האור שבקצה המנהרה

זה נגמר.
הכל היה חשוך.
שביל אפל שנוצר מדריסת רגליים שעברו כאן לפני, הוביל קדימה אל החושך.
הלכתי מבלי לדעת לאן, הלכתי קדימה אל האפילה, בגלל שלכאן כולם הלכו.
מליארדי אנשים צעדו מבלי לדעת לאן. כולם הלכו קדימה אל האפילה בלי לדעת למה. כולם הלכו קדימה אל האפילה, כי ככה עשו אלה שהיו לפניהם. פשוט הלכו והלכו עד שנעלמו בתוך החושך.
גם אני ככה, צעדתי בפסיעות שקטות לאורך השביל האפל, מצדדיי לא היה כלום. רק אפלה.
הכל היה שקט. ציפור לא צייצה, לא נשמעה אוושת הרוח בעצים ולא היה שום סימן לכך שמישהו חי כאן.
רק את הצעדים שלי שמעתי, דריכות עמומות בעפר שלרגלי.
אין כאן תחושת זמן, אז אני לא יודע כמה זמן אני הולך, אך מתישהו הגעתי לפתח מנהרה.
גדולה ואפלה, קירותיה העצומים מאפילים עלי ומטילים צל על החושך שמסביבי.
הבטתי למעלה, המנהרה התנשאה מעלי בגאון וידעתי מה אני צריך לעשות.
נכנסתי פנימה.
היה כל כך חשוך שלא ראיתי כלום, ממש כעיור.
קצב צעדי מוכתב לפי פעימות לבי המהירות, וככל שפחדתי יותר, כך לבי פעם יותר, וככל שפעימות לבי מאיצות, כך רגלי צועדות מהר יותר, מדביקות את קצב פעימות לבי.
עכשיו אני רץ, לבי פועם בפרעות ואני רועד מפחד, אך אני ממשיך לרוץ ללא שליטה.
הדם פועם באזני כהלמות תוף ובקושי שמעתי את שפשוף החול תחת רגליי.
והנה לפתע, כמו בכל האגדות, ראיתי אותו, ראיתי אותו וידעתי שאני חייב להגיע אליו.
"האור שבקצה המנהרה".
נקודת אור זעירה, אדמדמה כתומה, מרצדת באופק ומהבהבת על הקירות.
התנשפתי ונשפתי וראותיי כאבו ודאבו, אך אני חייב להגיע.
האור הולך ומתקרב אך במקום להאיץ, עצרתי בפתאומיות.
איך אוכל להגיע לאור כשאני חסר כוחות, חשבתי.
זה רגע גדול!
"האור שבקצה המנהרה".
איך אוכל להגיע אליו כשכל גופי עייף ודואב.
עצרתי במקומי, נשען על ברכי, מנסה להסדיר את נשימתי.
לאחר זמן מסוים התאוששתי והשבתי לעצמי את כוחותיי.
נעמדתי, מזדקף בגאון, והלכתי בצעדים יציבים אל עבר האור.
עליה, ירידה, ועוד עליה, ואז ראיתי אותו.
האור שבקצה המנהרה, היה אדם, לא גבוה, שהחזיק בידו לפיד.
הבטתי בו והוא הביט בי.
המשכתי להתקרב עד שראיתי אותו בברור.
שיער ארוך מלוכלך, גוף צנום, פנים כמעט לבנות, בגדים מרופטים וקרועים ומגפיים ישנות.
הוא חייך.
חייכתי גם אני.
"אה… שלום?" ספק אמרתי ספק שאלתי.
"שלום" הוא ענה בחיוך.
חייכתי שוב בטמטום, לא יודע מה עלי לעשות.
"נדיר לראות אנשים שעוד יכולים לדבר" הוא אמר בקול צרוד "בדרך כלל הם מגיעים לכאן מותשים".
הבטתי בו בהשתאות, מי הוא האיש הזה?
היה שקט קצר כשלפתע אמר "אתה רוצה לשאול משהו?"
חשבתי שנייה ואז שאלתי "מי אתה?"
הוא צחק צחוק קצר וצרוד "אני שוקי".
"שוקי" חזרתי אחריו בהשתאות.
"איפה האנשים המותשים?" שאלתי.
"אההה" הוא אמר "דווקא יהיה נחמד לדבר אתך קודם. בוא, תשב" הוא הלך לצד והתיישב על סלע נמוך.
הוא דפק על הסלע עם ידו על המקום הפנוי.
התיישבתי.
"מה אתה עושה פה?" שאלתי.
"אספר לך" אמר.
"לפני שנים הגעתי לכאן, וכמוך הגעתי רגוע ושליו, לא מותש ועייף כמו רוב האנשים שמגיעים לפה, ובדיוק איפה שאני עומד, עמד אדם אחר.
כמוך, גם אני שאלתי אותו מה הוא עושה כאן, אך הוא ענה תשובה שונה משלי, הוא התנפל עלי עם הלפיד וניסה לחבוט בי.
התחמקתי מהמכה ומתוך אינסטינקט חבטתי בצווארו בחוזקה.
הוא נפל על הרצפה ושכב ללא ניע.
לא ידעתי מה עלי לעשות, אז הרמתי את הלפיד ונעמדתי איפה שהוא עמד.
הזמן עבר ונעשיתי רעב, וכמו שאתה רואה, אין כאן כלום.
גם אז לא היה דבר, מלבד הגופה של האיש הקודם.
הרעב שיגע אותי והתחלתי לאכול את הגופה.
שבעתי ונרגעתי וחזרתי לעמוד עם הלפיד.
כך עבר לו הזמן, וכשהייתי רעב אכלתי מהגופה, עד שלא נותר ממנה דבר מלבד עצמות.
עבר זמן ושוב נעשיתי רעב ואין מה לאכול.
התחלתי להשתגע, אך לא יכולתי לעזוב את הלפיד.
פתאום שמעתי צעדים מהמרחק, רציתי להתקרב אך ידעתי שאסור לי, אני מחזיק את הלפיד וכאן עלי להיות.
חיכיתי וחיכיתי עד שהוא הגיע, בריצה, כאילו זה יומו האחרון.
שמעתי אותו ממלמל "האור שבקצה המנהרה, האור שבקצה המנהרה".
הוא הגיע עד אלי ואז נפל לרגלי.
לא היססתי לרגע, ידעתי מה עלי לעשות, וברגע שהוא נעצר, נעצתי את שיני בצווארו.
השבעתי את רעבוני ונרגעתי, אך גם הגופה שלו נגמרה בשלב כלשהו.
לאחר מכן הגיע אישה, גם אותה אכלתי, ואחר כך איני זוכר כבר מי היה, כי היו כל כך הרבה.
הרצון לדבר שוב זה הדבר היחיד שמנע ממני לאכול אותך מיד.
לא דיברתי עם אף אחד מאז שאני כאן, קולי זר לי כמו שהוא זר לך.
עכשיו אתה מבין מי אני?"
כשסיים את סיפורו ידעתי מה עלי לעשות.
הכיתי אותו בצווארו ובראשו עד שמת.
גופתו נחה לרגלי, חסרת חיים וריקה.
לקחתי את הלפיד הבוער ומיד ידעתי מה עלי לעשות.
נעמדתי בדיוק היכן שהוא עמד קודם.
עכשיו אני "האור שבקצה המנהרה".