בעקבות החטיפה – פרק 13
עבר חודש מאז שעומר איבד את הזיכרון, הרבה זמן מאז לא היה לי.
עצרו את תומר, חזרתי לבית ספר-וכמו ששני אמרה שלי הייתה שם, אבל הייתי בבועה שלי, לא היה אכפת לי מכלום, עומר לא זוכר אותי!
הרחיקו אותי ממנו, כדי שאני לא יספר לו דברים.
"הוא צריך להזכר לבד" זה מה שכל הרופאים אמרו.
הייתי כל כך זקוקה לראות אותו, אחרי שהתרגלתי לראות אותו יום יום, עבר חודש ובלי לראות אותו, כבר לא הייתי חיה.
המשכתי בחיים "כרגיל", אם לא משווים אותי לילדה שהייתי לפני הדקירה.
לא דיברתי הרבה, או שלא דיברתי בכלל.
אבל קרה משהו שזיעזע אותי, שהייתי חייבת לחזור להיות מי שאני.
————————————————————————————–
כמו בכל בוקר הלכתי בשביל שפתאום מישהו רץ לעברי, נתקע בי.
נפלתי על הריצפה.
"סליחה אני מצטער" הוא הושיט יד, אבל קמתי לבד.
כשהסתכלתי עליו ראיתי את..
הבן אדם שכמעט ירה בעומר ביום ההוא שהיינו על הבנין של הרב.
בהיתי בו, וכנראה שגם הוא זיהה אותי.
הוא רץ משם במהירות, לפני שהספקתי להוציא מילה מהפה.
הכל חזר אליי בבת אחת.
שלי!!!
אני חייבת לברר, לפחות בשביל עומר, בשביל התקווה שיחזור לו הזכרון.
רצתי לבית הספר, כל כך רציתי לדבר פתאום עם שלי.
אבל היא לא באה, דווקא היום!
כל כך מוזר.
אני לא דיברתי עם שני ודנה, שהם היו החברות הכי "טובות" שלי , כך שלא היה לי עם מי לדבר, הייתי בבועה חודש שלם!
מה עשיתי?
איך יכולתי לשכוח הכל, כשכל כך סבלנו בשביל זה.
שבשביל זה עומר לא זוכר אותי, על זה ויתרתי?
בסוף יום הלימודים הלכתי הביתה, וראיתי ליד הבית של עומר מישהו עומד.
זיהיתי את עומר מרחוק.
הלב דפק לי, כל כך חזק. פחדתי שיתפוצץ.
עברתי לידו, הוא אפילו לא הסתכל, הוא הוריד את הראש.
שומר עיניים..
ממני?!
עליתי הביתה ישר למיטה, רציתי להכנס שוב לבועה שלי, אבל לא יכולתי, אני צריכה לברר מה קורה עם שלי.
לא סתם עברתי את כל זה.
צלצול בפלאפון.
הרבה זמן שלא התקשרו אליי, שמתי לב.
"הלו" עניתי בלי לשים לב מי זה אפילו.
"שלום.." ענה בהיסוס..
"עומר?!" נדהמתי!
תגובות (1)
תמשיכי ומהר