COPPER HEART/ פרק 1

-פרק 1-

כמכתב ההתאבדות שלי נכתב לפני חודשים. אני מניחה שאעזוב בקרוב. זה נדמה כפיתרון לא רק לבעיותיי, אלא לבעיותיהם של כל האחרים הסובבים אותי. למעשה, אני אעשה לכל אחד טובה בכך. החיים של כולם יהיו כל כך הרבה יותר טובים אם אני פשוט אעלם. אני כלום, אפשר אולי להשוות אותי כרוח רפאים שקופה ורדודה ברקע, או כחפץ חסר כל טיפת ערך או חשיבות, כי… זו מי שאני, אני לא חשובה, לא לעצמי ולא לאף אחד אחר. אולי נהגתי להיות חשובה למספר מועט של אנשים, כנראה לחבריי הקרובים ואולי קיים סיכוי זעיר שגם להוריי הארורים – אך דאגתם ואהבתם שייכים לעבר. זה היה לפני שסיפרתי להם על עצמי ועל כל הבלגן שבראשי, זה היה לפני שהראיתי להם אחרי זמן המרגיש כאלפי גלגולי חיים, את מפרקי ידיי המצולקות והאדומות. זה היה לפני שהייתי מי שאני באמת, ללא כל מסכה וללא כל עוד שקר נוסף המתגלגל במורדי לשוני ככדור אקדח ישירות לאמצעו של חזי. רובם עזבו אותי, או הפסיקו לדבר איתי בהדרגה. הוריי הכחישו אותי ושלחו אותי הרחק מהבית. אבל בכנות, אני בהחלט מבינה אותם.. תמיד נהגו ללמד אותי שאלוהים אינו עושה טעויות, אבל זהו שקר! אם הדבר היה נכון, למה לכל הרוחות הוא יצר אותי?

***
"בלייר!" שמעתי את אמי צווחת ואת קול צעדיה הכבדים מהדהד בין קוטלות הבית הקטן, "לכל הרוחות, בלייר!!" היא המשיכה לצווח יותר ממה שהנחתי שהיא מסוגלת, לקחתי נשימה עמוקה וקברתי את ראשי בכר הרכה שלי, רטנתי בשקט ביני לבין עצמי בזמן שפלטתי אנחה מרדנית, אני באמת מסרבת לאבד את קשרי עם מהמיטה הזו עכשיו. לא בגלל שהתגעגעתי אליה, או לחדרי, כמובן שלא לביתי, אלא בגלל שאני עייפה, לעזאזל. לא הצלחתי להירדם בלילה שעבר, הסיוט היה מוחשי מידי וכה אמיתי. מצאתי את עצמי בוהה באריכי התקרה וסופרת את הדקות עד שקרני אור זהובות יחדרו מבעד לתריסים ויגרמו לי להבין שאני עדיין חיה. למה..?
הדלת נפתחה בבעיטה, ליבי החסיר פעימה ובטני התהפכה, קפצתי בין רגע במקומי ובעיניים פעורות לרווחה פגשתי בדמותה המאיימת של אמי. לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, "את מודעת לכך שאני לא הולכת לבית הספר, נכון?" שאלתי בגוון טון מזלזל למדי באופן מובהק. אך אני יודעת שלא אכפת לה ממני, ולכן היא גם אינה נפגעת.
"את טועה, חלפו שבועיים מאז שחזרת מה.." היא לרגע נעצרה, יכולתי לשער אלו צירופי מילים מכים בדעתה: 'בית משוגעים', 'מוסד סגור', 'בידוד'.. מסוקרנת לשמוע איך היא בדיוק תשמע אמהית, למרות שזהו דבר שהיא מעולם לא באמת עשתה נכון, מהרה להמשיך את משפטה, "מהשיקום", היא לבסוף אמרה, נושפת אוויר החוצה מבעד לראותיה בהקלה קלה, ואני רק סלסלתי קצוות שיער כהה ומורדת סביב אמתי, היא מאוד כריזמטית הבוקר.
ואז לפתע זה הכה בי כמכה מענה מתחת לחגורה וטלטל את כל גופי. "שבועיים…?" לחשתי בקול חנוק.
היא הנהנה בשמחה, כמובן שהיא שמחה כדרך שבה היא כלבה, "כן, אכן שבועיים. זה אומר שאת חוזרת ללימודים, אין לך עוד זמן רב אז אני באמת מציעה לך למהר". ניסיונה הנבזי להפחיד ולכנס אותי למצב לחץ טעון חסר שליטה השתקף בעיניה בניצוץ אשר הכאיב ללבי וגרם לו להתכווץ, אני כל כך שונאת אותה. דעתי השתבשה שנזכרתי בדבר האחרון שאמרה לי לפני שנטשה אותי במרכז השיקום והחיזוק.
אמא שלי אמרה לי שהיא רוצה להרוג את עצמה בגללי. זה גרם לי כה לפחד ולשנאה העצמית שבי להצטבר ולהרוס אותי אפילו יותר. אני לא רוצה שאמא שלי תמות. אני לא רוצה להיות הסיבה לכך. אני לא רוצה דבר, גם אסור לי לרצות, לא חשוב מה אני עושה אני תמיד אהרוס אותו, הדבר היחידי שאני טובה בו הוא להרוס דברים ואת עצמי, כי אני משוגעת, שמנה, מכוערת ומתוסבכת, ואף אחד לעולם לא יאהב אותי, אני דפוקה מידי בשביל להיות נאהבת.
התרוממתי מהמיטה ולבשתי את הבגדים הראשונים שמצאתי בארון, יש לי רק עוד שנה אחרונה לפני סיום הלימודים, ויותר מכך, אין לי כל טעם לנסות בחוסר אונים להרשים מישהו, זהו ניסיון מבוזבז ומעורר רחמים, בוודאי כולם הסתכלו עליי בתור הנערה הדכאונית והאובדנית שחייבת להקיא אחרי שהיא אוכלת ומשתוקקת לחתוך את עצמה עם כל חפץ חד הנופל ברשותה, בוודאי כולם יצפו בי היום הולכת ויראו מנגד לעיניהם קופסה שאמורה להיות מלאה בכדורים בשביל לעזור ולהציל, אך היא לקחה חיים. כמעט לפחות. וזה הכול באשמתי. זו תמיד אשמתי.
לא היה טעם להתבונן בראי, אמי הסתירה את המראות בזכות בד שחור ועבה למדי, אני די מעריכה אותה על כך, הדבר האחרון שאני צריכה הוא להתמודד עם עצמי בבוקר. נעלתי זוג נעלי בובה אפורות ויצאתי לכיוון חדר הרחצה. אני לא יפה מספיק או טובה מספיק אז אני פשוט אניח לשערי לגלוש במורד כתפיי, שטפתי את פני וצחצחתי את שיניי, המראה מכוסת גם היא. אני לא יכולה ממש להניח איך אני נראית, לא שאני רוצה לחזור למקום האפל ההוא.
לפעמים אני באמת מרגישה כאילו אני במלחמה עם עצמי. החיים הם לא המלחמה הגדולה ביותר, למעשה המלחמה האיומה באת שתעמוד בדרכך היא לקבל את עצמך, והחיים משמשים ככלי משחק וזו ההחלטה שלך אם הם לטובתך או נגדך. ובמקרה שלי, הם נגדי.
ירדתי במורד המדרגות במהירות, אמי זרקה לעברי בקבוק מים. "התקלחת?" היא שאלה אותי.
סמנתי בראשי לשלילה, "לא, אני לא אספיק.." מלמלתי בשקט, אני לפחות אשתדל לסיים את הסמסטר הזה בציון עובר, וזה אומר שאסור לי לאחר ותמיד להקפיד ולהתמיד.
היא הנהנה בשקט, "אוקי.. אז את לא תנסי לטבוע, אה?" צחקה. איך היא פאקינג מעזה לצחוק על זה?! אלוהים, אני שונאת אותה! אני כל כך פאקינג שונאת את האישה הזו! אלו היא רק הייתה יודעת ולו במקצת שאתה לא צריך מים בשביל לטבוע. היא שמה לב להבעת הייאוש שעל גבי טווי פניי הלבנות, היא נאנחה והניחה את כף ידה על לחיי, התכווצתי ולקחתי צעד לאחור, אני שונאת מגע. "נסי לחייך, אוקי? הראי להם שאת לא אותה ילדה", היא מנסה לעודד אותי? היא בהחלט מוזרה.
אבל דבר לא השתנה. היא לא מבינה, שום דבר לא יכול באמת לעזור לי אם אני לא רוצה לעזור לעצמי. זה מרגיש לפעמים שהכאב הצורב שבי נהפך לעצבות מרירה שנהפכה לכעס אכזרי. הכעס שבי כלפי החברה וכלפי עצמי גדל והתעצם בכל יום שעבר ונהפך לשנאה לא יודעת גבולות, ושכחתי מי אני, שכחתי את עצמי מאחור, ואני לא יכולה לחייך.. שכחתי הכול.
לקחתי נשימה עמוקה בזמן שיצאתי מבעד דלת הבית, הדמעות נכוו בעיניי ויכולתי לחוש את הגוש המחניק באמצעו של גרוני. לבי הלם בחוזקה וראשי כאב. אני לא מוכנה עדיין ללכת למקום הזה. אני לא רוצה ללכת למקום הזה. אני לא יכולה. בבקשה, רק עוד קצת זמן, בבקשה.. אך כשהתבוננתי בדלת ביתי, ובאמי עומדת בפתח, קפאתי. היא ראתה את הדמעות. היא ראתה את הפחד בעיניי. והיא סגרה את הדלת.
לא…