראתי, זה הי ברור כמו העובדה שטפטף גשם, אבל ניקה פתאום סטתה לצד, ומאחורה נשמעה צעקה:

"עצור! למי אמרתי, עצור!"

הסתובבתי וראיתי רועה גרמני ענק, שטס בשקט לכיוון שלנו, הבעלים שלו, ילדון עם כובע מצחיה ענק, צעק בזמן שנופף בקולר:

"פטריוט! תחזור! ארצה!"

אני זוכר טוב מאד את השניה המתמשכת הזאת – גוף שחור, שרץ במהירות נמוך מעל הדשא, דמות עם יד מורמת כאילו הוא מתכוון להרביץ למישהו עם שוט, כמה הולכי רגל שעצרו והסתכלו לכיוונינו. אני גם זוכר את המחשבה שחלפה לי בראש באותו רגע, שאפילו ילדים עם כובעים אמריקאים מדברים כאן בסלנג צבאי של החיילים בגבול. מאחורה באופן חד צווחו הבלמים ונשמעה צעקה של אישה, כשניסיתי להבין איפה ניקה ולא ראיתי אותה, כבר הבנתי מה קרה.

המכונית – זאת היתה "לדה" עם מדבקות בהירות על השמשה האחורית – שוב צברה מהירות, כנראה שהנהג נבהל, למרות שאשם הוא לא היה. כשהגעתי, הרכב כבר נעלם מעבר לפינה, בזווית העין ראיתי את הכלב שרץ בחזרה לבעלים שלו. לידי, לא מובן מאיפה, הופיעו כמה אנשים, שבהו בתאווה על הדם הבהיר בצורה לא טבעית על האספלט הרטוב.

"איזה נבלה" – אמר מאחורי הגב שלי קול עם מבטא גרוזיני – "נסע הלאה".

"צריך להרוג כאלה" – אמרה אישה אחרת – "קנו פה הכל, אתה מבין…כן, כן, מה אתה מסתכל עליי ככה… הו, אני רואה שאתה גם…"

הקהל מאחוריי גדל, ולשיחה הצטרפו עוד כמה קולות, אבל הפסקתי לשמוע אותם. הגשם התחיל שוב, ובשלוליות חזרו לצוף בועות, בדומה למחשבות שלנו, תקוות וגורלות, הרוח שנשבה מכיוון היער הביא איתה ריחות ראשונים של קיץ, מלאים בצחות בלתי יתוארת, וכאילו מבטיחים משהו כזה שעוד אף פעם לא היה. לא הרגשתי צער והייתי רגוע בצורה מוזרה. אבל כשהסתכלתי על הזנב הכהה ששכב ללא כוחות, על גופה שגם אחרי המוות לא איבדה את היופי הסיאמי המסתורי שלה, ידעתי, שלא משנה איך ישתנו החיים שלי, איך שהמחר שלי לא ייראה, ומה שלא יבוא במקום מה שאהבתי ושנאתי, אני כבר לעולם לא אעמוד ליד החלון שלי ואחזיק על ידיי חתולה אחרת.