המשחק ששכחו שקיים-פרק 2:פחד

"פחד!" הוא קרא בחיוך והחל להסתובב סביבי.
קולו המהדהד החזק היה יכול להישמע מכל מקום ביער.
"אנשים פוחדים מדברים שונים:" החל להסביר:"חרקים,
גבהים, חושך… ומוות" את המילה האחרונה לחש בערמומיות.
"אך, מה ההגדרה של פחד? האם הוא מסוכן לנו? האם
הוא יכול לעצור בעדינו? האם ניתן לשלוט בו? האם ניתן
להנות ממנו? התשובה לכל השאלות האלו היא: כן! בוודאי!"
"רגע" קטעתי אותו אך הוא המשיך להסתובב סביבי במעגל גדול,
חיוך בספק אם של שעשוע או של ערמומיות.
"אם הוא מסוכן, איך ניתן להנות ממנו?" שאלתי ועקבתי אחריו במבטי.
"בעבר הרחוק אנשים פיתחו משחקים ויצרו סרטים המבובסים על פחד, למטרת שעשוע!"
הוא אמר ומחא כף:"אנשים נהנו מכך, הרגשת הפחד ריגשה אותם! אך כאשר במציאות, הם עמדו מול פחדיהם, תגובתם הייתה אחרת" הוא אמר והתקרב אליי.
"אנשים רבים-צורחים. אחרים-משותקים. אין אדם שלא חווה פחד בחייו, מתקופת ילדותינו אנו תמיד מפחדים שאימנו, או מי שנותן לנו חסות, יתרחק מאיתנו. פחד יכול להיווצר מסיבות שונות" אמר ועמד מולי. הבטתי אל תוך עינו הלבנה. היא נצצה מהתרגשות. כל פעם שעינו הלבנה נצצה, הרגשתי שהוא בוחן אותי. לא את המראה החיצוני שלי, אלא חודר אל תוכי ובוחן אותי מבפנים.
הרגשתי שהוא בוחן כל נשימה שלי, וכל פעימת לב. הרגשתי שהוא עוקב אחר הדם שזורם בגופי.
"הוא יכול להיווצר מטראומה, משהו נורא שקרה בעבר ובגללו אנו מפחדים ממשהו מסוים. יכול להיות שאנחנו מפחדים על חיינו, וכל מה שנראה מאיים עליו אנו נפחד ממנו. או על חיים של אחרים" הוא אמר והסתובב.
"למה שאנשים יפחדו על חיים של אחרים?" שאלתי. "אלה לא החיים שלהם הרי."
"אדם שאנו נהנים להיות איתו, שמשרה עלינו שלווה ובסביבתו יש הרגשה טובה, חייו אולי יהיה חשובים לנו יותר מחיינו" הוא אמר והתרחק ממני,לכיוון היער.
"מה איתה? זאת שבטוחה שאתה אחיה? אתה חושב שהיא לא מפחדת שיקרה לך משהו?"
הוא סובב אליי את עינו השחורה וחייך.
לא ידעתי מה לענות. נזכרתי בכך שהיא תמיד משגיחה עליי בכל פעם שאני יוצא.
כשאני חוזר,היא עומדת במעבר בין קומת הכניסה לקומה שלי, ובוחנת אותי לראות שלא קרה לי כלום. אם היה יום שלא הייתי הולך ישר לרופאים, לקחת את הנוגדן לרעל שיש באוויר, היא מיד הייתה ממהרת לתפוס אותי ולהפנות אותי לשם. לרגע אחד, התפתתי לנשום שוב, רק על מנת להרגיש שוב את ריח החורף, אלא שאז נזכרתי שאני מוקף ברעל. אותו רעל שנוצר מהפיצוץ, לפני כמתאיים שנה.
"אם כך פחד הוא הרגשה שסכנה עומדת לפגוע בנו, ומשהו רע הולך לקרות?" שאלתי בזמן שכבר נעלם מעיני, ונכנס אל בין העצים.
"מדוייק!" הוא קרא ומחא כף. "היום, אתה תחווה פחד, ותתמודד איתו. כל ימי חייך תזכור את הרגשת הפחד, והיא מה שתניע אותך קדימה. כל זאת, במידה ותסיים את המשחק וזכרונותיך החדשים לא יעלמו גם הם. עכשיו בוא, יש לנו קצת יותר מחמש שעות לפני שהרעל יהרוג אותך".
בזמן שאמר זאת, קולו המהדהד נחלש, ועבר ללחישה. הסתכלתי אחורה לרגע אחד, לכיוון חלק היער שמאחוריו עמד המבנה. המבנה שבו נותרו ניצולים. בכל פעם שהלכתי איתו, הרגשתי שלא אחזור. המשחק תמיד היה מסוכן, ודחק אותי לקצה גבול היכולת שלי.
היום, אתמודד עם פחד ואגלה את שמי. הסתובבתי חזרה, וצעדתי בעקבותיו.
עם כל צעד וצעד, האוויר נהיה קל יותר. עם כל צעד, עברה בי אותה מחשבה. האם אני עושה את הדבר הנכון. לא ראיתי עד עכשיו שום הוכחה שהוא יצליח להחזיר לי את הזיכרון שלי.
הזיכרון הראשון שלי, היה כשפקחתי את עיני, והייתי בזרועותיה, על חוף הים.
הרוח הייתה חזקה. שיערה האדום עף עם הרוח. הבטתי בה בפליאה. פניה היו קרובות לפני, והרגשתי את נשימותיה. גופה היה קר, וידיה רעדו. שיערה שעף ברוח, חשף רק עין אחת כחולה. העין נצצה באור בוהק. הרגשתי איך באיטיות היא מניחה אותי על החול, ואיך היא מרימה את רגליה מהאדמה. נשארתי שוכב בעוד שהיא עמדה על רגליה. היא לבשה חולצה ורודה ומכנסיים שחורים. השיער כעת הסתיר את כל פניה. שמעתי צפצופים חזקים, והאוזניים כאבו אך ניסיתי להתעלם מהם. מבעד לשיער ראיתי את פיה זז לדיבור, אך לא שמעתי את דבריה. הרגשתי שגופי נגרר על החול, ומים מגל שהגיעו לחוף ניתזו עליי, וניתזו על עיני.
עצמתי אותם, ולא התנגדתי כלל למי או למה שגרר אותי. הדבר הבא שאני זוכר, זה שהתעוררתי בחדרי במבנה. החדר היה ריק. הרמתי את ראשי ובחנתי את החדר. הדלת נפתחה בפתאומיות.
"תפסיק לחלום" קולו המהדהד של האיש העיר אותי מזכרונותי. יצאנו מהיער.
הבטתי סביב. "הזכרונות שלך העלימו ממך גם תחושות, ביניהם פחד" הוא חייך. "עכשיו, אני אכיר לך את ההרגשה הזו מחדש".
עמדנו מול אחוזה עצומה. שערי האחוזה היו בנויים מזהב, והידיות נראו כמו אבני חן אדומות גדולות לקישוט.
הכרתי את האחוזה. בכל שלב במשחק, היינו בחדר אחר. התקדמנו אל הדלתות, ודחפתי אותן קדימה. בפנים, ניצב פסל אבן עצום מול הכניסה. האיש נכנס והלך מסביב לפסל. כשנכנסתי לאחוזה, פה פסל האבן נפתח, ומתוכו השתחרר גז סגול. "מה.." לחשתי כשענן הגז הקיף אותי.
הרגשתי שהשרירים שלי נרדמים, והתנדנדתי מצד לצד. עיני היו חצי סגורות.
הייתי באחוזה הזאת כל כך הרבה פעמים, ומעולם הפה של פסל האבן לא נפתח. ראיתי לצידו של הפסל, את האיש מחייך, שתי עיניו נצצו.
"חלומות נעימים" הוא לחש, הפעם קולו לא הדהד.
"מה אתה עשי…" לחשתי ועיני נעצמו. גופי נפל קדימה, על הרצפה. ראשי נחבט בחוזקה, ושמעתי צליל עמום. פקחתי את אחת מעיני, והרגשתי שראשי מסתחרר. הכל זז בצורה מוזרה, והתחלתי לראות כפול. הדבר האחרון שראיתי, לפני שאיבדתי את ההכרה, היה שוב את השיער האדום עף ברוח. אבל זה לא יכל להיות אמיתי. לא ראיתי אותה מאז היום ההוא.
נזכרתי שוב בפעם הראשונה שהייתי בחדר שלי. הדלת נפתחה, ואדם גבוה עם שיער שחור ארוך ועיניים חומות נכנס. הוא לבש חליפה שחורה עם עניבה צהובה. הוא הביט עליי, ומבטו הראה שהוא מרחם עליי.
"איפה אני?" לחשתי בצרידות. "אתה במחנה של ניצולים. אתה זוכר מי אתה?" הוא שאל.
היססתי לפני שעניתי לו. "לא" לחשתי בקול צרוד.
"אני מבין" הוא אמר והשתעל:"מעתה תישאר כאן, ואנחנו נדאג לך. אני לא יכול להוציא מפה נער, במיוחד שאין לו כלום וגם לא זכרון" הוא אמר ופנה לצאת.
"מי אתה?" שאלתי, שוב בלחישה צרודה. בזכרונות שלי, לא שמעתי מה הוא אמר אלא שמעתי צפצוף חזק באוזניי, ופערתי את עיני, אך לא זכרתי למה.

איבדתי את ההכרה.