כשהמסך יורד והאמת עולה- חלק א'

"משעמם לי" נאנחתי.
"מה?!" לילי צעקה מבעד למוזיקה הרועמת.
"מ-ש-ע-מ-ם לי!" צעקתי לה שוב.
"בחייך אמה רק הגענו! תנסי להנות קצת"
"לילי, את סחבת אותי למועדון, שמגישים בו אלכוהול, ללא רצוני, ואני אפילו לא יכולה לשתות כדי להירגע כי אני נוהגת, את מוכנה להסביר לי איך לעזאזל אני אמורה להנות?"
"די להיות כול כך כבדה! כיף פה" מחתה על דברי.
"מה שתגידי" נאנחתי שוב וביקשתי מהברמן כוס קולה עם קרח.
"בואו נעוף מפה" אמבר התקרבה אליינו בדרכה חזרה מהשרותים, "המקום הזה עלוב"
"זה מה שאני אומרת" הנהנתי בהסכמה.
"אתן כאלה משעממות, באמת! בואו נו..טרוויס אמר שהוא וחברים שלו עוד מעט מגיעים" לילי ניסתה לעודד אותנו ולגמה מכוס הוודקה המהולה במיץ תפוזים שלה.
"ליל, אני אוהבת אותך אבל ברצינות.. מועדון לבני 20+ ? אני עדיין בהלם שהם הכניסו אותנו בכלל" אמבר אמרה מתישבת על הכיסה הגבוה לצידי ולוגמת מכוס המיץ שלה, אמבר, לאומת לילי לא אהבה לשתות במיוחד.
"כי אמרתי לך שטרוו מכיר את השומר בכניסה, הוא התקשר אליו וסידר את זה. נכון שהוא פשוט גדול?" חיוך טיפשי של ילדה מאוהבת נמרח על שפתיה.
"אויי תעשי לי טובה, טרוויס בן 22 את בת 17 את באמת חושבת עליו בקטע הזה?" שאלתי אותה.
"ברור! הוא מושלם פשוט! והרבה יותר בוגר מהבנים המפגרים בגילינו!" חיוכה התרחב כשחשבה עליו. החלפתי עם אמבר מבטים מודאגים, 'היא לגמרי ירדה מהפסים הפעם אעא?' עינייה של אמבר שידרו לי, ואני הנהנתי בחיוב.
לילי התעלמה מאיתנו וחזרה לרקוד באמצע רחבת הריקודים. אמבר ואני נשארנו לשבת על הבר ושתינו את המשקאות הלא אלכוהולים בחוסר אונים.
"למה נתנו לה לסחוב אותנו לפה?" שאלתי את אמבר בנימה משועממת ולגמתי מהמשקה שלי.
"לא יודעת.." נאנחה "היא אמרה לי שאנחנו הולכות לשבת בבית קפה"
"באמת ישבנו בבית קפה" הזכרתי לה
"כן, אבל אז היא הציעה לבוא לפה ו…"
"ואני נהגתי! איך היא הצליחה לשכנע אותי לבוא לפה?"
"היא פשוט מניפולטיבית ומוכשרת שכזו"אמבר צחקה, ושפתי התעקלו למין חצי חיוך מיואש
"זה טרוויס?" אמבר שאלה מסתכלת על דלת הכנסה שדרכה בדיוק נכנסו חבורה של בנים, ולילי כבר היתה שם ודיברה עם אחד מהם. העפתי מבט קל והנהנתי בחיוב.
"נראה קצת אידיוט"
"באמת קצת אידיוט" עניתי לה
היא צחקה, "מאיפה את מכירה אותו?"
"זוכרת את הפעם ההיא שנסעת עם המשפחה לחופשה ואני ולילי יצאנו לסנוקר עם סקוט והחבר'ה? אז בפעם ההיא. מסתבר שטרוויס עובד יחד עם סקוט"
"הבנתי" היא הנהנה.
הם התקרבו אליינו, חבורה של 3 בנים בני 20 פלוס, בניהם טרוויס ולילי תלויה על זרועו.
"היי בנות" טרוויס חייך אליינו בחיוך הזה שהוא חשב שהוא כול כך מקסים, הוא עורר בי בחילה.
"היי טרוו" עניתי מנסה לא להשמיע את הסלידה בקולי.
"טרוויס אני רואה שאתה זוכר את אמה," לילי חייכה עליו, ואני הרמתי את כוסי כנפנוף לשלום, "זו החברה השניה שלי, אמבר" אמבר הרימה את כוסה כמוני, והעיפה בי מבט משועשע.
"נעים לפגוש אותך אמבר" הוא חייך אלייה חיוך פלרטטני, לילי באמת לא ראתה את זה?
"נעים…" אמבר ענתה, בקול שלא נשמע נעים במיוחד.
"טוב תקשיבו חברות, אני גמורה. נראלי שאני כבר אחזור הביתה, מישהיא מצטרפת?" אמרתי בהחלטתיות, סיימתי את המשקה שלי וקמתי מכסאי.
"אני באה איתך" אמבר ענתה וקמה גם היא, מניחה את הכוס החצי גמורה שלה על הבר.
"את תסתדרי פה לבד ליל?"העפתי בה מבט מודאג.
"אה-הא" היא הנהנתה, מבטה תקוע על טרוויס.
"שהייה" נאנחתי," זזנו?" העפתי מבט באמבר, היא הנהנה. אספתי את תיק היד השחור שלי ויצאנו מהמועדון בדרכנו למקום בו חניתי את המכונית.
"היא תהייה בסדר?" ערערתי מחפשת את המפתחות בתיקי.
"היא ילדה גדולה אמה, היא יכולה לעשות מה שהיא רוצה" אמבר אמרה הולכת לצידי ומסובבת את התיק שלה באוויר.
"כן אבל…"
"היא תהייה בסדר" היא חייכה ועודדה אותי.
"אם את אומרת" פתחתי את דלת המכונית הכחולה וצנחתי למושב הנהג.
"איך אני יוצאת מפה עכשיו?" שאלתי את עצמי בעיקר, לילי היתה זו שהחליטה על המועדון הזה והיא זו שניווטה את הדרך לפה.
"זה רחוב חד סיטרי, פשוט תמשיכי פה ישר ותצאי בסוף הרחוב" אמבר נתנה לי הוראות. עשיתי כדבריה, בסוף הרחוב פניתי שמאלה וכעבור נסיעה של חמש דקות מצאתי את עצמי על הכביש הראשי בחזרה.
"את בסדר?" אמבר שאלה לפתע שהובלתי את המכונית על הכביש השחור, כשרק האורות הקדמיים של המכונית מאירים את דרכי בעלטה.
"בטח..למה שאני לא אהיה?" שאלתי מופתעת מהשאלה.
"את יודעת למה אני מתכוונת" קולה נסדק מעט.
"אמ…את באמת צריכה לעלות את הנושא עכשיו?"נאנחתי בחוסר מנוחה.
"אני פשוט רוצה לדעת שאת בסדר, אני יודעת שאהבת אותו…" קולה נשמע מהוסס כשהוציא את המילה 'אהבת אותו' מפיה.
"זה נגמר, אין לי שום סיבה לערער בזה עכשיו" עניתי לה בקול תקיף. יכולתי להרגיש איך גופה נרתע למשמע קולי.
"אמ אני בסדר" ניסיתי לגרום לקולי להישמע עליז יותר, ניסיתי לגרום לה להאמין בשקר הזה.
"אם את אומרת" היא חייכה והגבירה קצת את הווליום של הרדיו, השיר האהוב עלינו התנגן ברקע והתחלנו לשיר יחד עם הזמר. רגעים כאלה עזרו לי לשכוח. רגעים כאלה והרבה הרבה אלכוהול, שבעיקרון אסור לי לשתות.
אורות מהבהבים מול עיניי גרמו לי לתעורר מערעורי. אורות כחולים הבהבו על הכביש מולי, ככול שהתקרבתי ראיתי מה הם היו, שוטרים.
הייתי כול כך עסוקה במחשבות שלי שאם לא הייתי מתעוררת בזמן הייתי עולה על אחד מהם, במקום זה האטתי ועצרתי בצד הכביש. מכונית שנסע מאחורי, עקפה אותי ואז נעצרה גם היא כמטר ממני. השוטר שכמעט דרסתי העיף בי מבט זועף ואז התקדם לדבר עם העל הרכב השני.
"עשיתי משהו לא בסדר?" שאלתי את אמבר בקול קצת רועד.
"לא נראלי" היא משכה בכתפיה.
דפיקה נשמעה על חלון הדלת, ואני פתחתי אותו מעלה חיוך תמים וחמוד על פני.
החלון נפתח וראיתי אותו.