פנימיה חדשה אהבה חדשה-פרק 1

"פנימיה חדשה, בית חדש, אהבה חדשה.." אמרתי וצחקתי בקול. הרגשתי כאילו אני חלק מסרט, ילדה מופרעת שבפעם החמישית השנה הסתבכה עם המשטרה על פריצה בלתי חוקית והשחתת רכוש מובלת על ידי הוריה הכועסים לפנימיה חדשה. הורי הסתכלו עליי מהמושב הקידמי כאילו אני משוגעת, מה שסביר להניח היה נכון. אני מתחילה היום את היום הראשון שלי בבית ספר חדש, חודש אחרי כולם. שבוע אחרי תחילת שנה התיכון העיף אותי בטענה שאני צריכה 'כיוון התנהגותי' רק אחרי חודש ההורים שלי הסכימו שכנראה המקום היחיד שיסכים לקבל אותי הוא בית ספר פנימיתי לילדים מופרעים או בשמו הרשמי "תיכון פנימיתי ארז". זה השם שנשקף אליי משער ברזל שהמכונית הקטנה של הורי נכנסת לשביל הגישה של התיכון.
השעה הייתה תשע בבוקר, כבר דמיינתי איזו סצנה מסרט הולכת לעבור עליי עוד שעה 'תכירו את אלכסה' אני כרגיל אתקן את המורה 'אלכס', קטע שנלקח מכל סרט הוליוודי סוג ז'.

"את אלכסה?" שואלת המזכירה המתוקתקת מידי, יש לה חצאית עיפרון בצבע בז' עם חולצת שיפון לבנה.
"אלכס" אני אומרת ומורידה את האוזניות, "אלכס" היא אומרת "ברוכה הבאה. אני אריאל, מנהלת בית הספר. כל בעיה או משהו שאת צריכה את מוזמנת לפנות אליי" אוקיי… אז היא לא מזכירה, גילה הצעיר מפתיע אותי, היא אולי בת 30, אם כי עינייה נראות מבוגרות יותר. היא עושה לי סיור בפנימיה ומסבירה על כל מבנה ומבנה, לבסוף היא מראה לי את החדר שלי. אני אחלוק אותו עם עוד שלוש בנות, יש רק מקלחת אחת…אוקיי…זה הולך להיות מסובך אבל זה לא שאני מפונקת אני יודעת להסתדר עם אנשים בקלות ומקלחת אחת לשלוש בנות לא הולכת לשנות את זה.
"ואל תשכחי" אומרת אריאל בפרצוף רציני "לבנים אסור להיכנס לאגף הבנות ולבנות אסור להיכנס לאגף הבנים!" אני מהנהנת. כאילו החוק הזה נוגע לי, יש לי חבר, כבר שנה. קוראים לו מיכאל אבל הוא אוהב שקוראים לו מייק, היינו חברי ילדות עד שיום אחד מצאנו את עצמנו מתנשקים בחדר שלו ומאז אנחנו בלתי נפרדים. למרות שעכשיו מייק מעט כועס עליי, הוא חושב שלא עשיתי מספיק, שהדרדרתי מהר מידי והשארתי אותו לרדוף אחרי הצל שלי. הוא מבין אותי כמו שאף אחד לא מבין אבל הוא אומר שאני מכאיבה לו עם איך שהשתנתי. המחשבה עליו מעלה דמעות בעיניי ואני חושבת על הריב האחרון שלנו, אתמול בערב. הוא עזר לי לארוז וקיטר שאני משאירה אותו פה עם כל המשוגעים. אריאל משאירה אותי לבד לפרוק את המזוודות, היא מסבירה לי איפה השיעור הבא שלי ומבקשת להגיע בזמן "המשמעת חשובה פה אלכס. זה לא כמו בית הספר הקודם שלך-פה גם יקפידו על כך."

אני נשכבת על המיטה ומשחזרת את הערב הקודם עם מייק. "כל כמה זמן את חוזרת?" "לפעמיים פעם בשבועים, לפעמים שבוע" אני אומרת לו ושקועה במחשבותי "למה זה נראה לי כאילו זה לא מכעיס אותך שאת הולכת?" הוא אומר בתסכול "כי זה לא" אני מסבירה לו ומכניסה עוד זוג ג'ינס לתיק "מה?!" הוא כמעט צועק, עכשיו אני מסתובבת אליו "אני לא יודעת מייק, אני כבר מבולבלת. נראה לי שלהתרחק מהכל טיפה יעזור לי." אני עוצמת עיניים ולוחשת "אני מפחדת, אני כמעט לא מכירה את עצמי כבר…אולי הפנימיה הזו תעזור לי." הוא עוטף אותי בזרועותיו ומרגיע אותי בחיבוק אוהב "אני מזהה אותך, את עדיין אלכס שלי".
לרוב הזוגות זה לא יחשב ריב אבל שנינו נפרדנו בהרגשה רעה והפעם הבאה שאראה אותו תהיה רק בעוד שבועיים.

השעון מראה שבעוד חמש דקות מתחיל השיעור הבא, אפילו לא התחלתי לפרוק את המזוודה אבל אני הולכת אחרי ההוראות של אריאל ומגיעה לכיתה 17. אני דופקת בדלת ונכנסת, מורה כבן 25 (מה קורה פה עם הגילאים של הצוות?!) מורה לי להיכנס, "את אלכס?" הוא שואל, יש לו מבטא בריטי קל "כן" כשהוא רואה את מבטי המבולבל לכך שידע לקרוא לי אלכס ולא אלכסה הוא מסביר בחיוך "אריאל אמרה לי ש'רק אלכס'" הוא פונה לכיתה "תכירו את אלכס, תלמידה חדשה. אלכס שבי בבקשה ליד אורן." הוא אומר ומחווה בידו על תלמיד עם שער שחור קצוץ ומשקפיים. הוא נראה חמוד, הוא מחייך אלי שאני מתיישבת, הוא מראה מה הם לומדים כרגע. שהצלצול נשמע הוא מציע לי לבוא איתו לארוחת הצהריים, אני יושבת איתו ועם החברים שלו.
אלה, היא ממש מתוקה יש לה פרצוף שמזכיר לי מעט פיה, עם חיוך שובב. אורן לא שם לב (או מתעלם?) אבל יש לי תחושה שאלה דלוקה עליו.
נועה, היא מתייחסת אלי מעט בהתנשאות אבל בגלל שגם אני מעט מתנשאת יש לי תחושה שנסתדר.
ליאור, הוא גבוה, שחום עם עיניים ירוקות ושיער שחור-כן, כן כמו שאתן מדמיינות הוא חתיך בטירוף!
הם כולם מקבלים אותי כאחת משלהם, מחייכים ומסבירים לי על הפנימיה.
לפתע אני מרגישה את השיערות שלי בעורף סומרות (זה לא קורה רק בספרים?), כאילו מישהו מסתכל עליי. אני מסתובבת לצד השני של החדר, יושב שם נער בגילנו, הוא מסתכל ישירות עליי. העיניים שלו שחורות לחלוטין, שיער חום קצוץ. אין בו משהו מיוחד אבל השילוב של כל הדברים האלו יוצר מראה שנעים להסתכל עליו, כל כך נעים שאני מאבדת את עצמי לרגע ואלה צריכה לתקוע בי מרפק כדי להסב את תשומת ליבי אליה.
"מוצא חן בענייך?" היא שואלת בסקרנות, אני מייד מבינה שהיא הרכלנית בחבורה, מה שאלה יודעת-כל הפנימיה יודעת. "לא…" אני עונה באיטיות, "הוא הסתכל עליי מוזר", באותו רגע הבחור מפנה את מבטו ופונה לדבר עם הבחורה הבלונדינית שלידו. "זה יונתן, הוא לומד בשכבה שלנו. אני לא הייתי מסתבכת איתו…" היא עונה למבט השואל שלי "הבלונדה שלידו, שירה, אם היה לנו מלכת השכבה, נו כמו בסרטים, זאת הייתה היא. הם כל הזמן חוזרים ונפרדים, אבל ברור לכולם שהיא אוהבת אותו יותר משהוא אוהב אותה. אם מישהי רק מעיזה לדבר עם יונתן-היא מחוקה" המבט שלי מופתע לחלוטין, מחוקה? לא קצת נסחפנו? אורן מתערב "אלה בדרך כלל מגזימה" אלה לידו עושה פרצוף נעלב "אבל במקרה הזה לא. היא ממש חיה בסרט שירה הזאת, חושבת שהיא מלכה רק בגלל שהיא בלונדינית".
"נו אז אתה אוהב את זה שהיא בלונדינית?" שואלת אלה במבט נעלב, ליאור ונועה מגלגלים עיניים כאילו הסצנה הזו חזרה כבר כמה פעמים "דיי אלה!" אורן מתעצבן עכשיו "אמרתי לך כבר, אבל…" הוא כל כך כועס שהוא לא מצליח לסיים את המשפט ומסתלק מחדר האוכל תוך כדי דחיפת אנשים.
אלה משפילה את מבטה ונועה מלטפת את ידה "דיי אלה, את חייבת להפסיק עם זה. את זאת שגמרת את זה בניכם." אלה מהנהנת, מבקשת סליחה ויוצאת מהאולם כמעט בריצה, עינייה מלאות בדמעות.
ליאור ונועה מסתכלים עליי, אי אפשר לפספס את המבט המופתע שלי "נו, לא ציפית לפנימיה עם כל כך הרבה סיפורי אהבה הא?" אני צוחקת ולוקחת טוסט נוסף "האמת שלא ציפיתי לפחות מזה."
בהמשך היום אורן מצוברח ואת אלה אני לא רואה בשום מקום, אבל אנחנו לא חברות מספיק טובות בשביל לחפש אותה גם אם הייתי יודעת מאיפה להתחיל. אחר הצהריים אני חוזרת לחדר כדי לפרוק סוף סוף את המזוודה, אני שונאת לסדר ולפרוק מזוודות, יש לי הרגשה שזה מה שאני הכי אשנא בפנימיה, את זה ואת זה שאני רחוקה ממייקי. אני מסמסת לו מה שלומו והוא מתקשר. "מייק. עברו פחות מ24 שעות. מאמין?" אני עונה כך לשיחת הטלפון, זה קטע כזה בנינו, בלי שלום אלא כאילו המשכנו שיחה שנקטעה לפני רגע "ממש לא מעכל. איך שם?" "מלא חברה הזויים אבל ממש חמודים" "נו ויש חתיכים?" הוא אומר וצוחק "מלא" אני אומרת בציניות, אבל בליבי חושבת על יונתן, מה הסיפור שלו? ומה הסיפור שלי? אני עם מייק קיבינימאט!

אני יוצאת לסיבוב ונתקלת באלה, נראה שהיא התאוששה מארוחת הצהריים. "אלה, הכל בסדר?" אני שואלת בהיסוס, בכל זאת הכרנו רק היום. "כן…אני מצטערת על הסיפור היום. אני בדרך כלל מארחת ממש טובה" היא מוסיפה בחיוך "את רוצה שאני אראה לך את המקום טיפה?" "האמת…" אני אומרת מעט בהיסוס "אני חייבת סיגריה, יש איפה לעשן פה?" היא מגחחת "את בפנימיה לילדים מופרעים! 90 אחוז מפה מעשנים, בכל מקום בחוץ מותר לעשן, בואי…" היא אומרת וגוררת אותי לכיוון היציאה.

"אז את ה10 אחוז שלא מעשן?" אני שואלת כשהיא מעקמת את האף שאני מוציאה את החפיסה "האמת אני ב5 האחוז שחופר לכולם להפסיק. אבל בגלל שאת חדשה אני אוותר לך הפעם" היא אומרת וקורצת. "שיט. המצית שלי נעלם." אני מחטטת בכיסי שהסיגריה כבר בפה, אני לא כל כך מכורה אבל שהסיגריה כבר בפי אני חייבת להדליק אותה, מצת מושט מאחוריי ואני מדליקה איתו את הסיגריה "תודה" אני אומרת ומסתובבת להודות לאיש המצית.