גדעון

פרק א'

שני פקדי המשטרה דפקו בעצבנות על דלת דירתו בקומה העשירית. המעלית לא עבדה והם היו צריכים לעלות ברגל. למרות שהשעה הייתה רק ארבע לפנות בוקר, הלחות הייתה גבוהה וזה לא הקל עליהם. זו הייתה דירה פשוטה, אפילו קצת רעועה בבנין דירות שאיכלס כשלוש מאות משפחות. מאותן מפלצות דיור שנהגו לבנות לפני שלושים שנה באשקלון.

גדעון הדייר היה עדיין ישן.

דפיקות שני השוטרים התגברו ועתה התלוו אליהן גם הלמות אגרופים וקריאת שמו. "גדעון, גדעון, זה מחלק חקירות פנים. תפתח את הדלת!"

גדעון התעורר בבהלה וזרק את שמיכת הפיקה המשובצת מעליו. כשרק תחתונים לגופו הוא רץ למחשב, מתפלל שלא עשה SHUT DOWN בלילה הקודם. למזלו המחשב היה עדיין דלוק. כשברקע השוטרים דופקים בדלת הוא חיפש במהירות את התיקייה במחשב שכל החומר הסודי שלו היה בה. הרעש מעברו השני של הדלת כבר נהיה מלחיץ – רק חסר היה לו שהם יפרצו פנימה. הוא חייב למצוא את הקבצים ולמחוק אותם.

הלמות האגרופים הפכו לבעיטות בדלת והיה ברור לו שהם תכף תופסים אותו. מילא, עם חקירה באיזה מרתף קר הוא יוכל להסתדר אבל את הקבצים הוא חייב למחוק. חייב!
הוא איתר את תוכנת ה-SAFE DELETE והריץ אותה. השוטרים כבר לא קראו בשמו. רק בעטו בדלת פעם אחר פעם. "לעזאזל עם הבנייה הרוסית הזאת. שמו שני מנעולים בכל דלת, מזל שלא היה להם כסף לפלדלת בבנין המחורבן הזה", אמר סמי לשותפו כשהוא מזיע ממאמץ. "בשביל הגדעון הזה אני צריך לקום בשלוש בבוקר? ינעאל רבו."

בעיטה אחרונה פירקה את המשקוף ממקומו אבל הפתח היה עדיין קטן מדי מלהכנס. כל מה שסמי הצליח לראות דרך החריץ היה רק את ידו של גדעון לוחצת בטירוף על כפתור ה-DELETE במקלדת המחשב. גדעון הסיט מבטו אל הדלת בעיניים פעורות ומייד הפנה מבטו חזרה למסך המחשב. "עוד חמש תיקיות וגמרנו", מלמל לעצמו.

DELETE, DELETE, DELETE, DELETE, DELETE. הבעיטות לא פסקו.

"טראח", נשמע קול מהלומה חזק כשהדלת התפרקה על הריצפה ואבק הטיח המתפורר אפף את הכניסה לדירתו. בפתח ניצבו סמי מעלול ושותפו יהלום כשאקדח ה-GLOCK סימן 2 אחוז בידו של זה האחרון. "ידיים למעלה", צעק סמי. "ידיים למעלה!"

גדעון הסתובב על כסא הפלסטיק הפשוט שעליו ישב והרים את ידיו. השוטר סמי התקרב אליו כשזוג אזיקים בידו, מבטו עצבני וגודל גופו מאיים. יהלום איבטח מאחור, מביט תכופות לעבר הכניסה המאובקת. סמי תפס את ידו הימנית של גדעון, סובב אותה במיומנות אל מאחורי גבו וכמעט ופרק לו את כתפו מהמקום. גדעון חילץ אנקת כאב כשידו השמאלית כופפה גם היא אל מאחורי גבו והאזיקים נקשרו מעל פירקי ידיו.

"חשבתי שזה יגמר אחרת", מלמל גדעון מבין שפתיו. "מה זה?", אמר סמי כשהוא נוגח עם ראשו הכבד במצחו של גדעון. "אנחנו מחפשים אחרייך כבר שלושה חודשים, יא חתיכת דראעק". הוא לא ציפה לשום תגובה. יהלום פינה את הכניסה וסמי וגדעון יצאו לכוון גרם המדרגות.

"אני אחכה פה עד שהח'ברה ממחלק איסוף נתונים יגיעו", אמר יהלום. סמי לא הפנה מבטו, לופת בחוזקה את זרועו של גדעון הם ירדו לכוון הניידת שחיכתה בכניסה לבניין. "אתה ממש הסתבכת גדעון. ממש".

פרק ב'

ארבעה חודשים קודם לכן.

גדעון ישב בסלון דירתו בוהה לעבר חולות הנגב. הבניין שבו התגורר עמד בשכונה הדרומית של אשקלון. הרבה כבר לא קרה כאן. היה זה תחילתו של חודש מאי וכל מה שנשקף מחלון הסלון בו ישב היו הוואדיות שרק תנים כחושי שלד שוטטו בהם. ברקע התנגן 'חום יולי אוגוסט' של שלמה ארצי והמלאנכוליות שלו רק דכדכה אותו עוד יותר. כבר חודשים שהוא מובטל. הסטארטפ בו עבד התרוקן ממזומנים ולא נמצאו עוד משקיעים שיפיחו רוח חדשה בחברה. בוהק החולות רק סנוור את עיניו. הוא הסיר מבטו לעבר פינת הישיבה ליד המטבח בדיוק כשצליל חצוצרות קצר נשמע מכוון המחשב, מבשר על דואר נכנס.

הוא ניגש לבדוק. הייתה זו תגובה חדשה לקורות החיים ששלח ליותר מדי חברות העסקה. הוא התיישב בציפייה והחל לקרוא את האימייל שהגיע מחברה שאת שמה לא הכיר.

"גדעון היקר,
שמחנו לקבל את קורות החיים שלך. התרשמנו מאד ממומחיותך בתחום אבטחת המידע ורשתות הצפנה ויש ברשותנו הצעה אטרקטיבית עבורך.
לקביעת ראיון אנא צור קשר עם סווטלאנה בטלפון 03-5871993.
על החתום,
סרגיי פאוצ'נקו
מנכ"ל EEC
EASTERN EUROPEAN CONNECTIONS"

זה אימייל קצת מוזר, חשב לעצמו. פאוצ'נקו? זה בכלל שם יהודי? הוא פתח חלון דפדפן חדש וחיפש בגוגל EEC. שום דבר בעל משמעות לא עלה בחפוש, אף איזכור לחברה בשם EASTERN EUROPEAN CONNECTIONS, לא כתובת ולא טלפון. הוא לא שש להתקשר לסווטלאנה הזו, אבל עם חוב של יותר מחמישים אלף שקל בבנק לא הייתה לו ממש ברירה.

השעה הייתה שבע בערב. הוא הגיף את התריסים, פנה למטבח, חטף תפוח והלך לצפות בטלויזיה.

בבוקר שלמחרת הוא הקדיש כמחצית השעה לריצה וחזר לדירתו בשמונה וחצי. הוא התקלח ואכל ארוחת בוקר מבוססת על פירות ודגנים. השיגרה הזאת כבר שיעממה אותו והוא רצה להתקשר לסווטלאנה אבל החליט לחכות עוד כשעה כדי לא להראות נלהב מדי. הזמן עבר באיטיות.

הוא החל לחייג את המספר. מעברו השני של הקו ענתה לו בחורה עם קול רך וסקסי. 'התחלה יפה', הוא חשב לעצמו. גדעון הציג את עצמו ותוך שניות הועבר לשלוחה של סרגיי.

"טוב שהתקשרת", אמר סרגיי, בלי 'שלום' ומבלי להציג את עצמו. קולו היה גס ומחוספס. גדעון דמיין גבר גדול מימדים עם כרס, ששנים של עישון לא עשו חסד עם מיתרי הקול שלו. "תבוא לשדרות צ'לנוב 18 מחר בארבע".

"אוקיי", הגיב גדעון באופן אוטומטי.

הקו נותק ומעברו השני נשמע רק צליל ארוך ומונוטוני שסימן את סוף השיחה. גדעון גרד בעצבנות את מצחו כאחד שלא יודע מה לעשות עם עצמו. העתיד באשקלון לא נראה מבטיח – אולי באמת הגיע הזמן לעבור לתל-אביב. הוא פתח את החלון וניסה לנשום קצת אויר צח.

פרק ג'

הוא לא יצא לריצה באותו הבוקר – מחשבות על הלא נודע הטרידו את מנוחתו. הוא לבש את הבגדים הייצוגיים שלו, יצא מדלת ביתו וירד במעלית. רכב הסובארו חיכה לו בחניה. גדעון הכניס את נקודת הציון ל-GPS ויצא לדרך כשהוא מתבונן במראה האחורית. גושי הבניינים הענקיים שמאחוריו הלכו והתגמדו ככל שהתרחק מהשכונה. חיוך דק עלה על שפתותיו.

מערכת הניווט הראתה שתוך כשעה הוא יגיע ליעדו. גדעון הדליק את הרדיו בדיוק כשהשיר MONEY, MONEY,’ ‘MONEY של להקת ABBA הושמע ברקע. החיוך הדק התרחב במעט.
הכניסה לת"א היתה סבוכה אך למזלו מצא חניה קרובה ליעד. רחוב צ'לנוב לא היה ממוקם באזור מסחרי או ליד בנייני משרדים והעובדה הזו הציקה לו. הוא נעמד מול בית מספר 18. הכניסה היתה מוזנחת. אזוב גדל על גדר הבטון שגבלה במדרכה וחתולי זבל שוטטו לצידי הבנין. הוא ספר לפחות חמישה. גדעון צעד לכוון הכניסה היכן שממוקם לוח הדיירים ומספרי הדירה שלהם. מדבקה ועליה האותיות EEC הודבקה ליד הזמזם של דירה מספר 5. הוא לחץ עליו, הפנה חיוך מטופש לכיוון מצלמת האבטחה שזיהה בתיקרה והמתין למענה.

דלת הכניסה זימזמה, הוא דחף אותה פנימה ועלה לדירה חמש. עוד לפני שהספיק לנקוש בדלת, היא השמיעה זמזום והוא נכנס פנימה. מולו ניצב שולחן קבלה קטן ומאחוריו ישבה פקידה מסוגננת עם מראה סלוואקי מובהק. "שלום גדעון", היא אמרה במבטא מזרח ארופאי עוד לפני שהספיק להציג את עצמו. "תמתין פה בבקשה. אני אגיד לסרגיי שהגעת", היא קמה ונעלמה לאחד החדרים.

תוך שניות היא חזרה, הולכת באיטיות תוך כדי שהיא משירה מבטה אליו. "אתה יכול להכנס לחדר שלו. זה הראשון מימין.", אמרה במבטא הסלוואקי שלה והתיישבה באלגנטיות מאחרי שולחן הקבלה שלה. גדעון נכנס. האיש שחיכה לו שם היה די דומה לאיך שהוא דמיין אותו בעיני רוחו. גוף גדול, מגושם משהו, ראש קירח, עיניים בולטות ושפתיים עבות. "שב גדעון", אמר סרגיי. "אתה רואה, המשרדים שלנו לא סטנדרטיים אבל יש לנו הרבה מה להציע לך. זה אולי לא נראה כמו חברת הייטק, אבל זה רק בגלל שאנחנו שומרים על פרטיות".

על שולחנו ניצב בקבוק וויסקי חצי ריק, מאפרה ומחשב נייד. "אפשר להציע לך משהו לשתות?" הוסיף ושאל מבלי להסתכל על הבקבוק. גדעון לא אהב לשתות משקאות חריפים וגם לא היה בטוח אם סרגיי מציע לו קפה או בודק את אהבתו לאלכוהול.

"לא תודה", הוא ענה.

"אז בוא אני אעשה לך סיבוב קטן לפני שנדבר ביזניס". סרגיי קם וגדעון הצטרף אליו. הם יצאו מחדרו ופנו ימינה לכוון דלת ברזל שנראתה כאילו פרקו אותה מאיזו צוללת רוסית ושתלו אותה במקום לא לה. במרכזה היה גלגל מתכת עבה ובצידה לוח מקשים אלקטרוני. סרגיי הקיש איזה קוד בן חמש ספרות כשגופו מסתיר את שדה הראיה של גדעון. צליל נקישה נשמע וסרגיי סובב בשתי ידיו את הגלגל. הדלת חרקה על ציריה והם המשיכו פנימה.

עיניו של גדעון התרחבו בהפתעה מהניגלה לפניו. מערך של מחשבי MAINFRAME, מערכות UNIX ונורות בקרה הבהבו מכל עבר. היו שם לפחות שלושים שרתים, כמה מכשירי אוסצילוסקופ דיגיטליים ועוד ציוד שלא זיהה.

"אנחנו קנינו את כל הקומה, שברנו כמה קירות ועשינו מהמקום הזה STATE OF THE ART". המבטא של סרגיי באנגלית לא הרשים אותו. שני אנשים איישו שתי עמדות בפינת החדר הרחב עסוקים בעינייניהם. גדעון וסרגיי המשיכו להתהלך מאולם לאולם עד שסבבו בכל הקומה ויצאו מדלת אחרת, חזרה לתוך חדר הקבלה בו ישבה סווטלאנה.

יחסית לחברה שהעסיקה מעט עובדים היה להם המון כח מיחשוב. מה לעזאזל הם עושים עם זה?

סרגיי פסע לחדרו וגדעון לצידו. הוא אחז בבקבוק הוויסקי, מזג לעצמו חצי כוס וצעק איזה משפט ברוסית לכוון סווטלאנה שחזרה תוך שניות עם מתקן קטן מלא בקוביות קרח וזוג מלקחיים. הוא אסף שתי קוביות והטיל לכוסו. "תראה גדעון, אנחנו בדקנו את הכישורים שלך וצריכים משהו כמוך שיעזור לנו להתקדם קצת", סרגיי המתין לרגע ואז המשיך – "אני לא שואל כמה אתה רוצה. אני מציע לך. חצי מיליון שקל לפרויקט של חודש חודשיים, פלוס בונוס ופינוקים".

איזו מן הצעה זו? תהה גדעון. פינוקים? על מה הוא מדבר?

סרגיי כאילו וקרא את מחשבותיו, חייך חיוך קטן והוסיף: "אל תדאג, אתה תהייה בידים טובות". זה רק בלבל אותו עוד יותר. "זאת הצעה של פעם בחיים. TAKE IT OR LEAVE IT".

גדעון הסיט מבטו לרגע, שוקל את מצבו, את החוב בבנק ואת חולות המדבר של אשקלון.

"מה אני אצטרך לעשות פה?" שאל. "רק את הדברים שאתה טוב בהם", ענה סרגיי, שוב מחכה.

ברקע נשמעו צלילי השיר “IT’S MY LIFE, IT’S NOW OR NEVER” של BON JOVI.

“I’LL TAKE IT”, אמר גדעון אחרי שהיסס לרגע, מנסה לשכנע את עצמו שעשה החלטה נבונה.
סרגיי פלט עוד איזה משפט ברוסית שהמילה היחידה שהצליח לזהות בה היתה 'ולדימיר'.
תוך שניות נכנס לחדר גבר שניראה כאילו היה המאבטח האישי של גורבצ'וב, כשבידיו צמיד, חציו פלסטיק וחציו מתכת. הוא תפס את ידו הימנית של גדעון והלביש עליה את הצמיד, תוך כדי שהוא נועל אותו בצורה לא ברורה. גדעון לא הספיק להתנגד וגם לא ממש הבין מה קורה לו.

"זה רק מתקן GPS קטן, שנוכל לדעת איפה אתה, אם מסיבה כלשהי נרצה לאתר אותך". סרגיי נראה קצת מתוח בעצמו. "תבוא לפה מחר בתשע ונתחיל לעבוד", הוסיף.

נורית קטנה הבהבה בצמיד והגורילה שזה עתה נכנס לחדר ליווה אותו החוצה.

'אולי עדיף שפשוט אזרום עם זה', חשב גדעון, בזמן שהדלת נטרקה מאחוריו.

פרק ד'

את הנסיעה חזרה מת"א לאשקלון הוא עשה על אוטומט, לא ממש ער לפניות ולאיתותים. המקום שהציעו לו לעבוד בו נראה לו הזוי לחלוטין. מצד אחד זו נראתה חברה מפוקפקת אך מצד שני הפצוי הכספי הוא מעבר לכל חלום. זה יאפשר לו להתרומם מעל הקרקע – לצאת מבוץ החובות שדבק בו כבר שנים. 'יהיה בסדר', הוא חשב.

תוך שעה הגיע חזרה לאשקלון, תשוש מהחום שליווה אותו, ניכנס לביתו, שתה משהו קר והלך לנמנם.

למחרת בבוקר הוא התעורר עם תחושות טובות. הוא ויתר על ריצת הבוקר, לבש ג'ינס וחולצת כפתורים פשוטה ויצא לדרך לכוון ת"א. שוב הביניינים הלכו והתגמדו במראה האחורית – חיוכו התרחב הפעם קצת יותר.

לחיצה על דירה מס' 5 פתחה לו את דלת הכניסה. הוא טיפס במדרגות. סווטלאנה זיהתה אותו במצלמת האבטחה ופתחה לו את הדלת. גם סרגיי היה שם. "בוא, אני אכיר לך את הח'ברה", אמר.

היו שם רק שלושה גברים. שניים ממוצא רוסי ועוד בחור שנראה ישראלי. תחושת הקלה ניסחה על פניו. כל אחד מהם לחץ את ידו בתורו בזמן שסרגיי הציג אותם בשמותיהם, "בוריס", "אלכס", "וירון", אמר. שלושתם נראו סופר אינטלגנטים. "ירון יעבוד איתך צמוד, יש לנו לוח זמנים צפוף. אני אשאיר את שניכם לדבר", הוסיף ונעלם לחדרו.

"בוא איתי", אמר ירון, שרק על מפרק ידו היה אפשר לזהות את אותו הצמיד. בוריס ואלכס חזרו לעמדותיהם מבלי להוציא מילה. הם התהלכו לאורך אחד מהמעברים באולם כשמימינם ומשמאלם מדפים על מדפים של מחשבים ולוחות בקרה, עד שהגיעו לאחת מפינות החדר הרחב. "פה שתי העמדות שלנו. לקור אתה כבר תתרגל", אמר ירון מבלי להסתכל עליו. "לא יודע מה סרגיי סיפר לך אבל אנחנו עובדים עם בנקים" – הוא הרים את שתי ידיו לשמיים וצעק כמו משוגע: "כמה טוב שיש בנקים!".
גדעון לא צפה את זה אך נשאר מאופק. 'זה בית משוגעים', חשב לעצמו. משהו במקום הזה דווקא התחיל למצוא חן בעיניו. תמיד הרגיש שחסרים לו ריגושים ואולי סוף סוף ימצא אותם פה.

"תראה", המשיך ירון בטון רגוע לגמרי, "חדרנו כבר לבנק טפחות ולפועלים. יש שם טונות של חשבונות לא פעילים. כאלה שלא נגעו בהם כבר לפחות חמש שנים. העברנו כבר יותר מחצי מהם לחשבון של EEC בשוויץ".

"רגע", עצר אותו גדעון, "אבל מה עם דוחות הבקרה של הבנקים?"

"זה מסודר, אל תשכח שמדובר פה רק ב BITS and BYTES. אחרי שאנחנו מבצעים את ההעברה, אנחנו מחזירים את הבאלנס למצב המקורי שלו, מסדרים להם קצת את ה DATA בטבלאות, והכל נראה טיפ טופ!"

"אז בשביל מה אתם צריכים אותי פה?" שאל גדעון.

"החשבונות הלא פעילים בטפחות ובפועלים זה כלום לעומת מה שיש בלאומי. נטפל גם בהם ואנחנו מתקפלים מפה. אהה, ודרך אגב, זה בשבילך". ירון הוציא מעטפה עבה למדי מהמגירה שלו ומסר לו. "זה רק סימן לבאות", הוסיף. "אל תפקיד את זה בבנק, אתה לא רוצה להשאיר עקבות".

גדעון ספר שם כ-50 אלף שקל. כל הסיפור הזה התחיל לרגש אותו.

ירון שוב פתח את המגירה והפעם מסר לו מפתח. "זה לדירה שסרגיי שכר לך. זה פה קרוב, בצלנוב 34, דירה 3. תשכח מאשקלון לבנתיים, אנחנו צריכים אותך פה".

ירון אחז במפתח והתבונן בו בהשתאות שהיתה מעורבת בתחושת הערכה.

"ובימי שני בערב תבוא אליך אנה – זה החלק של הפינוקים בעסקה. יאללה, בוא אני אכניס אותך לעיניינים".

פרק ה'

חמשת השבועות הבאים עברו על גדעון בטירוף. הוא השקיע שעות רבות ב'צוללת'. כך הם קראו למקום, ספק בגלל אותה הדלת, ספק בגלל שהם לא נתפסו באף רדאר של המשטרה או של רשויות הבנקים (או כך לפחות הם חשבו).

חשבונות בנק לאומי היו קשים לפיצוח אך לא בילתי אפשריים. מה שהם לא ידעו היה שחלק מהחשבונות הלא פעילים הפכו לבנתיים לפעילים ומספר התלונות אל הבנקים הגיע לכעשרים. לקוחות לא הצליחו לשחרר כספים.

באמצע יוני סרגיי זימן את כולם לחדרו ובישר להם שהגיע הזמן להתקפל. הוא הוציא כמה מעטפות מהמגירה וחילק לכל אחד שתיים. "במעטפה הכחולה זה הבונוס שלכם ובלבנה כרטיס טיסה לסאנט פיטרסבורג – מחר בתשע בבוקר. כולכם מוזמנים לבוא איתי", הוא זרק את ראשו לאחור וצחק כמו משוגע.

'מה יש לי לעשות בסאנט פיטרסבורג?', חשב גדעון.

כשסרגיי נרגע הוא פלט איזה משפט ברוסית וולדימיר שוב הופיע בחדר.
“TAKE THESE BRACELETS OFF OF THEM”, אמר במבטא כבד. גדעון וירון הושיטו את פרקי ידיהם, מסתכלים אחד על השני. ולדימיר קירב איזה מכשיר קטן לצמידים שלהם, לחץ על כפתור והחישוקים נפלו לרצפה.

סרגיי פנה אליהם ואמר "עכשיו לכו תעשו 'נוהל שטיפה' ". הוא שוב עמד לפרוץ בצחוק. זאת היתה מילת הקוד שלהם למחיקה של כל המערכות בצוללת – המצאה שלו.

גדעון וירון חזרו לעמדותיהם, אבל לפני שגדעון התחיל ב'שטיפה' הוא העלה את אפליקציית ה REMOTE ACCESS, התחבר למחשב שבביתו באשקלון וגיבה עליו את כל הקוד שהיה ברשותו. 'אולי עוד אעשה בזה שימוש יום אחד', חשב.

לבנתיים, במשרדי הבילוש וחקירות ההונאה של משטרת ת"א התחילו להערם תלונות מרשויות הבנקים. רב ניצב שמואל רב-און זימן את המחלקה שלו. "שולה", הוא צעק בקשר, "תשיגי לי את סמי מעלול ויהלום בן-פורת. אני רוצה אותם במשרד בשש-עשרה אפס אפס".
הם לא איחרו לבוא. רב-און סיפר להם על החשדות וביקש שיתחילו בחקירה.

שבועות של תחקור עברו עליהם. בדיקת כתובות IP, הפעלת מחלקות המחשוב בבנקים, בדיקת רישומים, הצלבות מידע והרבה שעות של תישאול, חוסר שינה וכאבי ראש…את משרדי ה'צוללת' הם לא מצאו אבל יום אחד, יהלום, שהיה האינטלגנט מבין השניים, הצליח למצוא קצה של חוט. הוא חיפש כוון חקירה חדש והתחיל בבדיקה של כל מומחי ההצפנה והפיענוח שהיו ידועים להם (רובם יוצאי יחידה 8200, הערת הכותב). כולם יצאו נקיים, עד שהגיעו לתושב אשקלון בשם גדעון נאור…

פרק ו'

סמי וגדעון יצאו מפתח בניין מס' 23 ברחוב הדרדר, כשרק תחתונים על גופו של זה האחרון, וזוג אזיקים על ידיו. "עכשיו תכנס לניידת ותזהר על הראש", אמר סמי כשהוא דופק לו את הראש במסגרת השילדה של הרכב. מן שטות מטומטמת שהוא ראה בסרטים ואימץ לעצמו עם כל חשוד שתפס.

הנסיעה עברה בשקט עד שהתקרבו לתחנת המשטרה בת"א וסמי קרא בקשר: "שולה, תכיני לי את חדר 5 ואני צריך גם זוג מכנסיים וטישרט".

גדעון הוכנס לחדר החקירות והושאר שם במשך שעתיים 'להתבשל', עד שסמי נכנס. "אז מה גדעון, אתה רוצה לספר לנו את הסיפור או שנצטרך להוציא את זה ממך?". גדעון ידע שזה ישמע מטופש אבל בכל זאת ענה ב"אני לא יודע על מה אתה מדבר". סמי התקרב אליו, רכן על השולחן עם שתי ידיו העבות ואמר בעצבנות "דפקנו על הדלת שלך עשר דקות. אתה יכול להסביר למה לא פתחת?"

גדעון החליט שגם הוא ירים את הקול וצעק בחזרה "שיחקתי טטריס כל הלילה וכמעט שברתי שיא עולמי עד שבאתם והרסתם לי הכול", ואז הרים את הקול עוד יותר וצרח, "אתה יודע בכמה כסף הייתי יכול לזכות? יא חתיכת בריון מאניאק. כבר חצי שנה שאני מובטל – בקושי יש לי כסף לשלם שכר דירה – יש לי חמישים אלף שקל חור בבנק. הרסתם לי ת'חיים – ת'חיים הרסתם לי".

סמי חשב שהוא עומד להתפוצץ ותכף הוא שובר לו איזו אצבע. עדיף שיצא מהחדר לפני שיעבור על איזה סעיף בחוק תשאול חשודים.

רב פקד שמוליק רב-און ידע שללא ראיות הוא לא יוכל להשאיר את גדעון ליותר מ-24 שעות. במחשב של גדעון לא נמצאו שום ראיות מפלילות ולהוציא ממנו הודאה הם לא הצליחו. גדעון חזר שוב ושוב על אותו ספור מטומטם של תחרות הטטריס ואכן היה לו חשבון מאוד פעיל ב TETRISFRIENDS.COM.

למחרת בשמונה בבוקר שמוליק קיבל טלפון מפרקליטת מחוז ת"א שלחצה לשחררו – חוק זה חוק.

הפעם היה זה יהלום שנכנס לחדר. הוא אחז בידיו של גדעון, שחרר אותו מהאזיקים, הוביל אותו לכוון היציאה ודחף שטר של עשרים שקלים לידיו. "עכשיו לך מפה", אמר לו לפני שסגר את הדלת מאחוריו.

בוהק השמיים הכחולים סנוור את עיניו כשפסע מחוץ לכתלי תחנת המשטרה. ליד שפת המדרכה חנה רכב ובתוכו ישב זוג צעיר. הרדיו היה דלוק ומתוך הרכב בקעו צלילי השיר "מעלה, מעלה, מעלה, כל השירים והמנגינות" של צביקה פיק.

גדעון הסתכל על השטר שבידו וחיוך קטן עלה על שפתיו.