זה לא בדיוק סיפור

אני מקנאה באנשים מאושרים.
החיוך התמים הזה והמבט בעיניים שפשוט אי אפשר לתאר אותו במילים
אתה לא צריך להיות מאושר תמיד או בכל רגע או רגע, אבל ההרגשה המחממת והמלאה בטוב לא נעלמת כל כך מהר.
ואני מקנאה בהם.
בכל האנשים שיש להם את רגעי האושר הזה.
אני זוכרת בכל שניה ושניה את היום שבו זה קרה ולא נותנת לישכוח…
איך בשיחת טלפון אחת התהפך העולם איך בכמה דקות הכל פשוט כמעט נגמר
אבל הוא לא
הכאב רק מתחיל וברגע שהוא מתחיל הוא משתלט לך על הגוף ומתפשט מהלב ועד קצה האצבעות אבל בחיים,בחיים לא משחרר.
הוא שוכב שם לבד לא מרגיש דבר כבר , לפני רגע הוא פחד, הוא צעק הוא נשם וברגע הבא הוא לא.
הוא פשוט שכב שם מוטל על הרצפה לא יכול לעשות כלום קטן וחסר אונים.
הצרחות שלי בקרע מפריעות לי לשמוע את מה שהאנשים מסביב אומרים.
הלב שלי רק הגביר קצב בזמן ששלו נחלש, ככל שנשמתי יותר ככה הוא נשם פחות וכמה שהתאמצתי לעצום את עניי ככה הוא התאמץ לפקוח אותן.
הזיכרון הקצר הזה עצר את כל רגעי האושר שלי.