הסיפור של סינדרלה פרק 21

יום ראשון בא ואיתו עוד פרק של הסיפור של סינדרלה! אני יודעת שאתן מחכות לו מלא זמן, יש ימים קבועים שאני מפרסמת בהן ותצטרכו לחכות עד אז, אני מצטערת. אני מבינה שזה קשה לחכות לפרק לסיפור שאתן נורא אוהבות, אני גם כזאת, ואני מנסה לפרסם כמה שאני יכולה ולעשות את הפרקים ארוכים ככל שאני יכולה בשביל לפצות על ההמתנה. אז בלי יותר מדי חפירות, הנה הפרק תהינו :)

אצבעותיי תופפו בעצבנות על השולחן, בזמן שעניי בהו בסמן הקטן שהופיע ונעלם כל שנייה, מחכה שאכתוב משהו. בפעם הראשונה בחיי לא הייתי מסוגלת לכתוב אפילו מילה. השדה שמיועד לכתיבה נותר לבן וריק, רק הסמן הקטן שהבהב מראה סימן חיים של המחשב.
"נו, למה את מחכה?" גלוריה אמרה לידי.
"אני לא מסוגלת לעשות את זה." עניתי לה בשקט.
"ברור שאת מסוגלת!" היא דחקה בי. "תזכירי לי למה את עושה את זה שוב?"
נאנחתי בשל הזיכרון שהקצר של אחותי הגדולה והסברתי לה: "אני נשבעתי שאם אני אופיע אי פעם על הבמה, אני חייבת לגלות לו מי אני."
"ואת מופיע על הבמה." גלוריה המשיכה בשבילי.
"בדיוק." הנהנתי בראשי. "ועכשיו אני צריכה לספר לו."
טוב, את היית צריכה לעשות את זה מתישו." היא אמרה במשיכת כתפיים.
"גלוריה, אל תעשי את זה יותר קשה ממה שזה עכשיו." ביקשתי.
"היי, אני רק מנסה לומר." היא הרימה את ידה.
"אבל אני לא רציתי שהיום הזה יגיע אך פעם…" נאנחתי ונשענתי אחורה על הכיסא.
"טוב, אז היום הזה הגיע." היא תפחה על כתפי. "תיקחי את הזמן, אני רוצה ללכת לבלות קצת היום בערב." היא אמרה בחיוך וקמה מהכיסא שלידי.
"את מתכוונת למרתון 'דמדומים'?" שאלתי בהרמת גבה.
"אולי." היא ענתה במהירות ויצאה מהחדר שלי, וכמובן שהיא השאירה את הדלת פתוחה אחריה.
"זה יהרוג אותך לסגור את הדלת שאת יוצאת מהחדר?!" צעקתי אחריה.
"לא, אבל לא בא לי!" היא צעקה לי כתשובה.
נאנחתי בעצבנות וקמתי ממקומי, סוגרת את דלת החדר, וחוזרת לשבת מול המחשב.
אני פשוט לא מסוגלת לעשות את זה. הרי זה די ברור שהוא לא ישים עליי אחרי שהוא יבין שהנערה שהוא מאוהב בה היא בעצם אני. הוא שונא אותי! אבל עדיין, מגיע לו לדעת את הסוד ששמרתי ממנו עד עכשיו.
בהיתי במסך שוב, הוא בוהה בי בחזרה. מה לעזאזל אני יכולה כבר לרשום? שאני בעצם נערת החלומות שהוא היה מאוהב בה כל הזמן הזה? אני הבחורה שהוא שנא כל השנים שלה, והתכתב איתה במשך חצי שנה?
הראש שלי היה פשוט ריק מרעיונות. ידיי ריחפו מעל המקלדת, פוחדות לנחות אפילו על מקש אחד. אבל הבטחתי, נשבעתי, שאני יעשה את זה. למרות שזה קשה לי, למרות שזה נדמה לי כמו משימה בלתי אפשרית, זה משהו שחייב להיעשות.
אצבעותיי החלו להקיש על מקשי המקלדת, לא חדלות להפסיק אפילו לשנייה. הוצאתי את כל הרגשות שלי, הסוד הגדול שלי, את הלב שלי שפכתי בקטע הארוך שכתבתי לו. את מה שחשבתי, כל מה שהרגשתי, על כל מה שפחדתי לספר לו, החששות הגדולות שהיו חבויות במחשבותיי.
אין לי מושג כמה זמן ישבתי וכתבתי, אבל בסופו של דבר גמרתי לכתוב. עברתי על מה שרשמתי, תיקנתי טעויות בהקלדה, והתאפקתי מאוד לא למחוק הכל. אבל שהגעתי לסוף ההודעה, ידי הימנית נחה בעדינות על העכבר, והדריכה את הסמן שעל המסך לכתפור השלח. נשמתי עמוק, ספרתי עד 3, ולחצתי 'שלח.'

-נקודת המבט של נטלי-

"את מסתדרת?" ראיין שאל שיצאתי מהמכונית.
"אני צריכה קצת עזרה." שיקרתי והעמדתי פנים שאני מועדת מעט, וראיין מיהר לעזור לי. הוא חבק את מותניי ועזר לי להתייצב.
"תודה." הודיתי לו בחיוך קטן. אני לא מאמינה שאני מצליחה להשתעשע בו ככה, אבל הוא קונה את זה, ואני לא מתווכחת.
"איך הרגל?" הוא שאל אותי בזמן שלקח את התיק בשבילי.
"לא כואבת כמו אתמול, אבל הגבס די מציק." עניתי לו בכנות והתקדמתי אל עבר ביתו בקביים שלי.
"אני זוכר שאני שברתי את הרגל, זה היה זוועה." הוא אמר. "זה גירד לי בטירוף, הייתי עושה הכל בשביל להוריד את הדבר הזה מהרגל שלי."
"אני מקווה שזה לא היה כזה נורא!" אמרתי לו, הוא צחק מתגובתי.
"אל תדאגי, הגבס הזה ירד לך מהרגל עוד לפני שיגמר הסמסטר." הוא אמר לי בחיוך שהגענו לדלת ביתו. הצלחתי לשכנע אותו שאני צריכה עזרה במתמטיקה, ובתור 'ידיד' שלי, הוא יוכל לעזור לי.. אבל כמובן שידעתי את החומר ממש טוב, אבל זה היה רק עוד תירוץ בשביל לבלות איתו יותר. הוא והלוזרית ההיא התחילו להתקרב, וזה ממש, אבל ממש לא מוצא חן בעניי.
"כל עוד זה ירד לי מהרגל, זה מה שחשוב לי." אמרתי לו בזמן שהוא חיפש את המפתחות לביתו בכיסו.
"אה, אמא שלי בבית." הוא נזכר בגיחוך קל ודפק על הדלת.
אילצתי את עצמי לחייך, אבל האמת היא שלא סבלתי את אמא שלו, ונראה לי שהרגשות די הדדיים לגבי. מהפעם הראשונה שכף רגלי נחתה בבתיהם, אמא שלו תמיד הסתכלה עלי במבט עקום שגרם לי להרגיש לא נוח לידה. היא מתנהגת כמו צבועה לידי, תמיד מחייכת וצוחקת מכל דבר שאני אומרת, אפילו שהוא לא מצחיק בכלל.
"אני בבית!" הוא קרא והחזיק את הדלת פתוחה בשבילי שאני אכנס לביתו.
דשדשתי עם הקביים אל תוך ביתו, והוא סגר את הדלת אחריי. "תודה שאתה עוזר לי עם המתמטיקה." אמרתי לו.
"אין בעיה, בשביל מה יש ידידים?" הוא חייך, ואני ניסיתי שלא להתרגז מאמירתו. אני לא רציתי להיות באזור ה'ידידים', אני רוצה להיות באזור של מעבר לידידים, כמו שהיינו פעם. אבל לצערי אמנדה הזאת החליטה להיכנס לי במערכת היחסים.
"ראיין, זה אתה?" אמו של ראיין באה מהמסדרון. ואז היא שמה לב אליי, ופתאום החיוך המזויף שלה הופיע על פנייה, כמו כל פעם שהיא ראתה אותי. "היי, לא ידעתי שנטלי באה!"
"זה היה די דקה אחרונה." הוא משך כתפיו. "אנחנו לומדים למתמטיקה."
"היי, אלי." אמרתי לה בחיוך.
"אוי ואבוי, נטלי! מה קרה?" היא קראה ששמה לב לרגלי השבורה.
"נפלתי באימון מהראש של הפירמידה." עניתי והבטי ברגלי החבושה.
"אוי, זה בטח נורא ואיום." היא אמרה בדאגה (למרות שאני עדיין חושבת שהיא מזויפת למדי).
"לא כל כך, רק די מציק." משכתי בכתפיי.
"טוב, אנחנו באמת צריכים להתחיל ללמוד…" ראיין קטע את השיחה הקצרה שלי ושל אמו.
"אז לכו לחדר, ואני אביא לכם כמה נשנושים." היא הציעה בחיוך.
"תודה, אמא." ראיין חיבק אותה והתקדם לחדר שלו, ואני אחריו בקביים.
"תודה, אלי!" קראתי מאחורי שנכנסתי לחדרו המבולגן של ראיין. אני כבר רגילה לבלגן של ראיין, אבל הפעם היה משהו שדי הפתיע אותי.
"למה יש פה גיטרה?" שאלתי אותו שהתיישבתי על המיטה שלו.
"המ?" הוא המהם שזרק את התיק שלו על הרצפה ובעט את נעליו מכפות רגליו, גבו אליי.
"גיטרה." חזרתי על דבריי והצבעתי על הגיטרה שנחה על המיטה לידי.
"אוי שיט!" שמעתי אותו ממלמל שהוא הסתובב וראה את הגיטרה על המיטה.
"אתה מנגן?" שאלתי, וכמעט התפוצצתי מצחוק. בחיים לא יכולתי לדמיין את ראיין אפילו מנגן במפוחית, אז גיטרה? זה ממש לא הוא.
"לא, זה של אחותי." הוא אמר מהר מדי וכמעט ודרס את הרגל השבורה שלי שהוא חטף את הגיטרה מהמיטה.
"כן, אני לא חשבתי שזה היה שלך." צחקתי. "מה לך ולגיטרות בכל מקרה?"
"כן, אה?" הוא אמר, אבל עם מבט מוזר בעניו, כמעט עצוב. הוא הניח את הגיטרה האקוסטית כנגד הארון שלו והתיישב על הכיסא שנח מולי. "אז, במה רצית עזרה?"

"נראה לי שזה יצא לי לא נכון." אמרתי לו שגמרתי לפתור את התרגיל. כמובן שפתרתי אותו בדרך שגויה- דילגתי על שלב, שיחקתי קצת עם המספרים- בשביל לגרום לזה להיראות שאני מתקשה. אני יעשה הכל בשביל שהוא סוף סוף יבין שזאת הייתה טעות ענקית להיפרד ממני. לוותר עליי זאת הייתה הטעות של החיים שלו.
"תראי לי." הוא אמר מאחורי.
"אני לא יכולה, יש לי רגל שבורה." אמרתי לו כמובן מאליו. אני נשכבתי על בטני ופתרתי את התרגילים שמולי (בצורה שגויה), ככה שהוא יתקרב אליי אם אצטרך עזרה.
"אה, נכון." הוצא צחק, ותוך כמה שניות הרגשתי את המיטה שוקעת לידי, ופניו של ראיין הופיעו לידי. "מה קיבלת?"
"3.5" עניתי לו לו והקרבתי אליו את המחברת שלי בשביל שיוכל לראות.
"זה מוזר, קיבלתי 7." הוא כיווץ את גבותיו ועבר על הדרך שפתרתי את התרגיל. ניצלתי את הזמן בשביל להעביר בו מבט. הוא נשך את שפתו בריכוז בזמן שעיניו הכחולות טיילו את על המחברת שלי, הוא נראה כל כך סקסי. השיער הבלונדיני שלו היה מבולגן כמו תמיד, והוא לא התגלח היום, מה שגרם לו להיראות יותר מחוספס. אני התאהבתי בו בגלל המראה שלו, בגלל שהוא היה הבחור הכי חתיך בשכבה. כאילו, הבחורה הכי יפה בשכבה, הבחור הכי חתיך, זה שילוב מושלם!
"הבנתי מה הבעיה שלך." הוא אמר פתאום וקטע את מחשבותיי.
"מה?" אמרתי בקול יותר מתעניין והתקרבתי אליו יותר, כתפינו צמודות אחת לשנייה, ואם הוא רק יסובב את ראשו קצת יכולתי לנשק אותו להשכיח אותו מאמנדה הזאת…
"פספסת כאן שלב." הוא אמר. "וגם בלבלת את הסימנים של הפלוס ומינוס."
"באמת?" אמרתי מתפלאת וקירבתי את ראשי יותר קרוב למחברת, אולי ככה הוא יריח את הבושם ששמתי לפני שהוא הסיע אותי לכאן, בתקווה שזה יעורר לו מעט את החושים.
"כן, הנה." הוא הצביע על אחד מהשלבים בפתירת התרגיל שלי. "פספסת כאן שלב."
"אה, נכון." עשיתי את עצמי נזכרת.
"את צריכה לרשום את זה ככה." ראיין לקח את העיפרון מידיי, אצבעותיו מברישות קלות על שלי, וזה מה שהדליק אותי. ראיין גמר לרשום והפנה את מבטו אליי, ואני ניצלתי את הרגע בשביל להתקרב ולנסות להצמיד את שפתיי לשלו, סוף סוף לנשק אותו ולהשכיח אותו מהלוזרית הזאת, אבל הוא מיהר להתרחק ממני.
"מ-מה את עושה?" הוא גמגמם והביט בי.
"יואו, אני כל כך מצטערת…" מיהרתי להתנצל ופניי נהפכו אדומים ממבוכה. איך הוא לא יכל לנשק אותי?! בפנים אני רתחתי מזעם, אבל מבחוץ נראיתי כמו ילדה נבוכה וביישנית.
"מה קרה ל- 'להישאר ידידים'?" הוא שאל עצבני שקם מהמיטה.
"אני באמת שלא התכוונתי, פשוט היינו כל כך קרובים ו-" מיהרתי לשקר, ואז הדלת נפתחה, ואלי הופיע בפתח. איזה תזמון…
"הנה, הבאתי לכם כמה דברים לנשנש." היא מלמלה והניחה מגש עם כמה קערות שמלאות בחטיפים על שולחן הכתיבה. "איך הולך לכם עם הלימודים?"
"הכל בסדר." ראיין מיהר לענות עוד לפני שאני הספקתי להוציא הגה מפי.
"טוב, אני בחדר העבודה אם אתם צריכים אותי." היא אמרה ויצאה מהחדר.
"תקשיב, ראיין-" מיהרתי לומר, אבל הוא סימן לי שאפסיק.
"זה לא משנה עכשיו." הוא נאנח. "פשוט… בואי נגמור כבר עם הלימודים, אוקי?"
"אוקי." הסכמתי בקול שקט. אולי הפעם לא הצלחתי, אבל אני עוד יגרום לו לחזור אליי על ארבע.
שנינו המשכנו לעבוד בשתיקה, ואני לשם שינוי עבדתי בצורה הנכונה, עד שהמוזיקה התחילה. רגע, מוזיקה?
"נו, היא שוב התחילה עם זה?" ראיין נאנח. "שנייה, אני כבר חוזר." הוא קם מהכיסא שלו ויצא מהחדר, סוגר את הדלת אחריו.
נזכרתי שאחותו הקטנה התחילה עם השיגעונות של המוזיקה, אז היא בטח החליטה לשים עכשיו מוזיקה בפול ווליום.
המשכתי לעבוד בזמן שהמוזיקה החזקה עדיין נשמע, וגם קולות וויכוחים בין ראיין ואחותו הקטנה, עד שצליל 'דינג!' קטן גרם לי לקפוץ במקום. העפתי מבט מסביב לחדר, וריאתי שמסך המחשב של ראיין התעורר לחיים.
אחרי הרהור קצר, נאבקתי לקום לישיבה ולצלוע אל עבר הכיסא ליד המחשב.
הבטי במסך שעדיין היה מואר, ועליו קפצה הודעה שראיין קיבל הודעה בצ'ט של אתר בית ספר. מעניין ממי זה…
העפתי מבט זריז בדלת, עדיין שומעת את ראיין ואחותו הקטנה מתווכחים מעל המוזיקה החזקה שברקע, ושמתי את ידי על העכבר. פתחתי את ההודעה והתחלתי לקרוא אותה.
'ראיין,
אני יודעת שלא דיברנו בזמן האחרון, אבל זה היה מפניי שאני פחדתי. אני פחדתי איך אתה תלחץ עליי לספר לך מי אני, אני פחדתי איך תגיב שתגלה מי אני באמת… אבל אני שולחת לך ההודעה הזאת בשביל סוף סוף לומר לך מי אני באמת, מי בחורת החלומות שלך שמסתתרת מאחורי המסכה.
אנחנו מכירים, הכרנו כבר מגיל קטן. תמיד היו בינינו יחסים לא שגרתיים, יחסים של שנאה ברוב. למרות שבזמן חטיבת הביניים הייתי די דלוקה עלייך, זה עבר אחרי שעברנו לתיכון. אבל אז זה קרה, הפעם הראשונה שדיברנו. ניסית לשלוח הודעה לנטלי, ובטעות שלחת אותה אליי, ומשם השיחות התגלגלו יותר ויותר… ובסוף התאהבתי בך, ואתה בי. אולי זה נשמע כמו משהו הזוי מסיפורי האגדות, אבל זה משהו אמתי, הרגשות שלי אלייך, והרגשות שלך אליי.
שפגשתי בך בפעם הראשונה בנשף, הייתה הפעם הראשונה שחשבתי שאני מתאהבת. הייתי שבויה בקסמים שלך, בעניים המהפנטות שלך, החשמל שעבר בי שידנו השתלבו, הפרפרים שלא חדלו לרצד בבטני, הלב שלי שעוד שנייה התפוצץ מהתרגשות. שהתנשקנו, זאת הייתה ההרגשה הכי עילאית שאי פעם הרגשתי… אני אפילו לא יכולה להסביר את זה במילים.
אחרי הנשף, אולי הייתי שבורה מהידיעה שהבחור שאני הכי שונאת, הוא בעצם הבחור שאני הכי אוהבת, אבל בסוף השלמתי עם זה. אנחנו דיברנו, התווכחנו כרגיל, ובתוך תוכי קיוויתי שאיכשהו תיזכר בי, שהיה ניצוץ קטן שיידלק בך ויעיר אותך, שתבין זאת אני. וכשזה קרה, התאפקתי כל כך לומר לך שזאת בעצם אני, אני זאת שחיכית לה כל הזמן הזה, הבחורה שפגשת בנשף, בחורת החלומות שלך שאתה חופר לי עליה בלי שתדע שזאת בעצם אני.
אז ראיין, הגיעה הזמן שתדע מי אני, הבחורה שלך. אני אמנדה יוסטון, הבחורה שאתה מאוהב בה.'
ככל שקראתי את האימייל, השנאה שבי גדלה עוד יותר, הקנאה גאתה בי עוד יותר.
אני זוכרת שראיתי אותו רץ לנפשו אחרי בחורה, ואני עוקבת אחריו. אחריי שסוף סוף הצלחתי להשיג אותו, ולנסות לגרום לו לחשוב פעמיים על הפרידה שלנו, ורק בשביל לראות מה הוא עומד לעשות אחרי שאני עוזבת, ראיתי את אמנדה וחברתה יוצאות מבין השיחים, והיא כמו מטומטמת מתוודת שהיא הבחורה שראיין מאוהב בה כל הזמן הזה. הבנתי שמאז יש לי תחרות, כי היא לא תוותר עליו בכזאת קלות. אולי היא לוזרית, אבל יש לה ביצים.
אז בלי מחשבה, הנחתי את ידיי על העכבר והזזתי את הסמן על המסך. לחצתי על המקש השמאלי.
'האם אתה בטוח שאתה רוצה למחוק את הודעה זו?' האזהרה הופיעה על המסך, ולחצתי על כן. מעכשיו, אני אתחיל לקחת את העניינים לידיים שלי…