COPPER HEART/ פרולוג

– COPPER HEART/ פרולוג –

הוא היה הילד שאהבתי יותר מכל. קצת מבולגן. בעל חלק הרוס. אמון חצי קרוע. אסון מהלך אך מסנוור ביופיו. והוא היה דומה לי יותר משיכולתי אי פעם לדמיין. לא חשבתי שלבחור כמוהו יש דברים שהוא רוצה להדחיק ולשכוח, לא יכולתי לשער אפילו מה מתחולל בראשו, אני לא בטוחה שאי פעם באמת אצליח להכיר את כל כולו ולהניח את חתיכות הפאזל המרכיבות אותו במקומן הנכון וליצור תמונה מושלמת, אבל אני לעולם לא אפסיק לנסות. ידענו שאנו לא טובים האחד בשביל השנייה, ידענו שאחד מאתנו חייב ללכת כי אין כל סיכוי שהאחר ילך, ידענו שאנו צריכים לוותר כי נפגענו יותר מידי ממה שאנו אמורים לכאוב, אבל זו לא אשמתי היחידה. זו לא רק אני. זה לא היה גם הוא. זה היה מה שהיינו ביחד שהיה חריג אך גם ממכר ומהפנט. האהבה נהפכה במהרה להיות הסיוט האיום ביותר שאי פעם היה לי, אבל אני לא רק אוהבת אותו. אני צריכה אותו. אני רוצה בו. אני נואשת אליו. למרות שהעברנו האחד את השנייה דרך ייסורי הגיהנום הבוער, הצלחנו להינצל רק בשביל לעלות זה את זו על רכבת ישירה למעמקי הגיהנום בחזרה, מצאנו גן עדן. אולי אנחנו קצת יותר מרק זוג חוטאים הראויים לרע ביותר, אולי יש לנו תקווה למרות הכול.
אני מניחה שמה שתסכל אותי יותר מכל זו העובדה שלא חשוב עוד כמה הוא ישבור את לבי, אפגע בכבודי ואקרע את נשמתי ללא כל אנושיות לחתיכות קטנות וחסרות משמעות, אני עדיין אמצא את הדרך לחזור לזרועותיו ואדליק למענו את מנורת שידתו העשויה מעץ מתקלף, בשביל שהוא יוכל לראות ולמצוא אותי. ברוב הפעמים הרגשתי שאני טובעת, וזה היה כל כך קשה לשמור את ראשי מעל פני המים הגועשים, במיוחד כשאני נאבקת כנגד הזרם החזק להציל אותו יותר מאשר את עצמי. הוא היה צריך אור שיאיר את דרכו מהחשכה, אז הבערתי את עצמי בלהבות.
הוא היה הגיבור שלי, הוא אומנם היה המענה האכזרי שלי בזמנים קדומים יותר, אבל הוא בעיקר היה הגיבור שלי, המלאך שלי והלוחם שלי – הוא היה שלי.
לא היה לו דבר להפסיד, אבל לי היה, ונתתי לו לקחת כה המון ממני. חיי לפניו נראו פשוטים והחלטיים.. אבל עכשיו, אחריו.. משהו שונה בהם, חיי פשוט.. אני עצמי – אחריו.
אבל.. לא הייתה לי כל ברירה, איבדתי את שיווי משקלי, יכולתי לחוש את השיגעון אוחז בכל קצוות עצביי ומטלטל את כל עולמי, מה הייתי עוד יכולה לעשות אם האדם ששבר לי את הלב וניפץ אותו לרסיסים, היה גם היחידי שמסוגל לאחות את שבריו?
אני קוראת לו "השטן" כי הוא גורם לי לרצות לחטוא. וכל פעם שבה הוא נוקש על הדלת אני לא יכולה לעצור בעדי ונותנת לו להיכנס.