בנים – 2 חלק א'

"ראיין. תתעורר." שמעתי קול מעליי. הקול נשמע מוכר במעורפל. דמיאן?
לא. דמיאן לא כאן. דמיאן בבית. איך קוראים לו….? אוליבר.
פקחתי את עיניי והבטתי אל תוך עיניו החומות. כמה הייתי מעדיף להתעורר בעזרת נשיקה או ליטוף, לפקוח עיניים ולפגוש בעיניו הירוקות של דמיאן. כמיהה עצובה נוצרה בצורת גוש בגרוני. התרוממתי על יד אחת והשמיכה החליקה ממני. הרגשתי בעיניו של אוליבר על גופי, אבל התעלמתי. קמתי באיטיות ופתחתי את המזוודה. בחרתי בגדים שאני יודע שדמיאן היה מתמוסס מעונג אם היה רואה אותי בהם ונכנסתי לשירותים.
חולצת V שחורה וג'ינס כהה וארוך. העברתי את אצבעותיי בשיערי הזהוב עד שנראה פרוע בצורה מעודנת, שהייתה גורמת לדמיאן לדחוף אותי על מיטה ולעשות בי מעשים אסורים.
שטפתי את פניי ונעצתי מבט בעיניים הכחולות שנשקפו אליי מהמראה. דמיאן אהב את העיניים שלי. הוא אהב לתאר אותן בפואטיות מתוקה שהובילה לנשיקות עדינות. אוח, כמה רציתי שדמיאן יהיה כאן איתי. אבל הוא יבקר רק בשבת. עוד חמישה ימים שנדמו כנצח. נעלתי נעלי ספורט שחורות ויצאתי מחדר השירותים, זוכה לשני מבטים המומים, שניהם חומים. "אתה יודע, אין לנו הלוויה על הבוקר," התחכם לוק. שרבבתי את שפתי התחתונה בזלזול. "מישהו מכם יודע איפה המזכירות?" אוליבר התנדב לסייע לי.
הלכנו במסדרונות המפוארים בשתיקה. אוליבר נעצר מול בניין קטן אך מפואר לא פחות משאר המקום. הוא נשען על עץ בעוד אני נכנסתי. מזכירה שנראתה בת גילי או אולי שנה שנתיים יותר ישבה בקבלה. שיערה הבלונדיני והגלי נראה מחומצן והסוודר האפור שלה היה כל כך הדוק שהיא יכלה להיות עירומה. היא נראתה כאילו היא שכחה את החזייה בבית. חיוך זוהר עלה על שפתיה כשהיא ראתה אותי. בנות רבות הגיבו כך אליי, אבל לא היה אכפת לי מה הן חושבות. היה אכפת לי רק מה דמיאן חושב.
"איפה נרשמים לשיעורים?" שאלתי בשיעמום קל. "אוה, בוא איתי." ענתה בחיוך וקפצה על רגליה. עקבתי אחריה והיא הכניסה אותי לחדר קטן עם שולחן, כיסא, ואקווריום. היא סגרה אחרינו את הדלת ונעלה אותה. הרמתי גבה.
היא דחפה אותי על השולחן ונכנסה ברווח שבין רגליי. "לא מעוניין," אמרתי בחיוך מאולץ והדפתי אותה. "אתה נראית די מעוניין כשבהית בחזה שלי," התחצפה.
"אני הומו, רדי מזה. אפשר את המסמכים בבקשה?" יריתי בעצבנות. היא נראתה פגועה. יצאנו מהחדר וחזרנו למקום בו היינו בהתחלה. היא הגישה לי דף ועט והסבה את מבטה בבושה.
בלי לחשוב סימנתי:
תיאטרון (דרמה, משחק)
אמנות (ציור, פיסול)
נגרות (רהיטים, משחקים)
החזרתי לה את הדף ויצאתי מהבניין.
ניגשתי אל אוליבר שדיבר עם מישהו. גבו של הזר היה מופנה אליי. "אוליבר?" שאלתי וקטעתי את השיחה ביניהם. הנער הסתובב ובהיתי בו בתדהמה. שיער חום וקצר. עיניים אפורות. פנים עם זיפים מיקרוסקופיים.
"מת'יו?" שאלתי בתדהמה.
מת'יו היה האקס שלי. החבר הראשון שלי. העניינים בינינו נגמרו יפה; אני הודיתי שהלהט והריגוש של ההתאהבות הראשונה חלפו לי, והוא הסכים. לא נשארנו ידידים, אבל היינו מדברים קצת פה ושם.
"היי, ראיין!" הוא קרא בשמחה ברורה.
"באתי לבקר אותך!" הוא קרא בחיוך.
"למה?" שאלתי בבוטות.
"וובכן, דמיאן לא ידע שאפשר לבקר בכל יום, והוא עשה תכניות עם המשפחה. הוא ביקש ממני למסור לך שהוא אוהב אותך ושהוא בא לבקר מחר." מחר?
כבר מחר אני אזכה לנשק ולחבק (ובתקווה עוד דברים, אם הבנתם) את דמיאן שלי?
הרגשתי חיוך מתפרש על שפתיי.
"תודה," אמרתי במצב רוח קליל. כל העצבים הקלים שלי על המזכירה נעלמו כליל מהמחשבה על פניו היפים של דמיאן, שאפגוש מחר…. רק מחר….