כלואה- פרק 10.

הלכתי מדלת חדרה של נלי עצבנית.
כעסתי עליה, כעסתי על שרימתה אותי, על שגרמה לי לצאת טיפשה ליד מייקל ובמיוחד כעסתי על זה שאני לא יודעת למה היא ככה.
הנחתי את המגש מלא בכול טוב על השולחן במטבחון בכעס ונכנסתי אל המועדון.
ישבתי בפינת המחשב שלי ודפדפתי בין מצלמות, הסתכלתי על אנשים, ילדים ותינוקות. הסתכלתי על החיים בחוץ. הבחנתי בטומי שנכנס אך לא התייחסתי אליו. הוא לקח את הכיסא וגרר אותו כדי לשבת על ידי. המשכתי להסתכל על המסך מבלי להסתכל על טומי אף לא פעם אחת.
"מרי" הוא הגה את שמי ברוך. השמעתי קול שמסביר לו ששמעתי והסתכלתי עליו במבט חסר כל משמעות. "מה קרה?" הוא כיווץ גבותיו כשהבחין בפניי. "בא לי להיות כמוהם" החזרתי את מבטי אל המסך כדי שיוכל להבין על מי אני מדברת. הוא השמיע קול גיחוך והניח את ידו על ברכי "מרי, בזכותנו הם חיים טוב יותר" ויכולתי לחוש בידו מלטפת את ברכי ברוגע. "אתה חושב?" החזרתי את מבטי אל טומי. "אני בטוח" ניסה לגרום לי להאמין בו. "אנחנו לא בדיוק כמוהם? כמו אותם אנשים רעים?" הטבעתי את טומי בעיניי אך הוא לא נכנע לי "לא מרי, אנחנו רודפי צדק. עזבי אנחנו מרי, אני אומר לך בלב שלם שאני רוצה את הצדק הזה" הוא הסתכל עליי במבט של מה איתי. תהיתי לרגע והוא כחכח בגרונו על מנת לראות מה תשובתי. גירדתי בצוואר והנהנתי לעברו "גם אני רוצה את הצדק הזה" הוא העלה חיוך קטן "אבל רוצה גם את החיים שלי" הוא שיחק מעט עם שפתיו והיה נראה כאילו שהוא יודע מה הוא הולך להגיד והוא פשוט מחכה עם זה מעט.
הוא אחז בברכי מעט בחוזקה והתקרב אליי "את צריכה לבחור מרי, זה או החיים שלך או הצדק. מה יותר חשוב לך?" הוא לא נתן לעיניי לברוח ממנו, הוא היה כל-כך קרוב אליי.
בלעתי את רוקי כשנלחצתי ממנו מעט, כשחשתי שאני צריכה לומר את האמת ורק אותה.
"לבחור? למה מישהו שאל אותי פה בכלל?" מצאתי פתרון איך להתחמק מלענות את דעתי.
הוא לחץ על הברך שלי עוד קצת "ומה את חושבת שהיית בוחרת?" שאל בהתחכמות. העברתי מבט חטוף במצלמה והשפלתי מבט "בצדק" הייתי כל-כך שלמה עם מה שאמרתי. הסתכלתי עליו ושררה בנינו דממה קצרה "יופי מרי" הוא חייך וחשף את שיניו הלבנות "אל תסתכלי ימינה שמאלה תתמקדי במה שחשוב באמת" המשפט הזה הדהד בראשי מעט. הרי באמת אחד הדברים שגורמים לי להרהר הם המעשים של נלי אבל משום מה המשפט הזה כמו נקודת מפנה. מעתה, אני לא מתייחסת לדברי ומעשי נלי אלא רק גורמת לעולם להראות טוב יותר.
"מרי, מרי" הוא העביר את ידו מול פניי על מנת לעורר אותי. נערתי את ראשי קלות והסתכלתי על טומי בחיוך כי הייתי כל-כך שמחה מהמטרה שהצבתי לעצמי.
"את בסדר?" הוא מיהר לבדוק "כן בטח" אמרתי באושר וחיבקתי אותו. הוא נבהל לחיוב מהחיבוק ויכולתי לדעת זאת לפי המילים שבקעו מפיו. "תודה" מלמלתי לאוזנו.
כחכוח גרון גרם לי ולטומי להתנתק. הסתכלתי לעבר הרעש וזה היה מייקל שעמד בפתח המועדון והתקדם לעברנו. "זה לא מה שאתה חושב" מיהרתי להגיד. הוא סימן לטומי לקום מהכיסא ומיד התיישב עליו. "צריך אותי?" שאל טומי את מייקל ומייקל צקצק לעברו "אני צריך אותה" והסתכל עליי.
טומי הנהן לעברו ויצא מהמועדון.
"אני מקווה שזה לא רציני" הוא הסתכל עליי מוזר מאוד. "מה לא רציני?" שאלתי בתמימות. "את וטומי" וישר כשאמר את שמנו עלה לי חיוך "מה פתאום" גיחכתי "ממש לא" הוספתי בשביל האמינות. למרות שבאמת לא היה בנינו כלום פשוט מאוד פחדתי ממייקל, אני אפילו לא יודעת למה.. אולי בגלל החזות המאיימת שלו.
"כי זה אסור" הוא הזכיר "והייתה לך כבר פשלה אחת" המבוכה גרמה לי לחייך. רציתי להתפרץ לדבריו ולומר בקול בכייני 'מייקל זו לא אני אשמה אלא נלי' אבל גם חששתי מהמילה שלי נגד שלה, חששתי שלא יאמינו לי וגם העדפתי לשמור את הקלפים שלי קרוב אליי. במיוחד אחרי השיחה עם טומי אני מעדיפה להתמקד רק במטרה שלי.
הנהנתי לעברו "אוקיי אז ככה" מיהר לעבור נושא שלשמו הוא בא "בל אנטלס" הציג בפניי תמונה של בחורה בעלת שיער שחור שהעביר בי צמרמורת אולי בגלל שהשחור רודף אותי, עיניים ירוקות והייתה נראת רגילה לחלוטין אך מהר מאוד הבנתי שזה מה שנורא מכל שהם נראים ממש כמונו ומסתובבים בין האנשים.
לקחתי את התמונה מידו והשמעתי מפי קול שיגרום לו להמשיך. "לפני כיומיים הכלבה שלה נשכה אותה בכף היד" הוא אמר ברישמיות "בל שהגיעה מהעבודה גמורה וחבר שלה, ביל קלביינטן שנפרד ממנה שבועיים קודם הייתה מאוד עצבנית ועצובה" כיווצתי גבותיי ניסיתי להיכנס אל תוך הסיפור של בל. "אחרי הנשיכה הקטנה והחלשה בל הכתה את הכלבה ללא הפסקה" הוא הסתכל בעיניי בריכוז "היא לא הסתפקה רק במכות אלא גם בתלישת האוזן של הכלבה האומללה" הוא אמר ומיד בקע מפי קול כאב, שמזדהה.
"מרי לפי המידע שיש לי הכלבה נשכה אותה מהסיבה שכבר כמה ימים בל לא שמה לה אוכל והכלבה ניסתה לעורר את תשומת ליבה של בל" חשתי כאב בלב שלא משחרר. מעולם לא ראיתי כלב רק בתמונות וזה נראה דבר כל-כך מקסים.
"והמשטרה לא הגיעה אליה? אף אחד לא יודע?" הוא רומם מעט את שפתיו אך לא חייך אולי היה קצת משועשע משאלתי "בעיקרון מיותר לשאול שאלות כאלה מרי" פניי שידרו לו את סליחתי "אבל בכל זאת, היא דאגה להסתיר את המקום עם תחבושות ולטעון שהכלבה נדרסה" הוא סיפק לי תשובה.
"היא גרה ברחוב 'לה גוארדייה 68' אני רוצה שתתחברי לכל המצלמות אבטחה שבאיזור, תבדקי לי איפה היא עובדת, כמה פעמים ביום היא יוצאת עם הכלבה אם בכלל" הנהנתי לעברו ולקחתי את משימתו ברצינות רבה.
"אני רוצה שכבר מחר היא תהיה מסומנת" הבנתי שמייקל מתכוון שאשב על זה כל הלילה. אישרתי את הוראתו עם עיניי. הוא טפח על שכמי "תרדפי אחרי הצדק מרי" לא ידעתי אם זה משפט דירבון או סתם דרך שלו לומר בהצלחה. הוא יצא מהמועדון ואני בינתיים התחברתי למצלמות האבטחה. לקחתי דף לבן ובכותרת שלו כתבתי את שמה של בל. התחלתי לבהות במסך המצלמה מחכה שבל תצא לעולם. הרמתי את התמונה הקטנה והברורה שלה והסתכלתי עליה בכעס "בגלל אנשים כמוך אני אמשיך להיות פה" מלמלתי לעבר התמונה. "זה לא שיש לך ברירה" עמד אנדרס בפתח הדלת עם שתי כוסות מלאות במים שטפטפו מבעד לכוס מרוב שהיו קרים. אנדרס התחיל להתקדם לעברי והתיישב במקום של מייקל ממקודם.
לקחתי את המים שהניח על השולחן "תודה" מלמלתי ושתיתי אותם עד החצי והנחתי. "מה תודה? זה היה שלי" זה גרם לי להסמיק במהירות ולהיות נבוכה "אני צוחק מרי" וגם כשטען שצחק לא הניד אפילו חלק קטן בפניו שיגרום לי להבין שצחק גם מבלי שיגיד. חייכתי. לא הפריע לי שהוא קשוח כל-כך אלא להפך.
"איך ידעת שאני פה?" מיהרתי להעביר את המבוכה. "מייקל" הוא אמר בקול עמוק ושתיקה שררה בנינו.
פתאום עלה לי חיוך "מה את שמחה?" הוא ישר בדק ממה זה נבע "נזכרתי איפה הייתי לפני יומיים ואיפה אני היום" עיניו שידרו שמחה קצת אך פניו לא השתנו כלל "מבחינת?" חשתי שקצת לא הבין "מבחינת מלא דברים ובעיקר מבחינתך" עיניינו נפגשו והוא מיהר להזיז את עיניו "מבחינתי?" שאל בתמימות "עד לפני יומיים הכת אותי ועכשיו אתה רוצח אחרים שמתעללים?" עשיתי לו פרצוף מתגרה ופתאום שפתיו קצת התרוממו וכשם לב שהבחנתי בכך ישר החזיר את פניו ללא כל הבעה "זה לא נקרא להכות מרי" הוא ענה בקול מתחכם "אה סטירה זה ליטוף?" ניסיתי לכלוא אותו בין עיניי אך הוא מהר מאוד ברח ממני. "חינכתי אותך להיות ילדה ממושמעת וחכמה" תוך כדי אמירת דבריו גיחכתי "אז זה היה חינוך" החזרתי מבטי אל המצלמות ששום דבר לא השתנה בהן.
"מרי" הניח את ידו על ברכי באינסטינקט ושהבחין בכך הוריד מהר וזה גרם לי להסתכל עליו במבט מוזר "תראי כמה את אינטילגנטית וממושמעת" השביח אותי ובעקיפין זה להשביח את עצמו. מחמאותיו גרמו לי לחייך.
"תודה" חייכתי "ואיזה חיוך יפה יש לך" הוסיף מחמאה כשניצב חיוכי מולו.
"משהו קצת מוזר לי אנדרס" ניצלתי את השמחה שלו לדברים אחרים והוא הרים גבותיו מסמן לי להמשיך. "איך חטפת אותי שהייתי בת 3 אם אתה בעצמך היית בן 11… זה קצת מוזר לי" גירדתי בצווארי וחישוב הגילאים מראה שחשבתי על זה לא מעט פעמים.
הוא הציץ בשעון היד השחור שלו שהשתלב עם בגדיו יופי "שאני אלך לישון?" התרומם מהכיסא שלו ומיד אחזתי בידו בחוזקה. הסתכלתי למעלה אליו "בבקשה אנדרס" הייתה בנינו שתיקה מעיקה של שניות ארוכות ובסופה הוא התיישב בחזרה.
"ההיסטוריה שלי ושלך התחילה לפני שנחטפת מרי" ציון השם שלי בסוף המשפט העביר בי צמרמורת קלה.