ליליאן-פרק 6: בדידות

התעוררתי חסרת נשימה.
הלב שלי דפק כמו משוגע.
למוח שלי לקח כמה שניות להבין שאני לא שם, שאני כאן, בסמטה.
הגוף שלי רעד ולא הצלחתי לנשום.
אמצתי את ברכי קרוב וניסיתי לחזור למציאות.
'הוא לא יפגע בך יותר. לא עוד'
אבל הוא יודע, הוא יודע שאני בחיים, מה שאומר שגם הסוד שלו בחיים.
'תספרי'
לא.
אני לא יכולה.
הם יעצרו אותי.
'וגם אותו'
לא.
השתקתי את הקול והחזרתי לעצמי את הנשימה.
'את העבר שוכחים. לא מזכירים'
קמתי על רגלי.
השמיים היו חשוכים במקצת.
או שעדיין לילה או שכבר לפנות בוקר.
אני חייבת ללכת קצת, לנשום אוויר.
אין סיכוי שאני חוזרת לישון.
יצאתי מהסמטה והלכתי ברחובות. היו רק אנשים מועטים ומכונית אחת או שתיים.
כנראה באמת לפנות בוקר. חבל שאין לי שעון.
ככל שהלכתי הרגשתי איך גופי עייף, הוא צרח למנוחה.
אך אני לא יכולה לישון.
אני לא מוכנה להיזכר ברגעים האלה שוב היום.
נתקלתי במישהו.
"היי, שמי לב לאן את הולכת" אמר.
הקול זה.
הרמתי את מבטי, ולא היה כל אדם אחר שהייתי יכולה להיתקל בו.
"לילי" אמר ריי במפתיע.
עצם המראה שלו, עצם הידיעה בערה בתוכי ולא שלטתי בה.
השפלתי מבט. הדמעות שלי ירדו ללא הפסקה אך ללא כל קול.
"איך יכולת?" לחשתי.
הוא שתק.
הרמתי את מבטי, "איך יכולת לעשות את זה?!?" צעקתי, הזעם שלי התפרץ.
שוב המבט העצוב הזה, שמקרין כאב.
"תפסיק! אתה לא יכול להיות עצוב עכשיו. איך יכולת לדבר אלי ככה?"
"אני.." ניסה לדבר, אך קטעתי אותו.
"אין לך שום הסבר. אתה לא באמת צריך הסבר. זה חלק מהטבע שלך" אמרתי מילים ללא כל שליטה, אבל הזעם, הכאב והבדידות הוציאו אותי מדעתי.
השפלתי שוב מבט, "איך יכולת פשוט לעזוב מאק?"
יכול להיות שזה לא הוא.
אבל השם הזה פשוט יצא מפי בטבעיות.
לפתע הרגשתי אותו מנסה לחבק אותי. דחפתי אותו.
"תפסיק! מה אתה מנסה להוכיח?" כעסתי כל כך.
"מעולם לא עזבתי אותך לילוש"
הכינוי הזה.
ככה הוא היה קורה לי אז.
הפניתי לו את גבי.
"אתה שיקרת. אתה שיקרת מהרגע הראשון. הבטחת שלעולם לא תעשה את זה" והוא באמת הבטיח, אך זה היה לפני שנים.
היום, שנינו אנשים שונים.
"הלוואי והייתי יכול לומר לך הכל, אבל זה מסוכן מדי"
החזרתי את מבטי, "מסוכן לי? לך?!"
"לך, זה הכל קשור בך לילי. הלוואי והייתי יכול"
"תעשה את זה. ספר לי עכשיו. את הכל" דרשתי.
"אני לא יכול"
הכעס התעצם.
דחפתי אותו יותר חזק.
"פשוט עזוב אותי, עכשיו אני מבקשת את זה. עזוב אותי!"
"לילי…" אמר בקול מתחנן והושיט לי את ידו
"אני שונאת אותך" אמרתי בקול קר.
היד שלו נשמטה מטה והיה לו מבט ריק.
'לא. אני לא! תישאר בבקשה!' הקול צרח, 'טיפשה!!'
לא.
את העבר משאירים מאחור. כולל מאק.
ראיתי דמעות בעיניו. דמעות?
"בסדר" אמר.
תוך שנייה קם והלך מדרכי.
'לא! מאק. אל תלך. אל תשאיר אותי שוב לבד'.
הוא חייב ללכת. ככה זה הכי טוב.

השמש התחילה להציץ ואנשים ומכוניות מלאו את הרחובות.
'שקט'.
לאן עכשיו?
ואז קלטתי איפה אני נמצאת.
השלט הראה פתוח. אולי הוא שם?
חציתי את הכביש ונכנסתי בדלתות
ותודה לאלוהים, 'אם הוא קיים בכלל' שהוא היה שם.
"לילי" הוא חייך את החיוך המדהים שלו, "מה קרה, אתמול איחרת אז היום את מקדימה?"
התחלתי לרעוד.
כל מה שלא הוצאתי מקודם יצא עכשיו.
דמעות עלו שוב בעיני והרגשתי את גופי נופל.
רגע לפני שפגעתי ברצפה הוא תפס אותי
"היי, הכל בסדר" מלמל וחיבק אותי.
"טוני…" מיררתי, "הכל לא בסדר. כל העולם הזה דפוק"
"נכון. האמת שהרבה פעמיים חשבתי שהעולם הזה שייך לאידיוטים גמורים"
"ואנחנו לא כאלה?"
"סליחה? את רומזת למשהו?" אמר כאילו נעלב.
זה גרם לי לצחוק. קצת, לא הרבה
"לפחות הצחוק לא נעלם" אמר וצחק גם הוא.
"איפה אבא שלך?" שאלתי בהיסח דעת
"הוא יצא מוקדם היום"
"אוקי" התנתקתי מהחיבוק, "אז היום התור שלי"
הוא הביט בי, "את בטוחה?"
"כן". קמתי על רגליי והתיישבתי על הכיסא ליד הקופה.
הוא התיישב בכיסא לידי.
"שאל מה שתרצה" אמרתי.
"מותר לשאול מה קרה?"
כל כך הרבה דברים, כך כך הרבה.
"נזכרתי לפני כמה ימים באימא שלי" אמרתי פתאום. 'מאיפה זה בא?'
"היא מתה לפני חודשיים בערך"
"וואו, אני מצטער. אימא שלי מתה שהייתי קטן אז אין לי הרבה זיכרונות ממנה."
"איך?"
"סרטן השד. מה קרה לאימא שלך?"
"היא…" לא יכולתי להגיד את האמת, היא כואבת מדי. עדיף את השקר שכולם יודעים.
"היא התאבדה"
לרגע הוא שתק, "למה?"
"היה לה קשה"
"אני מצטער" אמר בכנות
"זה בסדר"
"ואת בסדר?"
"נגיד ש"
"ומה עם אבא שלך?"
אבא שלי.. מה איתו באמת?
"אין לי אבא" אמרתי בלי לחשוב.
הוא שתק.
"זאת אומרת יש לי, אבל.." נאנחתי, "זה מסובך"
"את לא אוהבת אותו?" שאל
"לא בדיוק. הוא פשוט עשה(ועושה) דברים שאני לעולם לא אוכל לסלוח לו. הוא כבר לא אבא שלי"
הוא כבר לא אבא שלי.
אמרתי את זה.
לוקאס כבר לא אבא שלי.
אני חושבת שהוא מעולם לא היה.
היו אלפי דברים שלא אהבתי בו.
העובדה שהיה משתכר כל הזמן.
העובדה שתמיד נסגר במרתף שליד ביתנו עם אלה ויוצא רק אחרי שעתיים.
העובדה שתמיד רב עם אימא על כלום.
העובדה שהוא רצה להתגרש.
אבל כל זה כלום לעומת דבר אחד שלעולם לא אסלח.
הוא רוצח.