COPPER HEART/ פרק 2

– פרק 2 –

בזמן שנכנסתי דרך שערי בית הספר והסתכלתי על הקרקע כי אני מכוערת ונבוכה מידי, חשבתי ביני לבין עצמי עד כמה הייתי רוצה לדלג על השלב הארוך מידי והמייסר של התיכון בחיי. להסתלק מכאן לכל הרוחות ועד כמה שיותר רחוק שאפשר. לטייל סביב הגלובוס בידיעה שאני לעולם לא אחזור למקום הזה, להכיר אנשים חדשים, לקחת חלק באלפי טיולי דרכים וללכת למופעים עד סוף ימי חיי.
אני שונאת אנשים. הם מפחידים אותי. אני יכולה לחוש את כל העיניים מביטות בי ואת העישונים נגררים בכיוון צעדיי, התחושה הזו גרמה לי לחוש מותקפת. פיזית ונפשית. אני לא מסוגלת להתבונן בהם בחזרה כי אני רואה אנשים אך לא אנושיות. למה הם מביטים בי? שיסיטו את העיניים שלהם, לעזאזל, אני לא אדם מעניין או חשוב, אני אדם דפוק שניסה להרוג את עצמו יותר מידי פעמים ותוהה מדוע הוא חי, אך זה לא הופך אותי למיוחדת, אלא למעוררת רחמים וחלשה.
אל תסתכלו עליי.. בבקשה. אל תסתכלו עליי. התכווצתי ביני לבין עצמי ויכולתי לחוש את האגרוף שבעמקי בטני מתכווץ בכאב מורט כל קצה עצבים.
אל תסתכלי עליי, אתם תראו את הפגמים שלי. דמי רתח בעורקיי. אל תסתכלו עליי, אתם תראו את הבולמיה שלי. האוויר יצא מבעד לראותי. אל תסתכלו עליי, אתם עלולים לראות את הצלקות שלי. יכולתי לחוש את נימי נפשי רוטטים כאלפי אותות חשמליים המסמנים על מצב סכנה וחשיפה. אל תסתכלו עליי, אתם תראו את הבדידות הפנימית שלי. גוש הבכי המלוח צרב את גרוני וגרם לי לחוש תחושת חנק אשר זעזעה את כל אברי גופי. אל תסתכלו עליי, אתם תראו את הדיכאון העמוק מידי שלי. יכולתי לחוש את לבי מתכווץ בכאב ומתחיל להלום בחוזקה. אל תסתכלו עליי, אתם תראו את השומנים שבי. חבקתי את זרועותיי בניסיון נואש להגן על עצמי. רק בבקשה אל תסתכלו עליי, אתם בוודאי תראו את השדים שלי. אני מאבדת את זה. הדמעות דקרו את עיניי וכל מערכותיי דלקו בין רגע, שריריי נמתחו בייסורים וכל עצמות גופי נשברו והתרסקו מבפנים. הכאב חדר מתחת לעורי ואל תוך ליבי ואני לא מסוגלת להוציא אותו משם לא חשוב עד כמה קשה אני אנסה.
מעולם לא רציתי או אהבתי להיות במוקד העניינים, אולי רבים חושבים שעשיתי את המעשים המחרידים והיפהפים שעשיתי רק במטרה לקבל יותר תשומת לב ומקום בין חבריי, אבל זה לא נכון. מעולם לא הייתי צריכה גם תשומת לב. אני לא מתכוונת לשתף אף אחד בבעיותיי, ואני לא יכולה לעזור לכל אחד אחר כי אני לא מסוגל אפילו לעצמי לעזור. כמובן שתשומת לב מעולם לא הייתה דבר שגם היה לי, לא חשתי בחסרונה גם.
נכנסתי לכיתה במהירות והתיישבתי בסוף השורה בשולחן הסמוך ביותר לחלון. התכרבלתי ביני לבין עצמי בזמן שצפיתי בעוד תלמידים, חבריי לכיתה כנראה, נכנסים האחד אחרי השני דרך הדלת, חלקם מניחים את התיקים על שולחנם ומתכוננים לשיעור, וחלקם מדברים עם חבריהם או משחקים בטלפון בזמן שמתיישבים הם עצמם על השולחן. תחבתי את האזניות לאוזניי בגלגול עיניים, בזמן שהוצאתי מבעד לתיקי את המחברת, הספר והקלמר. אני חייבת להשקיע בסמסטר הזה, אני חייבת להיות מישהו בעולם הגדול הזה, אני חייבת להסתלק מכאן.
לפתע האזניות נמשכו מבעד לאזניי במשיכה מהירה, הרמתי את ראשי ופקחתי את עיניי לרווחה בפחד, לבי החסיר פעימה ונשמתי נקטעה בגרוני, אך מנגד לעיניי נעמדה ילדה בעלת שיער שחור אשר הגיע עד לשכמותיה, בעל פסים אדומים בקצוות. איפורה היה מאוד אפל,צלליות ואיילנר שחור הדגיש את זוג עיניה הירוקות ושפתיה היו מרוחות באודם אדום בוהק. עורה היה חיוור למדי ולבושה היה חושפני וגס, אך עדיין די דיכאוני, הודות לגולגלות המעוטרות על חצאיתה. בזמן שיקומי קראתי לראשונה ספרים ונכבשתי בקסמיהם, ובמבט ראשוני לכיוון הנערה המוזרה הזו, חשבתי שהיא ערפדה. אבל כמובן שהדבר חסר היגיון. נכון? זה לא בית ספר של 'דמדומים' או משהו, כן?
גיחכתי במקצת ביני לבין עצמי בגלל המחשבות הסוררות ומטופשות שלי, "היי..?" לחשתי – שאלתי.
היא חייכה, חושפת שורת שיניים לבנות, ישרות ובוהקות, "היי, את הילדה שניסתה להתאבד נכון?" שאלה.
מצמצתי בעיניי, מופתעת מהשאלה החודרנית ומבולבלת בקשר לביטחונה וגסות רוחה, עניתי בגמגום, "א-אמ.. כ-כן.." קולי נשמע צרוד ורועד כעלה ברוח, רק שאני כבר נותקתי מהעץ. איזו שאלה מוזרה לפתוח עמה בשיחה!
"אוקי", היא הנהנה בינה לבין עצמה כאות אישור, "אני קייט דרך אגב, ואת..?" היא נראתה במקצת מהורהרת.
חייכתי חצי חיוך, היא לפחות אינה מביטה בי במבט מעורר רחמים או חולני ולועג, היא פשוט מתבוננת בי באופן ישיר ובהבעת פנים ריקנית, אני חושבת שאסתדר אתה. נאנחתי.. היא לא חברה שלך, תת המודע שלי ניסה להזכיר לי שהיא רק מציגה את עצמה, זה לא אומר שנהיה חברות, וגם אני לא בן אדם שקל להבין אותו ולהסתדר עמו, אני פשוט לא טובה בזה.
"בלייר", מלמלתי.
היא חייכה, "ובכן, ברוכה הבאה בלייר! אם תצטרכי עזרה את תמיד יכולה לפנות אליי", היא אמרה בחיוך חברי ואני חייכתי את החיוך הראשון שלי זה המון זמן בחזרה, היא בהחלט הרבה יותר נחמדה מהמראה שלה. "גם יש לי המון שאלות לשאול אותך בקשר להתאבדות שלך, את חייבת לשבת איתי ועם החברים שלי בהפסקה, זה בסדר הם לא ישפטו!" היא מהרה להוסיף בזמן שראתה את הדאגה ניכרת על פניי. תהיתי אלו עוד שאלות חודרניות יש לה לשאול אותי אך הסכמתי, כמובן.
אני לא מאמינה.. אני לא אשב לבד היום? הם אינם ישפטו אותי? חייכתי באושר בזמן שהמורה נכנס אל תוך הכיתה בצליעה, וחשבתי לעצמי שאולי בכל זאת אני אוכל לעבור את הסמסטר הזה ולהישאר חיה.
אך בדיוק כשהתכלתי לשמוח, נזכרתי שאסור לפתח ציפיות ואין סיכוי שהחיים הביאו לי משהו טוב ללא כל דרישה לקבל דבר בחזרה. הבנתי, שכשהם יבינו עד כמה מתוסבכת וקשה אני, הם לא ירצו להביט בי אפילו.
אין לי תקווה.. זה ברור. אך אני אתן לעצמי ולחברה עוד סיכוי אחד אחרון, אני רק מקווה שלא אתחרט על כך.