אין לאן לברוח- אפילוג

אין לאן לברוח- אפילוג
התיישבתי מול מסך הטלוויזיה החשוך, שלא שידר כלום. יכולתי לראות את עצמי בהשקפה של המסך. הרגל שלי הייתה מורמתעל השולחן, כששיערי היה מורם בקוקו עגבנייה מבולגן, הבגדים שלבשתי היו הבגדים הנקיים של סהר. הדבר היחיד שהיה שונה בבית, זה שזה לא הבית שלי אלה שזה של סהר. הרבה זמן לא הייתי פה, משהו כמו חודש פלוס. תמיד הייתי עוברת בסביבה, עומדת מול הדלת ומרשה לעצמי לנקוש על הדלת מעץ בתקווה שהכל היה חלום. שכל השנה הזאתי, סהר בעצם חיי. וחלמתי הכל. אבל תמיד הפניתי את גבי באכזבה כי ידעתי שאף אחד לא שם. הייתי יושבת מול הדלת, ובוכה ומתפללת שהוא יבוא, יפתח את הדלת ויחבק אותי בחמימות. שהוא יגיד לי שהוא לא יעזוב אותי. שהוא ילחש לאוזניי שהוא אוהב אותי. שימחה את הדמעות, שיתנצל על זה שהוא הרשה לעצמו לעזוב אותי. ושהוא רק ידע, שאני סלחתי לו על מה שהוא עשה. בלעדיו, הרגשתי שאני משתגעת. תמיד הרגשתי שהוא בסביבתי. כשהייתי יושבת לבד בבית, הייתי מרשה לעצמי לצחוק מהמבטים שלו, למלמל לעצמי כמה דברים ופשוט לתת לעיניים שלי להזות אותו, כשהוא מוביל אותי למקומות שנהגנו לבלות בהם יחד. התרוממתי מהספה, וכיביתי את אור חדר הסלון. הכרחתי את עצמי לצאת מהבית לכיוון בית הקברות. פסעתי בגרירת רגליים לעבר בית הקברות, שיכולתי לראות מזווית עיניי את כל האנשים שהתלחששו ודיברו בניהם. הם הכירו אותי. הם כבר ידעו מי אני, ולמה אני נהגתי לשבת מול דלת ביתו של סהר.
הייתי נראת כמו זומבי. עם הטייץ המגוחך, והחולצה של סהר שתליתי על עצמי. לא טרחתי לשים איפור, או להשקיע בעצמי כי ידעתי שכל פעם שאני הולכת לבית הקברות, אני חוסרת משם בוכה.
כיתה יא' נגמרה, אנחנו בשבוע האחרון של החופש הגדול, לפני שאני עולה לכיתה יב'.
הגעתי לבית הקברות, ועברתי בין קבר לקבר, עם ראש רכון עד שהגעתי לקברו של סהר.
שמו היה חרוט על הקבר, ולא יכולתי לעצור את עצמי מלבכות.
"היי, סהר." מלמלתי בשקט ופלטתי גיחוך. "זה לא היום הראשון שלי פה, וזה גם בטח לא האחרון אבל זה תמיד נראה כאילו הכל חוזר אחורה.
"זה נראה כאילו זו הפעם הראשונה שאני פה, ושאני לא מפסיקה לבכות ולהכות את עצמי ו-" פסקתי לרגע, והנחתי את ראשי על הקבר, נותנת לדמעות לזרום ללא הרף.
"ואני פשוט כל כך מתגעגעת אלייך, שזה כואב לא לשמוע את הצחוק שלך יותר, לראות את החיוך ואת עיניי התורכיז שלך שנהגתי לטבוע בהן שוב ושוב בלי הפסקה. זה כואב לא להרגיש יותר את החיבוקים שלך, לצחוק על ההתגוננות והקנאות שלך ומה שהכי כואב זה לא לשמוע יותר את 'אני אוהב אותך' שלך.
"כי זה נשמע רק שלושה מילים כל כך פשוטות, אבל בשבילי יש בהן המון כוונה." ככל שהמשכתי לדבר הדמעות האטו אך עדיין זרמו.
"אני תמיד מקווה שיבוא ואתה תופיע בפתח הבית שלי, עם החיוך הזה שלך, ואני אבכה מאושר כי אני זוכה לפגוש אותך שוב." מלמלתי בחיוך רך, "אבל זה תמיד נהרס כי אני יודעת מה המציאות, ואנשים שמתים לא חוזרים לחיים."
עברה שנה שלמה. מהיום שהחלטת החלטה שגרמה לי לשקוע בדכאון, עד היום. היום הולדת שלך הולך להגיע בעוד כמה חודשים. אני לא הולכת להיות עצובה ביום הזה, כי אני הבטחתי לך. אני הולכת להיות שמחה וחזקה, ובעיקר לשמוח בשבילך, ולהרגיש כאילו אתה עדיין פה לידי."
"לא משנה מה יקרה," לחשתי לפני שנעמדתי מן הקרקע, וניערתי את החולצה מהלכלוך. "אני תמיד אוהב אותך."
*
נשקתי על דלת הבית מעץ, והוא עמד שם בהלם מוחלט כאשר קלט אותי.
"מיתר." מור קרא בקול ואסף אותי אל זרועותיו. "אני לא מאמין."
"היי, התגעגעתי אז באתי." משכתי בכתפיי בתמימות, ויכולתי לראות בזווית העין את אבישג, איה וניב.
"על תעלמי לנו ככה יותר בחיים. השתגענו בלעדייך." הוא נשק ללחי, לפני שמשך אותי לעבר הסלון. למור וניב נהיו זיפים, ואני חושבת שזה ממש חמוד. שניהם היו נראים עייפים, אך היה בהם עדיין טיפה של חיים.
איה ישבה בתוך זרועותיו של ניב שישן, אך איה הספיקה להעיר אותו בכך שהיא קפצה מסרועותיו ורצה לעברי.
"מיתי." היא חיבקה אותי כל כך הדוק, שחשבתי שאני הולכת להתפוצץ
"היי," חיוך קטנטן התמתח על שפתיי. חיוך. כששנה שלמה חייכתי חיוך עצוב, או מזוייף, להיות בסביבת חברים באמת גרם לי להרגיש קצת בחיים.
"אל תעלמי לי ככה יותר בחיים." היא מלמלה תוך כדי החיבוק, וגרמה לנו לפול הספה.
"איה," צחקקתי בקצרה, "שחררי אני בסוף אמות."
"רק שזה לא יקרה." היא שיחררה אותי, ונשפה בהקלה.
"אני באמת התגעגעתי אלייך. כל השנה דיברנו ביובש ולא היה לך מצב רוח." היא מלמלה בביאוס, וגרמה לי לחייך בעצב.
"אני פה עכשיו, אל תדאגי." ליטפתי את גבה בעדינות. "זה פשוט מצב קשה בשבילי. בשביל כולנו. כל אחד היה צריך את השקט שלו."
"לי לא מגיע חיבוק?" ניב שאל ברול מזוייף של עצב, וגרם לי לקפוץ עליו כשאיה באמצע.
"אומיגד," היא צרחה בבהלה, "שחררו."
"אז מה, מה עברת בלעדינו?" מור שאל באנחה קלה, כשבין אצבעותיו מוחזק פחית אנרגיה של אקס-אל והוא לגם מימנה.
"את האמת, זה היה ממש לא קל." מלמלתי והתחלתי להקפיץ זכרונות למוחי, שגרמו לדמעות לעמוד בעיניי.
"סהר תמיד נהג להגיד לי שזה טוב לזכור." מלמלתי. "החיים לא אמורים להיבנה על ידי תמונות. כי… לפעמים צריך רק לזכור, בלי שום תיעוד."
~~~~~~~
"אוי," צחקקתי בשקט, כשראיתי את צמר הגפן המתוק נדבקות לו לאף ומסביבו.
"מה?" הוא שאל בתמימות שגרמה לי לחייך מיד.
"יש לך…" מלמלתי וניסיתי להוריד לו את צמר הגפן מהפנים אך ללא הצלחה, וצחקקתי.
"ככה?" הוא שאל בקול גבוהה מתאמץ והנהנתי בראשי והוא לקח את קונוס הגלידה שלו.
"אז לך יש גלידה על הפרצוף." הוא ליטף את הפרצוף שלי בעזרת כדורי הגלידה הקרים שהקפיצו אותי.
"היי." קראתי וניגבתי את ידיי המלוכלכות על הפרצוף שלו, ואת קונוס הגלידה דפקתי על שיערו, כמו מן כובע של קונוס כזו.
"אני רוצה תמונה." ביקשתי במתיקות, והוצאתי את האייפון שלו מהכיס.
"למה?" הוא צחקק, וצבט את לחיי בעדינות.
"כי אני רוצה לזכור את הרגע הזה." חייכתי בקטנה והוא הנהן בראשו.
"זכרונות לא אמורות להיבנה על ידיי תמונות ותיעודים, אלה על כמה הראש יכול לסחוב. כי בעצם תחשבי על זה שלא היה עכשיו את כל המכשירים, הדרך היחידה שתעזור לך באמת לזכור את הזיכרון, לבכות בגללו, לחייך, להיות עצובה זה בעזרת דמיון. לפעמים צריך רק לזכור."
~~~~~~~
"אני כל כך מתגעגעת אליו שזה כואב." השענתי את ראשי על כתפה של איה, בזמן שאבישג ליטפה את גבי מטה ומעלה בניחום.
"מיתי, את יודעת שמה שסהר תמיד רצה זה שתהיי שמחה. זה אוכל אותו כשאת בוכה ממשהו. וזה עוד יותר אוכל אותו כשאת בוכה בגללו. הוא רוצה שתהיי שמחה, מצידו אפילו שתעשי חפלה על הקבר שלו. רק שתהיי שמחה." ניב התכופף לעברי, ונשק למצחי לפני שהתרומם ופסע לעבר המדרגות, שמובילות לקומה השנייה בבית של מור.
"נראה לי שאני אפרוש. אני ממש עייף. התגעגעתי אלייך מאוד מיתרב אל תעלמי לי עוד פעם." הוא חייך אליי בעדינות ועלה לחדר השינה של מור.
"אני מצטערת שהרסתי לכם את הערב, כדאי שאני פשוט אלך." מלמלתי וחייכתי חיוך מתנצל לעבר מור, איה ואבישג לפני שהתרוממתי.
"שום להרוס ושום לעזוב. עד שאת פה איתנו? את נשארת פה איתנו." מור קבע וסימן לי לשבת.
*
שבוע עבר, השנה החדשה התחילה. מור, כבר גמר בית ספר, ואני ואיה נותרנו רק אנחנו יחד כשאבישג שנה מתחתינו.
קבעתי עם איה שאני אפגש איתה בכיתה, באותו זמן פסעתי לכיוון בית הספר עם אבישג.
"אז מה, את מתרגשת?" היא שאלה כשהיא חיזקה את אחיזתה בספרים שמחוזקים בידייה מהחשש שזה יחליק לה.
"את האמת, כן." מלמלתי בלחש. "למרות ששנה עברה, אותן רכילויות נשארו וכנראה שאף פעם לא יעברו."
"יאללה, אל תשימי עליהם." אבישג חיבקה אותי חיבוק צדדי, וגרמה לי לצחקק.
השפלתי את מבטי, ולאחר כמה דקות שפסענו בשקט במסדרון המלא גופי התנגש בגוף חסון. צווחה קטנה וחלשה נפלטה מפי, ולפני שהצלחתי לפול יד קשיחה תפסה בגבי והעמידה אותי.
"פאק, אני מצטער אני לפעמים כל כך מגושם." הנער מלמל במהירות, ולא יכלתי להפסיק לבהות בעיניו. הן היו בצבע כחול תורכיז. הם הזכירו לי אותט. הזכירו לי את סהר.
"סהר?" מלמלתי בלחש.
"לא," הוא צחקק. "אני קמרון, נעים להכיר דרך אגב וסליחה שוב." שמתי לב למבטא האמריקאי הכבד שלו. בטח הגיע מחוץ לארץ.
"זה בסדר, גם אני מתנצלת אתה פשוט מזכיר לי מישהו. ואני מיתר." חייכתי בעצב, והידקתי את אחיזתי בכתפייה של הילקוט.
"זה בסדר." הוא חייך לפני שעקף אותי והסתובב אליי כך שהוא פוסע קדימה עם הפנים אליי. "נראה אותך בסביבה." הוא חייך והסתובב בכדי לפסוע לכיתתו.
דאמט, החיוך שלי כל כך מזכיר לי אותו.
"אוקיי." אבישג מלמלה בעודה מושכת את המילה ומחייכת חיוך צדדי.
"אוף העיניים שלו כל כך דומות לסהר, והחיוך." מלמלתי בעצב והמשכתי לפסוע לעבר הכיתה. לבשתי חולצה של סהר וג'ינס כחול שמגיע עד הברך, כך שיצא שטחבתי את החולצה אל תוך הג'ינס. לבשתי נעלי וואנס אדומות ושיערי היה מורם לקוקו עגבניה מבולגן בצורה יפה.
אבישג זרקה לעברי חיוך קטנטן, לפני שהצביעה על הכיתה שלה. "יאס, זו זאתי." היא מלמלה בעצב.
"דברי איתי, סיס." חיבקתי אותה לשלום, ועליתי במעלי המדרגות לקומה השנייה, ששם נמצא כיתה יב', הכיתה שלי.
"היי," איה, שיישבה על הרצפה מחוץ לכיתה, קיפצה לעמידה וחיבקה אותי.
"שלום שלום." צחקקתי בקול וזרקתי את תיק הגב על השולחן.
"שמחה לחזור?" היא שאלה באנחה, וקפצה חזרה להתיישב על השולחן.
"את האמת לא, אבל השבועיים האחרונים של שנה שעברה לא הגעתי, אני לא רוצה להשאר פעמיים באותה כיתה." עיוותתי את פניי וגרמתי לה לחייך. צלצול בית הספר נשמע ברקע, וכל הילדים תפסו את מקומותיהם.
"מעניין מי המחנכת שלנו השנה." איה לחשה לי בלחש, בזמן שתלתה את התיק שלה על גב הכיסא.
"רק שלא תהיה מישהי שאנחנו מכירות." לחשתי לה חזרה בחיוך והיא צחקקה.
*

שלושת השבועות שאחרי היום הראשון הלכו דיי טוב. כל שבוע הייתי הולכת לבית ספר, אבל הייתי מחסירה מהשבועות יום אחד שלא רציתי ללכת ונשארת בבית. הקשבתי לשיעורים, וכתבתי את כל החומרים במחברת, אבל רוב הדפים במחברות שלי היו מלאים בציורים של סהר, ובכתיבה של עד כמה אני מתגעגעת אליו. איה תמיד הביטה בי מהצד במבט עצוב, והיו פעמים שהיא אפילו העתיקה בשבילי את החומר או עשתה בשבילי את שיעורי הבית. ואני שונאת את עצמי על זה שהתדרדרתי למצב כזה. אבל זה כל כך קל להיזכר בו כל פעם מחדש וכל כך קשה לנסות לשכוח אותו. במהלך השבועות הללו, התחברתי ממש עם קמרון, והוא נהיה ידיד ממש טוב שלי. הוא נהג להביא אותי למקומות שסהר נהג להביא אותי, ואני נהגתי פשוט לשתוק ולזרום עם זה, לחייך ולהגיד כל פעם מחדש שאף פעם לא ביליתי באותן מקומות.
אני כל כך מתגעגעת אליו. ומחר בערב זה יום הולדת העשרים שלו. והוא לא הולך לחגוג את זה פה, איתי.
"היי, מיתר." קמרון הדביק איתי קצב הליכה, בעודי פוסעת עם הספרים בין ידיי. "מה את עושה מחר בערב?"
"מחר בערב זה יום ההולדת לחבר שלי." מלמלתי בחיוך עצוב והשפלתי את מבטי.
"הו, מזל טוב." קמרון מלמל וכחכח בגרונו.
"אבל בכל מקרה, יש מסיבה מצומצמת, אתה יכול להצטרף. אתה יכול להצטרף." חייכתי בעדינות בזמן שנעצרתי והסתובבתי בכגי להביט בו.
"לא, זה בסדר אני לא רוצה להפריע." הוא מלמל וגירד בעורפו במבוכה.
"תבוא, אני רוצה שתהיה שם." משכתי בכתפיי והוא הנהן.
"נדבר." הוא נופף לי בקצרה לפני שפסע הרחק.
אז כן, מחר בערב זה יום ההולדת של סהר. התכנון המקורי שלי היה ללכת לקבר שלו, ולבכות שם שעות על גביי שעות. אבל הוא לא רצה דאני אזכור אותו ככה. הוא רצה שאני אזכור אותו ברגעים שמחים. וזה מה שאני הולכת לעשות.
*
"היי," קמרון פסע לעברי, כשזוג נעליו מוחסקות בידו והוא פבע יחף על החול הרך. השעה הייתה בערך עשר בלילה, וחושך כבד עטף את חוף הים. סידרתי שמיכות על החול, ומחשב עם כל הסרטונים שלי ושל סהר, ושל סהר עם מור ניב ואיה, והתמונות של כולנו יחד. קמרון תפס מקום לידי, בזמן שאיה בצד השני ניב לידה ומור ליד ניב.
"איפה חבר שלך?" קמרון שאל במתח והביט סביבו.
"הוא בבית קברות." חייכתי חיוך צדדי, והוא הביט בי בבלבול.
"אוי, אני משתתף בצערו. את מי הוא הולך לבקר שם ביום ההולדת שלו?" הוא שאל בעצב.
"לא, קמי, הוא בבית הקברות. כאילו, הוא בתוך הקבר." השפלתי את ראשי, והרגשתי את עיניי שורפות מדמעות שניסיתי לחנוק כל היום.
"מה?" הוא שאל בהלם.
"אוקיי," איה קיפצה, כי שמה לב שלא נעים לי לדבר על זה. "סהר לא היה רוצה לראות אותנו בוכים פה, לא משנה עד כמה שזה עצוב הוא אפילו ירצה שנעשה חפלה על הקבר שלו. דיי עם הדיכי מיתי, כל עוד את לא משחררת מסהר, הוא לא יכול לחיות בשקט."
"את צודקת." הנהנתי בראשי, והנחתי את מחשב הנייד על ברכיי והעברתי את הסרטון שהכנתי. התמונה הראשונה הייתה רק של סהר, שהרשיתי לעצמי לצלם אותו בלי שישים לב בעודו קורא את הספר 'אגדה'. אחריה הופיעה תמונה שלו מחייך חיוך שמח, ומאושר, ויכולתי לראות את זה בתוך עיניו. הוא היה מאושר. זה גרם לדמעות לעלות לעיניי, והפעם לא עצרתי אותן מלזרום. כל שאר התמונות היו שלי ושל סהר, ואז הופיעו כמה תמונות שלו של איה ואחריהם של ניב מור וסהר. התמונה היחידה שהייתה חרוטה בזכרוני זו התמונה ששנינו ישבנו על נדנדות והחזקנו ידיים, אני צחקקתי מאיזו בדיחה שסהר הקפיץ וסהר רק חייך בהערצות. אהבתי את התמונה הזאת, כי לא תכננו לצלם אותה. תכננו לצלם את אותה תמונה כששנינו מחזיקים ידיים ומחייכים אחד לשנייה בביישנות. אבל סהר היה חייב לפלוט בדיחה שגרמה לי לצחוק.
~~~~~~~~
"אוקיי, תחזיקו ידיים ותחייכו אחד לשנייה בביישניות מור םקד עלינו בזמן שהתיישב על הדשא והחזיק את המצלמה בידיו. עשינו את מבוקשתו.
"היי, מיתי." סהר לחש לי והמהמתי לעברו עדיין שומרת על החיוך, בכדי שלא יצא לי תמונה מפדחת.
"את יודעת דאני אוהב אותך בכל התחת שלי? כי את יודעת, התחת שלי יותר גדול מהלב." הוא מלמל בלחש, וגרם לי לצחקק בקול ואז מור צילם.
"אוקיי, יש לנו את זה." מור מלמל והביט בתמונה על המצלמה.
"עאלק יש לנו את זה, זה בטח יצא גרוע כי סהר גרם לי לצחוק." עיוותתי את פניי והבטתי בסהר שמשך את כתפיו.
"מה את רוצה, היה לי חשק לשמוע את הצחוק שלך."
~~~~~~~~
אחרי הסרטון, הייתי סחוטה מעייפות ופניי היו רטובים מהדמעות.
"מזל טוב סהר," מלמלתי קצת יותר לעצמי, בלי שאף אחד ישמע כי כולם היו שקועים בסרטון.
איה בכתה על כתפו של ניב, בזמן שמור וניב בכו בשקט וקמרון רק הביט בסרטון בכאב ובצער.
"אני רק רוצה שתדע דאני אוהבת אותך, ושאני לעולם לא אשכח מימך. אתה הייתה האהבה הראשונה שלי, ובטח שגם האחרונה לא משנה כמה יהיהו אחרייך." מחיתי את הדמעות והרשיתי לעצמי להביט אל השמיים הצבועים בכחול כהה, ולחייך בעצב, ובשמחה.
"אני חושבת שאני סוף סוף יכולה לשחרר אותך ולתת לך לנוח בשקט, ולהמשיך הלאה למרות הקשיים." מלמלמתי בשקט ונאנחתי "אני אוהבת אותך."

'Let the light guide your way
Hold every memory as you go
And every road you take
Will always lead you home…'