לילה של בדידות

"עדיף בוקר של מבוכה מאשר לילה של בדידות" הוא אמר לי והצביע על אחת הבנות שרקדו לידנו.
באותו הרגע, המוסיקה שדופקת מכל הכיוונים והאלכוהול שכבר הספיק לעבור בכל וריד בגוף, גרמו למשפט הזה להישמע כל כך הגיוני, אז התקרבתי אליה, בוחן בלי הפסקה ומתאכזב כל מבט מחדש.
היא לא דומה לה, למעשה אף אחת במסיבה הזו לא דומה, אפילו לא מתקרבת אליה!

פשוט הלכתי לשבת ולהסתגר בתוך עצמי, כולם מסביב רוקדים ושמחים ואני? אני חושב עליה, על איך לא נלחמתי עליה, איך וויתרתי בכזו קלות, איך… רגע! הנה היא, זו ההזדמנות שלי לתקן!

נעמדתי על ידה ופשוט הסתכלתי בלי לזוז, שוב אותו פיק ברכיים כל פעם שזה קשור אליה. היא שמה לב אליי, צחקקה ואז לחשה לי באוזן בקול מחויך: "מה יש לך" שוב, מבולבל מפחד להגיד את המילים הלא נכונות "אני פשוט לא יכול להוריד ממך את העיניים" אמרתי לה וחייכתי אליה, היא שוב צחקקה וסימנה לי לבוא לרקוד איתה.

כמובן שהלכתי אחריה בלי לחשוב פעמיים, בריצה אפילו. אחרי כמה דקות המשפט הנורא מכל הגיע "אני לא מוצאת את חברות שלי, חייבת לזוז" התפללתי ששמעתי לא נכון, אבל ישר חזרתי לעצמי ואמרתי "את חייבת להביא לי את המספר שלך לפחות" היא שוב צחקקה "תביא לי את הפלאפון שלך" היא אמרה, והוסיפה את עצמה.
הריגוש באוויר, עשיתי את זה, עכשיו רק צריך להילחם על זה.

אולי בחרתי בלילה של בדידות, אבל לפעמים לילה של בדידות הוא רק הכנה לבקרים של אושר.