עומק – פרק שלוש-עשרה

עברו שבועיים מאז אותו לילה. סיאנטה לא יכלה להפסיק לחשוב על המילים שהוא אמר לה, לא יכלה להפסיק לדמיין את החיבוק הנעים שלו.
אנדרה והיא התקרבו אחד לשניה. הוא כל הזמן היה נחמד אליה, חייך אליה בלי הפסקה. ערב אחד הם ישבו בספה, מדברים שעות ועושים שיחת נפש. כשהיא עלתה חזרה לחדרים איתו, היא ראתה את נייג'ל. הוא הביט בה באותו מבט אדיש, אבל היא ראתה שיש לו משהו שונה בעיניים.
גרייט טיפה התרחקה ממנה, אבל לא בצורה רעה. היא הייתה יותר עם מיק. סיאנטה שמה לב שמתרחש בניהם משהו. היא ידעה שזה אסור, אבל היא לא רצתה להגיד כלום. מי היא שתעצור אותם?
גם לארמטיס היו את ענייני האהבה הלא סגורים שלה. סיאנטה ראתה אותה ואת ריין כל הזמן ביחד – בין אם הם צוחקים ומחייכים, או כועסים ורבים אחד עם השניה. ארמטיס הייתה הרבה יותר נחמדה ממה שהיא נראתה במבט ראשון. היא נתנה לה הרבה פוסטרים, עזרה לה לקשט את הצד שלה. היו קטעים שבמקלחות הן פשוט דיברו שעה, עד שמישהי נוספת נכנסה ועצרה את השיחה שלהן.
המדריכים כבר לא התייחסו אליה בצורה שונה, לפחות לא מול כולם. טוב, כמעט כל המדריכים. מארס עדיין העיר לה כל הזמן, היה מגעיל אליה. היא לא הבינה מה הבעיה שלו. הוא היה כה מגונן, אבל לא בצורה טובה בכלל. היא שנאה אותו, ולא היה לה מושג למה.
לסיאנטה ונייג'ל היו שני שיעורים נוספים באופן פרטי. בשיעור הקודם היה לה קשה. הם תירגלו נשימה מתחת למים, והיא כמעט נחנקה. היא הייתה לחוצה אבל הוא הרגיע אותה, עזר לה לעבור את זה בקלות.
זה היה מוזר. כשהם היו ליד כולם, הוא היה אותו נייג'ל קשוח ואדיש. הוא אפילו לא הסתכל לכיוון שלה. אבל כששניהם היו לבד… היא יכלה לראות בו צד אחר, שאף-אחד לא רואה, והיא אהבה את הצד המוסתר הזה. היא לא יכלה להבין למה הוא לא מראה את זה לכולם, למה הוא שומר את אותם מילים יפות רק לה.
היא רצתה לדבר עם אייס ולהגיד לו שהיא החליטה מה לעשות עם ההתקדמות שלה. להגיד לו שהיא מחליטה לעשות שיעורים פרטיים רק עם נייג'ל.
אבל כשהיא אמרה לו את זה, הוא רק הביט בה במבט אדיש. "את זוכרת את החוקים, סיאנטה, נכון?"
"בטח." היא הביטה בו מבולבלת, לא מבינה מה הוא מנסה להגיד בכך.
"אז אל תפרי אותם. תזכרי שההכשרה זה הדבר הכי חשוב, שאסור לך להתעסק בשום-דבר אחר."
ובאותו יום, סיאנטה הבינה מה עובר עליה – מה הם הרגשות המוזרים שהיא מרגישה כשהיא ליד נייג'ל. היא הבינה למה היא חושבת עליו בלי הפסקה.
היא הייתה מאוהבת בו, והיא לא יכלה לשלוט בזה.
כשהיא הלכה לישון, היא ניסתה לא לחשוב עליו, אבל היא לא הצליחה. זאת כבר לא הייתה הבחירה שלה. כל דבר שהיא עשתה הוביל אליו. כל דבר שהיא ניסתה לעשות כדי לא לחשוב עליו, לא עזר לה.
גם בבוקר, כשהיא ירדה עם גרייט לקומה הראשונה, היא חיפשה אותו בין המדריכים שישבו ואכלו. הוא לא היה שם.
אנדרה התיישב לידה, אומר לה בוקר טוב. היא חייכה אליו ואז המשיכה לאכול את הדגנים שהיא שמה בקערה מולה. מיק וגרייט דיברו בניהם וחייכו, והיא פשוט תקעה בהם את מבטה. הם נראו שמחים ביחד.
בסוף הארוחה, היא וגרייט עלו חזרה לחדר. גרייט רצתה לקחת ג'קט כי היה לה קר.
"תגידי, מה יש בינך לבין מיק?" סיאנטה שאלה אותה ברגע שהיא סגרה את הדלת של החדר. רק שתיהן היו שם.
"כ-כלום…" היא אמרה. סומק קל עלה על לחיה.
"אל תשקרי לי, גרייט." סיאנטה אמרה וחייכה אליה. היא לא רצתה ללחוץ עליה שתספר לה, אבל היא כן רצתה לדעת. גרייט היא חברה שלי.
"אני… הוא פשוט ממש מתוק." היא אמרה. החיוך שלה היה ענקי, וזה הזכיר לסיאנטה את החיוך שהיה לה אחרי כל פעם שהיא הייתה עם נייג'ל לבד.
"אבל…" סיאנטה ניסתה למצוא את המילים המתאימות להגיד. "את יודעת שזה אסור." היא מילמלה לבסוף.
"בחייך, את חושבת שמישהו באמת יעיר לנו על זה?" גרייט שאלה וגיכחה, אבל סיאנטה יכלה לראות שהיא לחוצה מזה. היא יודעת שזה נגד החוקים, והיא לא רוצה לעבור עליהם.
"כן, יעירו לכם על זה. לאייס באמת אכפת מזה." היא אמרה ברצינות. הפרצוף האדיש שלו, המבט שהוא תקע בה כשהיא אמרה לו שהיא רוצה להתאמן עם נייג'ל יותר. היא תזכור את זה לנצח.
"זה פשוט טמטום." גרייט סיננה בכעס. נראה שבכל הזמן שהיא עמדה מול הארון, היא אפילו לא חיפשה ג'קט ללבוש.
"צודקת…" סיאנטה אמרה ונאנחה.
"מה איתך?" גרייט אמרה לפתע.
סיאנטה הביטה בה מבולבלת. "מה איתי?" היא שאלה, מגחכת.
"לא יודעת… לא נדלקת כאן על מישהו?" היא שאלה, לוקחת לבסוף ג'קט שחור צמוד מהארון שלה. זה הצחיק את סיאנטה עד כמה שהיא לא שמה לב למה שהולך סביבה, רק למיק. אם היא הייתה מסתכלת, היא הייתה רואה את הפרצוף שלה כשהיא יוצאת משיעור עם נייג'ל. היא מרגישה שהיא יותר מדי שקופה לפעמיים.
"לא." סיאנטה אמרה במהירות, מתחילה ללכת ליציאת החדר.
"חבל. מה עם אנדרה? הוא ממש חמוד, וגם נראה לי שהוא בקטע שלך." היא אמרה, לובשת את הג'קט.
סיאנטה פשוט ציחקקה במבוכה מסויימת, מקווה שהיא לא תשאל אותה שום-דבר על נייג'ל. "אנדרה? מה פתאום. הוא לא בקטע שלי, את סתם מדמיינת."
"לא, אני לא חושבת." גרייט חייכה.
שתיהן יצאו מהחדר והפסיקו לדבר על זה, מתקדמות לעבר שיעור ההגנה העצמית שהיה להם.

כשסיאנטה שמעה את קולות המאמנים מהקומה התחתונה, היא נעצרה. היא לא הייתה בטוחה למה.
עכשיו היה אמור להיות השיעור הפרטי שלה ושל נייג'ל. כבר עברה ארוחת צהריים, והגיעה השעה שהיא חיכתה לה כל-כך, אבל הייתה לה תחושה מוזרה.
היא עמדה ליד המדרגות של הקומה השניה, נעצרת כך שלא יראו אותה מהקומה למטה. היא הצליחה לשמוע את יולינדה ומארס מדברים על משהו שהיא לא יכלה להבין, ואז היא שמעה דלת נפתחת.
כשהיא הייתה בטוחה שהיא לא שומעת את הקולות שלהם יותר, היא ירדה לקומה הראשונה והביטה בדלת הכניסה. היא הרגישה מוזר כשהיא בהתה בה, אבל היא פשוט עשתה את זה. היא התקרבה מעט, ורק כשהיא נעמדה ליד שולחן הסעודה היא ראתה שהיא לא סגורה עד הסוף.
היא התקרבה אליה והבחינה בחריץ קטן. כשהביטה דרכו, היא ראתה את מארס ויולינדה עומדים בחוץ ומדברים. שניהם לבשו בגדים שחורים וצמודים, ושיערה של יולינדה היה אסוף בקוקו גבוה. הם דיברו בקול חלש, אבל סיאנטה יכלה לשמוע אותם גם מהמרחק הזה.
"למה נייג'ל לא מגיע?" מארס שאל, קולו נשמע מבולבל.
"הוא אמור להיות בשיעור עם סיאנטה." יולינדה אמרה בפשטות.
"שוב?"
יולינדה הנהנה. "אסור לבזבז את הכישרון שלה, מארס."
"צודקת." הוא אמר, נאנח. "למזלו זאת משימה קלה, ואנחנו לא באמת צריכים הרבה אנשים."
משימה? סיאנטה קירבה את האוזן שלה לחריץ, מתרכזת בדבריהם.
"צודק. אנחנו צריכים כבר לצאת, שלא נביא את זה יותר מדי מאוחר." היא אמרה והכניסה משהו לכיס שלה. סיאנטה לא הצליחה לראות מה היא הכניסה מרוב שזה היה קטן.
שניהם הביטו אחד בשני והנהנו, ואז יולינדה קפצה קפיצת ראש לתוך המים. מארס הביט סביבו, בוחן את הכל. לשניה היה נדמה לסיאנטה שהוא הסתכל לכיוונה ושם לב לכך שלא סגר את הדלת עד הסוף, אבל זה לא קרה. לאחר מספר שניות גם הוא קפץ.
סיאנטה לא חיכתה יותר מדי זמן, והיא כבר יצאה מהמבנה. היא סגרה את הדלת אחריה לגמרי, ואז הביטה סביבה.
בהתחלה היא לקחה את הזמן ונשמה עמוק את האוויר. עברו שבועיים מאז שהיא הייתה תקועה בתוך הבניין הזה. זה לא הרבה, אבל היא תמיד אהבה את החוץ. רק כשהיא יצאה מן הבניין היא הבינה כמה היא התגעגה לאותה רוח שמלטפת את פניה.
היא הביטה למטה, ואז התכופפה ונגעה עם ידיה במים. כשהיא הסתכלה סביבה, היא לא ראתה אף-אחד, לא את יולינדה ולא את מארס, אבל היא לא וויתרה. היא נעמדה על רגליה, ופשוט קפצה למים.
ברגע שהיא צללה בתוך המים, היא שחתה למעלה ולקחה נשימה עמוקה. היא סירקה עם ידיה את שיערה השחור לאחור. החולצה התכולה שלה נדבקה לה לחזיה, והמכנס השחור והפשוט שלה נצמד לרגליה. זה היה קשה לשחות עם הבגדים האלו, אבל זה היה הכי טוב שהיא יכלה להשיג.
כשהיא צללה שוב, היא פתחה את עיניה מתחת למים. הם שרפו מעט בהתחלה, אבל אחרי כמה שניות היא התרגלה לכך. היא חיפשה סביבה את יולינדה ומארס, ואז היא ראתה אותם מרחוק. הם פשוט צללו עמוק, שוחים ומתרחקים ממנה כמה שיותר.
היא עלתה שוב למעלה ונשמה. היא ניסתה להרגע מעט ולהזכר במה שהיא למדה בשיעורה הקודם עם נייג'ל. לנשום מתחת למים. היא הצליחה בפעם הקודמת, היא יכולה להצליח גם עכשיו.
היא צללה שוב וניסתה לנשום מתחת למים. היא הצליחה. היא הצליחה שוב, וזה לא היה קשה בכלל.
חיוך גדול עלה על פניה, והיא התחילה לשחות לכיוון שלהם. היא הייתה שחיינית טובה מאז ומתמיד, ורק כשהיא נבחרה ליסוד המים היא הבינה למה.
היא לא הייתה בטוחה כמה זמן עבר, אבל היא פשוט שחתה אחריהם, נושמת מתחת למים ללא בעיה. היא ניסתה להרגיע את עצמה כמה שיותר, כדי שהיא לא תפסיק לנשום בצורה נכונה. היא הייתה כבר עמוק במים, ואם היא תילחץ ותנשום לא נכון, היא לא תוכל לשחות למעלה מהר מספיק.
היא ניסתה לספור את הדקות, אבל היא נכנעה בסופו של דבר. היא הרגישה שעברה חצי שעה. אולי שעה?
אבל אותה שחיה ארוכה השתלמה לה בסופו של דבר. היא ראתה מרחוק צוללת קטנה ומוזרה, לפחות היא שיערה שזאת צוללת. יולינדה ומארס נכנסו לתוכה, והיא פשוט המשיכה לשחות לכיוונה.
כשהיא הגיעה אליה, היא נעמדה ליד החלון והביטה בהם. היא לא הצליחה לשמוע אותם בכלל, אבל היא יכלה לראות את מה שהולך.
מול יולינדה ומארס עמד מישהו גבוה עם חליפה שחורה. הוא היה יחסית מבוגר, כמו אייס. שיערו האפיר, ופניו היו עם קמטים רבים. הוא נראה די עצבני.
ואז היא ראתה. יולינדה פשוט חיפשה בכיסי המכנס שלה משהו, והיא נראתה לחוצה. מארס הביט בה באכזבה.
סיאנטה הבינה. היא איבדה את מה שהיא הייתה צריכה להביא.
היא לא חשבה יותר מדי, וכבר התחילה לשחות. היא חיפשה סביבה, חוזרת באותה דרך שהיא הגיעה בה.
זה נראה טיפשי לדעתה. מה הסיכוי שהיא תצליח למצוא את הדבר הקטן הזה? הם שחו כל-כך הרבה זמן. זה יכול להיות עכשיו בכל מקום ברחבי הים.
אבל היא כן מצאה את זה. זה פשוט תפס את העין שלה, וגם לא עבר יותר מדי זמן.
היא צללה למטה, לקרקעית. היא תפסה בידה את אותו שבב שחור שהיה קבור בחול. היא בחנה אותו. הוא באמת היה קטן, היא הייתה בהלם שהיא מצאה אותו.
סיאנטה הבינה מיד מה היא צריכה לעשות, ושחתה חזרה לצוללת. היא ידעה שיולינדה ומארס יכעסו עליה שהיא יצאה אחריהם, אבל יש סיכוי קטן שהם לא. יש סיכוי קטן שהם יהיו גאים בה.
היא הגיעה לצוללת, והתחילה לדפוק על החלון. בהתחלה הם לא שמו לב אליה, הם לא שמעו אותה, אבל אז יולינדה הביטה הצידה. היא פערה את עיניה ובהתה בה בהלם מוחלט. סיאנטה רק חייכה ונופפה, מחזיקה בידה השניה את השבב ומראה להם.
לא עברו מספר שניות, וכבר דלת נפתחה מצד הצוללת. היא נכנסה לדלת, ואחרי שהיא נסגרה מאחוריה כל המים יצאו מחורים קטנים ברצפה. היא חיכתה מעט, מסתכלת על דלת פלדה גדולה, שנפתחה לאחר שניות נוספות.
היא נכנסה לבפנים, ויולינדה ישר שמה עליה מגבת גדולה לפני שהיא הבינה מה קורה.
"מה את עושה כאן?!" היא שאלה, חוטפת מידה את השבב השחור ושמה יד על הכתף שלה.
"אני ראיתי אותכם יוצאים ופשוט עק-" סיאנטה התחילה לומר, אבל מארס קטע אותה.
"אסור לך לצאת ממבנה ההכשרה, את יודעת את זה." הוא היה ממש עצבני, בניגוד ליולינדה שהייתה יותר מורשמת. "זה מעשה טיפשי. מה אם היית שוחכת איך חוזרים ומאבדת אותנו? אלוהים, מישהו מהמרגלים של אחד המסדרים היה יכול לראות אותך. היית מגלה את מקום המחבוא שלנו!"
"הבניין נמצא באמצע פאקינג אי. זה לא קשה לפספס אותו." סיאנטה סיננה לעברו. הטון שלו עיצבן אותה.
"איך את בכלל יודעת איך נושמים מתחת למים? עוד לא למדתם את זה!"
"למדתי את זה עם נייג'ל." היא אמרה בקול חלש והשפילה את מבטה, משחקת עם הידיים שלה.
יולינדה רק הביטה בה בחיוך. "בואי, תשתי מים ותנוחי." היא הובילה אותה באותו חדר קטן לעבר כיסא עץ שהיה נוח באופן מפתיע, נותנת לה כוס גדולה של מים, שסיאנטה שתתה בשניות אחדות.
היא התיישבה מולה, וסיאנטה התחילה להסביר לה. הדלת לא הייתה סגורה עד הסוף, והיא ראתה אותם. היא הרגישה שזה נכון לעקוב אחריהם. היא הצטערה, ויולינדה רק המשיכה לחייך והנהנה.
"זה בסדר. כמובן, זה שיצאת ללא אישור זה לא בסדר, אבל בלעדייך לא היינו מביאים את השבב, נכון?" היא קרצה לה.
מארס רק עמד בצד עם מבט עצבני על פניו, משלב את ידיו. הוא רצה להתערב, סיאנטה יכלה לראות את זה, אבל יולינדה הייתה שם ועצרה ממנו לעשות את זה רק בנוחכותה.
לאחר מספר דקות שהם דיברו, מארס הלך להעביר לאותו איש שהיא ראתה קודם את השבב. אותו איש לא היה כאן יותר, וסיאנטה לא יכלה להבין למה, אבל היא העדיפה לא לשאול.
לבסוף הם יצאו מן הצוללת הקטנה באותה דרך שהם נכנסו. רק אחרי שדלת הפלדה הגדולה נסגרה מאחוריהם, הדלת מולם נפתחה והמים הציפו את החדר הקטן. הם התחילו לשחות חזרה, וסיאנטה שמחה שהם לא יכלו לדבר מתחת למים. זה היה טוב, לא לשמוע את הטפות השכל של מארס.
גם השחיה חזרה לקחה בערך שעה, לשערתה של סיאנטה. כשהם עלו על האי הקטן, יולינדה עזרה לה. הם נעצרו שניה לפני הכניסה, ויולינדה הביטה בה ברצינות.
"את לא אומרת לאף-אחד מהחברים שלך מה קרה, מובן לך?" היא אמרה, וזאת הייתה הפעם הראשונה שהטון שלה לא היה רך ומרגיע. הוא היה סמכותי ומאיים במקום מסויים.
סיאנטה הנהנה, מביטה בה. "כן." היא הרגישה שהיא גם צריכה להראות שהיא מסכימה עם דבריה, וגם להגיד את זה.
הם נכנסו חזרה למבנה. ברגע שמארס פתח את הדלת, היא ראתה את נייג'ל וארמטיס עומדים אחד ליד השני ומדברים.
שניהם הפנו את המבטים אליה. ארמטיס הביטה בה בהלם מוחלט, ולא היו לה מילים מרוב הבלבול שעלה על פניה. בניגוד אליה, לנייג'ל היה אותו מבט אדיש שתמיד עליו, אך היא ראתה בעיניים שלו סקרנות.
היא נכנסה אחרי מארס, פשוט עומדת שם ומביטה ביולינדה שסוגרת את הדלת מאחוריה.
"נעשה את השיעור אחרי ארוחת הערב. לכי להחליף בגדים." נייג'ל אמר לה כששני המדריכים לידה הביטו בו בשקט. טון קולו היה כה יבש.
"אין שיעור עם אייס?" סיאנטה שאלה מבולבלת.
נייג'ל הניד בראשו. "הוא התבטל." הוא אמר בפשטות ואז עלה חזרה למעלה.
ארמטיס בחנה את סיאנטה לעוד שניות ארוכות, גם כשהיא עלתה באיטיות לקומה השניה לעבר המקלחות.