רוחות: התאומים | פרק 6

הסברו של ווד

נקודת מבט ניל
סיימתי את הסיפור. עדיין לא הבנתי מה הבעיה, עדיין לא הבנתי למה היה כל כך חשוב לאבא להסתיר את זה מאתנו.
"אז, אז צל הדם, זאת אומרת, ברני, מה?!"
עדיין הסתכלתי על העיתון וזה היה הדבר הראשון ששמעתי אחרי קריאת הסיפור. אני לא בטוח מי זה היה, לאבא ולפיל יש את אותו קול. הרמתי את המבט.
"הוא מחפש אתכם. זה אומר, זה אומר שאנחנו ת- תאומי האפילה?" גמגמה ליאה. "כן, אבל הוא לא יוכל לגעת בכם כאן, אף אחד לא יוכל." הרגיע אותם אבא מהר. "על מה אנחנו מדברים?" שאלתי. הייתי קצת נבוך, עכשיו הוא ו-ווד יצטרכו להסביר שוב. "מה, לא הקשבת?" שאל אותי אבא.
"אהה…"
"אוקי, אבל הפעם זאת הפעם האחרונה שאני מסביר." הוא הדגיש את המילה 'האחרונה'.
"אני עדיין לא מאמין לך ולך. זה לא אפשרי." פיל אמר בגמגום ושיערו השחור, שבדרך כלל קופץ, היה עכשיו רטוב וחלק מזיעה.
"כפי שקראתם בסיפור…." הוא התחיל לומר לפני שליאה עצרה אותו. "האמת, שלא קראנו אותו…" אמרה ליאה בפחד או בבושה, לא הצלחתי להבחין.
על פניו של אבא הייתה הבעה של אכזבה, אבל הוא לא התייחס למה שהיא אמרה.
"אני קראתי את הסיפור!" קראתי פתאום, בלי לחשוב כל-כך מה אני אומר.
"אז אתה בטח הבנת מה ההקשר בין זה לחלום, נכון?"
"אבא, פיל וליאה לא סיפרו לי עדיין כלום." אמרתי כאילו זה ממש ברור.
"בסדר." אמר ווד וסיפר לי על החלום.
"אוקי, מה עוד?" אני כבר ממש רוצה להגיע לנקודה שבה הם סיפרו לפיל וליאה את מה שקרה.
"כל ההודעות ששרפנו וצבענו היו מודעות על פלאמיס." אמר אבא בבושה.
"פלאמיס? אלה שמשוגעים קצת? אלה שאומרים שהאלוהים שלהם הוא שקרן, שהוא…" לפתע ההבנה הכתה בי. "פליים?!"
"הוא ולא אחר!" קרא אבא. נראה שהוא מנסה להצחיק אותי, אבל התביישתי בו יותר מדי. לא צחקתי.
"מה?" קראה ליאה בהפתעה. "איך אתה יודע?"
"הסיפור." אמרתי והרמתי את העיתון גבוה באוויר. ליאה סימנה עם ראשה שהיא הבינה. כראה היא עדיין המומה מכל מה שסיפרו לה.
"רגע אחד, איך ווד יודע על כל זה?" שאל פתאום פיל. "לא סיפרת לנו איך הוא יודע על זה!" הוא הצביע על ווד בהאשמה.
"דווקא את זה אתה שואל?" אמר ווד בזלזול. "דווקא הדבר שממנו הכי ניסיתי להתחמק בחיים שלי?"
"כן, כן! דווקא את זה!" אמר פיל בטירוף.
ווד הושיט את היד שלו לעברי, אבא התרחק קצת, לרגע אחד חשבתי שהוא עומד לחנוק אותי. פיל וליאה רצו לעברו מהר, אבל אז הכל היה סגול ולא ראיתי מה קורה.
"מה, מה קורה כאן? איפה אני?" שאל פיל.
"אתה לא זזת לשום מקום. אני עשיתי את זה." אמר ווד והאור הסגול כבה.
"וואו! ווד, למה אתה מסתיר את זה? זה אדיר!" קראתי בחוזקה.
היד שלו הורמה כלפי מעלה ויצא מכף ידו האור הסגול, אבל הפעם לכיוון אחר.
"אז מה זה?" שאלו פיל וליאה.
"זה קסם. אני קוסם."
"קוסם?" צחק פיל. "כמו בימי-הולדת?"
"בדיוק. רק שהם עושים את זה כדי להרוויח כסף." הוא אמר וחיכך את אצבעותיו זו בזו.
"אבל למה אתה רוצה להסתיר את זה? לדעתי זה כישרון מיוחד." אמרה ליאה.
"זה באמת כישרון מיוחד, מיוחד לרעה!" אמר ווד בעצבנות. "את לא יודעת שום דבר על ההיסטוריה של הקסמים והקוסמים! הדבר הזה זה אפל, כל מי שיש לו כוחות קסם יודע שאלה כוחות אפלים. אלה כוחות שיכולים לצאת משליטה! אני ניסיתי להסתיר משלושתכם-" הוא הצביע עלי, על פיל ועל ליאה
"את זה שאני קוסם! בגלל זה אני כל כך עצבני כל הזמן! אם קוסם לא משתמש בכוח שלו יותר מדי זמן הוא עלול להשתגע! ואני לא כל כך רחוק מזה!" את הדברים האחרונים הוא צעק.
"אין דבר כזה קסם רגיל! כל קסם הוא במקורו אפל! אנשים פשוט החליטו להוריד את ה'אפל' מה-'קסם' ומאז אף אחד לא מתייחס לזה!"
"אבל האור-" התחלתי לדבר לפני ש-ווד קטע אותי.
"חתיכה מהחושך! הוא החלק שבו נמצא 'טוב-הלב' -" הוא אמר בזלזול.
"של החושך! הוא חלק שהחושך הוציא מעצמו, הוא לא רצה רחמים! הוא הוציא את כל האור שהיה בו ולא חשב על התוצאות." הוא אמר והידיים שלו התחילו לזהור בצבע אדום.
"אז האור?" התחילה ליאה לדבר.
"במקורו הוא אפל, כן." השלים אותה ווד.
ברחבי החדר השתררה דממה והאור הכתמתם של הערב נכנס דרך חריץ קטן בחלון. זה היה נראה די… קסום, בואו נקרא לזה ככה. השקט נמשך עוד הרבה זמן. אף אחד לא ידע מה לומר, החדשות הפתיעו את כולנו.
קפצתי מבהלה כאשר אבא הפר את השתיקה.
"זה לא אחד הדברים שסיפרתי לפיל וליאה." הסביר, אני מניח, לי. "אמרתי להם שבחוץ מסתובבת רוח של קוסם, לא סתם קוסם, הקוסם האפל ביותר שהעולם ראה. הוא היה האדם הזקן בחלום של ליאה ופיל. זה קרה לפני 97 שנים."
הבנתי שזה לא עומד להיגמר בקרוב.
"הייתה רוח אחת, אחת מהרוחות שקראת עליהן בסיפור, גראוונד, זה מוכר לך?"
"כן." עניתי בקצרה.
"הוא עבר לצד האפל ולאחר כמה דברים, שלא חשובים כרגע, הוא נתקע בצורה של בן-אדם צעיר בלי עין. זה היה לפני 130 שנים בערך. ואחרי כמה זמן הוא הזדקן ורוח המים הרגה אותו. זה היה לפני 97 שנים."
"אבל למה זה קשור אלינו?" שאלתי.
"לא אליך, אליהם." הוא אמר והצביע על ליאה ופיל.
"הנשמה שלו חופשיה וכל כמה שנים היא משתלטת על גוף אחר. האיש שהם היו בחלום שלהם היה הקוסם! פשוט לפני שהוא מת ושהשתלטו עליו. כל פעם שהוא משתלט על בן אדם הוא מת ואחרי שהורגים אותו שוב הוא מחפש עוד גוף.
ולפני חצי שנה בערך הוא מת שוב, אבל גילה איך לחזור לצורתו המקורית, אולי אפילו לצורה חזקה יותר. הוא צריך בשביל זה את כל הכוחות שהוא החביא, את כוחות הרוח שלו הוא החביא ב'צנצנת הסיוטים'."
"אז למה הוא צריך את ליאה וניל?" שאלתי.
"הוא צריך רק אחד מהם. הוא צריך את האחד שיש לו את הכוחות קסם החזקים ביותר."
"אין לנו כוחות!" צעקו ליאה ופיל.
"יש, לשניכם יש, אתם פשוט עדיין לא השתמשתם בהם ואם לא תשתמשו בהם בשנה הקרובה אני חושב שתתחילו להשתגע." הוסיף אבא, שלא אמר מלה מאז שהתחלנו לדבר.
"אבל הוא רוצה את שניכם מסיבה שעדיין לא ברורה לי." הוסיף.
"אז גראוונד, כלומר, ברני מחפש את הכוחות שלו?" שאלתי.
"רק את אלה שאבדו." אמר אבא במהירות. "חלק מכוחותיו עדיין אצלו. ואני חושב שבשביל לחזור לגופו המקורי הוא יצטרך גם קסם של החושך, אבל את זה לא תהיה לו בעיה להשיג."
"אז צריך להילחם בנשמה שלו ולהרוג אותו." קבעתי.
"אבל איך הורגים משהו שכבר מת?" שאלה אותי ליאה.
"נצטרך למצוא עוד קוסמים. נצטרך להילחם בו עם קסם." אמר ווד.
"אז למה אנחנו מחכים?" שאלתי וקמתי על רגלי.
"אתה לא בא. זה מסוכן מדי." אמרו כולם ביחד.
נעלבתי.
"אז איך נמצא… תמצאו אותם?" שאלתי. רציתי לשנות את הנושא מהר ככל האפשר.
"יש לי רעיון." הכריז פיל. "נתלה ברחוב, או שנפרסם באינטרנט מודעה: זקוקים לקוסם\ת למסיבת יום-הולדת!"
כולם אהבו מאוד את הרעיון, אבל ווד לא התלהב כל-כך.
'הרוב קובע. אם בגלל ווד הם לא יעשו את זה יהיה לא פייר.' חשבתי.
"אני מסכימה עם ניל!" אמרה ליאה.
"זה באמת יהיה לא פייר." הצדיק אותה פיל.
"אתם סתומים?" שאל ווד בבוז. "הוא לא אמר שום דבר." הוא הצביע עלי.
"לשם שינוי אני מסכים עם ווד." אמרתי.
"בסדר, בסדר." אמרה ליאה בכעס. "אבל אני עדיין בטוחה שהוא אמר משהו."

ואחרי ויכוח קצר התחלנו לעבוד.