אחד ועוד אחד- פרק 16

מנקודת המבט של מאיה:
שתי מערכות יחסים עיקריות עברו איתי את השבועות האחרונים. מצד אחד, אחרי השיחה המדהימה עם ליאור, הבנתי את הכל הרבה יותר טוב. באחת השעות שלנו הוא נפתח ואמר שמה שקרה לפני כמה שנים, גרם לו לחשוב המון על טבע האדם, על גבול הטעם הטוב, ועל כמה זמן תכעס על בנאדם על מעשה עד שתתגעגע אליו. משהו בו שבה אותי. הוא פשוט רצה לדבר.הרגשתי שכבר שנים הוא חיפש מישהו לדבר איתו על המון דברים, על הדברים שבאמת מפריעים לו. הוא חייך אליי הרבה יותר, ודיבר איתי מידי פעם בבית הספר. הרגשתי מדהים.
מצד שני, דן ואני נפגשנו יותר, והתרחקנו יותר. לא ידעתי בכלל מה עובר עליו. נפגשנו בבית הספר, החלפנו מעט מבטים, בעיקר מצידי. כשהצלחתי להיפגש איתו אז הכל היה רגוע ונחמד אבל הרגשתי שזה לא ממשיך לשום מקום. הרגשתי שיש משהו שהוא מסתיר, משהו שהוא מת לספר, אבל מה זה לאבד אתה אמון בחבר שלך עוד לפני שמשהו בכלל התחיל, כשהקשר בשבועות הראשונים? אז שתקתי, והמשכתי לאהוב לדבר איתו למרות שזה לא היה קל, והמשכתי לנסות ולפגוש אותו. כשהוא היה מרים טלפון ומתקשר הייתי מחייכת חיוך מטורף כי ראיתי שאני גורמת לו להמשיך לרצות לדבר. אבל זה אמור להיות ככה?
בבוקר יום מיוחד קמתי, כאילו זה כמו כל יום רגיל.למטה חיכתה לי ארוחת בוקר מטורפת. כל האחים קמו מוקדם יותר, על ראשיהם כובעים מנוצנתים, וכל אחד מהם מחייך חיוך ענק. כל אחד מהם נתן לי חיבוק חזק וגם ההורים, איחלו מזל טוב וצחקו. יש לנו מנהג מוזר בבית, אבל זה הולך כל שנה. בגלל שאנחנו לא מתפנקים בכל מיני דברים במשך היומיום, מפאת חוסר הכסף, אנחנו חוגגים פעמיים יום הולדת לכל ילד בשנה, יום הולדת שלם, ויום הולדת חצי. זו ההזדמנות שלנו לקבל כמה דברים שבמשך חצי שנה אתה מתאווה אליהם, זו ההזדמנות שלנו לחגוג כאילו זה חג, עם מאכלים שבדרך כלל לא קונים, ועם יציאה משפחתית. בגלל שאנחנו חמישה אחים אנחנו גם זוכים לעשר חגיגות כאלה בשנה. זה ממש עדיף לי על פניי האפשרות לקנות לעצמי דברים כשרק מתחשק. זה הופך את הרכוש למיוחד יותר.
"שמונה עשרה וחצי, את מאמינה?" שאלה אותי אמא. צחקתי. ידעתי שגם את היום הקרוב אעביר במשמרת, וידעתי שהוא יראה כמו כל יום רגיל, אבל משהו בציון החגיגה הזה שימח אותי.
"יש לך ילדה גדולה בבית." צחקתי עם אמא. היא חייכה, נישקה לראשי, גם אבא שהיה נורא עייף באותו הבוקר, ויצאתי לבית הספר.
שלוש דקות אחרי שנכנסתי לבית הספר, פגשתי את ליאור. היה יום די חם בחוץ, מזג האוויר החליט להיות מקסים ביום הולדת חצי. הוא לבש חולצה לבנה ושאל אותי אם יש לי כמה דקות לדבר. הנהנתי אליו ובאתי אחריו לחצר. כבר כמה שבועות שהוא בין האנשים שהכי גורמים לי לחייך.
"מזל טוב." הוא אמר לי בחיוך שובה. הסתכלתי עליו בתדהמה, שותקת. הוא צחק, העביר את תיק הגב שלו אל כתפו ופתח תא אחד, ממנו הוא הוציא קופסא. אני עדיין שתקתי.
"גם כשהייתי קטן התלהבתי מזה שאתם חוגגים אצלכם יום הולדת חצי. מזל טוב מאיה, אני שמח שאת חלק מהחיים שלי." הוא אמר והגיש לי את הקופסא. לקחתי את הקופסא בידי, מתבוננת בו, ומכריחה את הדמעות שאיימו לפרוץ מהעיניים לא לצאת.
"איך אתה יודע.. איך אתה זוכר?" נאנחתי והסתכלתי עליו מתמוגגת. הוא חייך וצחק. לא שאלתי אותו איך הוא זוכר את התאריך שלי, ואיך הוא יודע לחשב שזה יום הולדת חצי, ואיך זה בכלל עלה לו בראשו, אלא רק הוקסמתי ממעשיו. אין כמעט אנשים שיודעים על הציון של הימים האלה.
בתוך הקופסא היה צמיד קטן מזהב. המתנה האחרונה שהייתה נראית כמו זו, הייתה לפני שנתיים, כשהמשפחה חשבה שליום הולדת שש עשרה צריך לקבל תכשיט. הצמיד שלו שבה אותי, היו בו אבני חן בצבע טורקיז ואדום, הוא היה פשוט, עדין. כמוני. הוא קלע בול.
"אני לא יכולה לתאר לך אפילו כמה אני מודה לך." אמרתי והנחתי את ידי על כתפו. הוא חייך וצחק. התקרבתי אליו ונתתי לו חיבוק חזק, חיבוק שהאמנתי שהוא צריך לקבל. הצלצול נשמע שתי שניות אחר כך. היום הזה התחיל מדהים.
באחת ההפסקות הבאות דן גנב אותי לפינה מבודדת. זה הצחיק אותי. הוא רצה לדבר איתי בפרטיות ולהסביר את עצמו. הוא אמר שהיה לו קצת קשה בשבועות האחרונים בגלל כל מיני דברים שבבית, ושהוא מתנצל על כל מה שקרה. הוא נתן לי נשיקה אוהבת שהשכיחה ממני את כל החששות בקשר למה שהרגשתי. אני באמת אוהבת אותו, אני לא רוצה לאבד אותו.
משפחת כהן הגיעה לבית הקפה בסביבות אחר הצהריים. הרבה זמן לא ראיתי אותם שם. האמא אמרה שהם הרבה זמן לא היו כאן כי אחד הילדים התנגד, זה היה הזמן שלו להגיד לא על כל דב רשהציעו לו, אבל פתאום הוא התגעגע והם ניצלו את המצב והגיעו. נתתי להם את המנות הקבועות פלוס מנה אחת על חשבון הבית, חדשה בתפריט. זו שגרה מדהימה לעבוד פה. האם התעניינה מה שלומי בימים האלו, והעברתי איתה שיחה קצרה בין שירות שולחן כזה לאחר.
בסביבות תשע בערב ראיתי את ליאור נכנס למסעדה, לבד. לא יצא לי במשך השבועות האחרונים, מאז שהקשר שלנו נהיה יותר טוב, לשאול אותו בכלל על שתי הבנות שראיתי שהוא ישב איתן כאן.הרגשתי שזה חטטני.
יכולתי לקחת הפסקה קצה אחרי שניגשתי אליו ושאלתי אותו מה הוא רוצה. הרבה זמן הוא לא ישב בבית הקפה הזה. הוא אמר שהוא די רעב, ביקש פסטה ולימונענע גרוס, האמת שהמקום מתמחה בזה. כשהגשתי לו את בקשותיו התיישבתי איתו לשיחה קצרה. דיברנו מוקדם יותר הבוקר, ולא עבר יותר מידי חדש מאז, אבל עדיין היה על מה לדבר. זה דבר מדהים שפשוט לא מפסיק להיות על מה לדבר.
"תגיד, אפשר שאלה?"
"ברור, כל דבר." הוא אמר.
"יש לך חברה נכון? גם באתם לפה פעם-פעמיים." הוא הסתכל עליי ושתק לרגע. הרגשתי ממש חטטנית. אני לא מכירה את הבנאדם יותר מידי בשביל לשאול את זה. לא הייתי שואלת שאלות כאלה בדרך כלל.
"כן, קוראים לה בר, היא לומדת בבית ספר באיזור." הוא אמר מהוסס. הסתכלתי עליו ועיקמתי את הגבות.
"אתה מסתיר משהו." אמרתי לו מיד. הוא הרים את ראשו והסתכל עליי. הוא הנהן הנהון קטן, וכששאלתי להסבר הוא סירב לתת. הוא אמר שזה מסובך, שברור שרואים שמשהו קורה אבל שהוא מעדיף לא לדבר על זה. הוא היה נראה עצוב, מדוכא קצת, כועס.
"היא פגעה בך?" שאלתי. הוא הניד את ראשו לשלילה. שתקתי למולו. הרגשתי שאני יותר מידי מעוניינת לדעת עליו עוד, בעיקר בנושאים באלה, בעיקר כי בשנים האלה ראיתי או שמעתי כל כך הרבה דברים שלא ידעתי מה ביניהם זה אמת.
"קוראים לך." אמר ליאור והרים את ראשו לכיוון הדלפק. הנהנתי אליו בעצב. העצבתי אותו. אמרתי לו שאם זה בסדר, שיישאר עוד קצת, עד להפסקה הבאה שלי.
"אני אשאר." הוא אמר בחיוך ואני קמתי להמשיך בעבודה.
המסעדה התחילה כרגיל להתרוקן בכיוון השעה עשר, מעט לקוחות מגיעים בשעה האחרונה, רבים מהם מגיעים לקנות קפה לקחת והולכים, משהו שלא דורש מהטבח לעבוד יותר. התחלנו לקפל לאט לאט, וליאור המשיך לשבת מחויך, לצחוק מידי פעם עם הצוות. משהו הצליח לעודד אותו. זה לא היה אני.
כשיצאנו כולנו, כולל ליאור מהמסעדה בסביבות אחד עשרה, נתנו נשיקות של לילה טוב וליאור נשאר לידי. התיישנו על בלטה ממש ליד בית הקפה.
"אני מצטערת על קודם, לא התכוונתי להעציב אותך."
"את לא, זה בסדר," הוא חייך, "סתם העלית מחשבות שאני באמת צריך לחשוב עליהן. נו? איך חגגת את החצי?"
"עבדתי, אני מניחה שנחגוג בסוף השבוע. אתה יודע משהו מצחיק? אף אחד לא יודע על זה.. בערך.. אפילו חבר שלי לא יודע מזה." אמרתי לו.
"חבר?" הוא שאל לא מבין. הסתכלתי עליו.
"דן ברגר." אמרתי.
"דן שלנו? מהשכבה? חבר טוב שלי?" הוא שאל, נלחץ לאט לאט. הסתכלתי עליו מופתעת.
"הוא לא סיפר לך?"