תשוקה מסתורית

זה היה ביום חורפי אחד, דניאלה הרגישה בפעם הראשונה את הבדידות שלה. היא רוצה אהבה, להרגיש נאהבת. הגוף שלה מבקש את זה. היה לה חבר, כמה שנים טובות. וגם היתה לה חברה. אך חברה שמקנאה בה. החברה לקחה לה את החבר שלה, ככה, בשקט בשקט מאחורי הגב שלה. החבר של דניאלה נפרד ממנה. דווקא אחרי שהם עשו אהבה. היו בסחרור חושים, ואז אמר לה: לא יכול להיות איתך. דניאלה, היתה כל כל עצובה. דמעות זלגו מעיניה. אספה את בגדיה, ויצאה מהדירה.
כל הדרך ניקרה במוחה השאלה למה? למה זה הגיע לה. היא חיכתה בתחנת האוטובוס, והאוטובוס הגיע. "אוי, שכחתי את העגילים היפים שלי". נזכרה. נו, טוב לא נורא. אקנה יותר יפות מאלה. והיא ירדה מהאוטובוס. פתאום היא ראתה את החברה שלה. לא אמרה לה כלום. מרים, חברתה, לא היתה לבד. היא היתה עם עמוס, החבר של דניאלה.
דניאלה חשבה שעוד רגע והיא מתעלפת. אך הצליחה להחזיק מעמד. מאז אותו יום החליטה שלא נגמר הסיפור שלה עם האהבה. היא תמצא אותה, ותשמור עליה הכי טוב.
רצתה להתפנק בדרינק ולשכוח מהכל. היא הגיע לפאב, במרכז העיר. רעמים וברקים, וגשם התחיל לרדת. וגם דמעות, מעיניה. היא הזמינה פינה קולדה. והרגישה שזה עוזר לה. המחשבות שלה נדדו למחוזות אחרים. להיכרות אפלטונית, למשהו שיציל אותה מיגונה.
והוא חיכה לה שם. "אפשר"? והציע לה להניח את מעילה על משענת הכיסא. הוא בחור יפה, מנומס וג'נטלמן. איזה מקסים. אמרה דניאלה לעצמה. היא כל כך רצתה, לתת מעצמה. להרגיש חופשיה בסיפור חדש שנולד עכשיו.
"שמי יניב, ואני מנהל הפאב פה". הוא הושיט את ידו, ללחוץ לדניאלה את ידה. דניאלה הושיטה את ידה, "דניאלה", זה שמי. וכך התנהלה בינהם שיחה נעימה. ברקע היו שירי אהבה יפים. שעת לילה מאוחרת. "יניב, אתה ממש מקסים, אך אני עייפה. ורוצה לראות את עצמי במיטה". אמר דניאלה. או קיי, השיב יניב.
האם תסכימי להיפגש שוב איתי? הוא שאל. דניאלה ענתה "כן". בואי, אחזירך לביתך. והם עלו לפיאט הלבנה שלו. דניאלה הגיעה לביתה, עייפה אך בהחלט מאוהבת. היא זרקה את עצמה על המיטה. ודמיינה את שניהם מתעלסים. השאירה את מנורת הלילה דולקת, הדליקה נרות ליצור אוירה רומנטית. ונסחפה אחרי תשוקת המסתורית, אל רזי האהבה. היא נגעה בגופה, והרגישה איך הוא מגיב לנגיעות. לא היה לה סבלנות לחכות לפגישה שלה, עם יניב. והאייפון שלה צילצל. היי, מה שלומך? אפשר לבוא אלייך? היא לא האמינה שזה קורה לה. ותשוקתה המסתורית כבר לא מסתורית בכלל. יניב הופיע, ובידו זר פרחים. זה בשבילך. ואוו, תודה, היא אמרה. הם כל כך יפים, והניחה את הכלות הלבנות באגרטל זכוכית.
ודניאלה כבר לא לבד. היא מצאה את אהבה חדשה.