חילופי העונות-פרק 11

הסכין הייתה בידי, הייתי עטופה במגבת הלבנה של תומאס.
קירבתי את הלהב לבטני אבל הרחקתי אותה שנייה אחר כך, אני מפחדת, אני מפחדת מהמוות, מהסוף, מהכאב, אני מפחדת.
בכיתי, הזלתי את דמעותיי על אמא שלי, על אחותי, על כל הכאב והפחד שמצופים לבוא אם לא אגמור את זה עכשיו.
דקרתי את בטני כמה סנטימטרים מעל הפופיק, הרחקתי את הלהב ונקודת דם פצפונת נגלתה, ניגבתי את טיפת הדם עם אצבעי והבטתי בה, אני עושה את זה, אני חייבת לעשות את זה, אין לי בשביל מה לחיות.
הכנסתי את הלהב לביטני וכאב חד פילח אותי, המגבת שנחה על כתפיי והסתירה מעט את שדיי החשופים נשמטה, צרחתי בכוח בזמן שדחפתי את הלהב עמוק יותר, השתנקתי ועצרתי, אני לא יכולה לעשות את זה יותר, כל נשימה הייתה כאב שלא נגמר, עינוי משתמשך.
העולם כאילו נהיה איטי יותר, רגע אחד התרסקתי בצווחות על רצפת חדר המקלחת ורגע אחרי זה אני רואה את ידית הדלת מנסה להיפתח אבל נעלתי אותה. צרחתי ובכיתי, ניסיתי להוציא את הסכין אבל אני לא יכולה, הכאב חזק ממני.
הדלת נפרצה ותומאס מתנשם ומזיע נכנס למקלחת ונעצר, מביט בי באימה.
התנשמתי בכבדות, לא יכולתי לזוז.
הוא נגע בבטני בעדינות ולחש לי משהו, הוא נגע בידית הסכין ושלף אותה במהירות, צווחה רמה שנשמרה בפי התפרצה והדהדה ברחבי החדר.
התקפלתי ונאנקתי, תומאס עטף אותי במגבת ונשא אותי, אדלין וסטפני שמיהרו לבוא לחדר המקלחת עצרו להביט בי, וויל הביט בי במבט מופתע והצטרף לתומאס, הוא עזר לו לפתוח את דלת המכונית בזמן שבכיתי לתוך חזהו.
תומאס ניסה להשכיב אותי במושבים האחוריים אבל סירבתי להתנתק ממנו וצווחתי כל פעם שניסה לשחרר את אחיזתי בחולצתו.
הוא אמר משהו לוויל, וויל הנהן במהירות ונכנס למושב הנהג, תומאס לחש לי משהו ונכנס ביחד איתי למושבים האחוריים.
הוא התיישב והשכיב אותי על בירכיו, מלטף את שערי וחוזר ואומר: "תישארי איתי".
"וויל העזרה הראשונה" אמר לו.
וויל הושיט לו את הערכה ותומאס פתח אותה בידיים רועדות, הוא לקח חתיכת צמר גפן גדולה וטבל אותה בבקבוקון של חומר מחטא, התנשמתי בכבדות כשקירב את צמר הגפן לפצע, "סליחה ריי, זה הולך לכאוב מאוד"
ואז הגיע הצריבה, עצרתי את נשימתי מרוב כאב והזלתי כמה דמעות.
"כל הכבוד, תתאפקי עוד קצת אנחנו תכף מגיעים, הכל יהיה בסדר, את ילדה כל כך אמיצה" אמר לי.
הגענו לבית החולים במהירות ותומאס נשא אותי בידיו, תוך רגע החזקתי את ידו והייתי על מיטת בית חולים מתגלגלת שהובילה אותי לחדר המיון, הבטתי אך ורק על עיניו של תומאס ועל שפתיו שאומרות שאני אמיצה ושתכף הכל יעבור.
ואז אחיזתו בידי התנתקה, ניסיתי לומר את שמו אבל פתאום הרגשתי דקירה בצד צווארי שגרמה לכל העולם להסתחרר ולהיעלם.

פקחתי את עיני, הרגשתי כאילו הדביקו את עפעפיי בדבק.
עפעפתי בהן כמה פעמים והבטתי לצדדי, הייתי בחדר בית חולים קטן, כמו זה שהיה כשהכרתי את תומאס, הוא ישב שם ליד מיטתי, מחזיק בכף ידי ומלטף אותה בעדינות עם אגודלו, עיניו ננעצו בעיני אבל הוא לא חייך.
הסטתי את מבטי ונאנחתי, אני לא רוצה לזוז, אני יודעת שאם אזוז יכאב לי.
"למה עשית את זה?" שמעתי רעד בקולו שפנה אליי, פניתי להביט בו.
"אין לי עבור מה לחיות יותר" לחשתי ומצמצתי באיטיות.
"אבל כן יש לך" הוא לחש והשפיל את מבטו, מסרטט תבניות בעזרת אצבעו על כף ידי.
"את אמא שלי ואחותי כנראה לא אראה יותר, וגם אם כן מה יהיה אז? איך אתמודד עם היעלמותי הפתאומית? איך אסביר לה את זה? ולאחותי? ואיך אחיה עם הידיעה הזאת?" שאלתי, "איך אסתדר במקום שבו כולם שונאים אותי"
"אז אולי תחיי בשבילי? הזאב שלך?" שאל בעצב.
"אתה סתם נער עם אגו מנופח" יריתי לעברו, "גם אתה שונא אותי" הבטתי על תקרת בית החולים המכוערת.
"את כזאת עיוורת" הוא נאנח.
"מה?" לא הבנתי.
הוא שמט את כף ידי והביט בי בזעם, "לא אמרת שאני כמו אחיך?"
הלב שלי דפק במהירות, "נכון".
"אז למה את רוצה לעזוב את אחיך?" שאל.
"אח שלי לא היה שונא אותי" אמרתי בארסיות.
"אני אוהב אותך" הוא אמר בעצב.
זקרתי את גבותיי מעלה, "אז אתה באמת אוהב אותי כאחותך? בגלל זה אתה דאגן כזה?"
הוא נענע את ראשו, "תפסיקי לעשות את עצמך כזאת טיפשה".
לא הבנתי לאן זה הולך, שתקתי.
זו הייתה שתיקה כל כך ארוכה, ואז הוא הביט בעיני ופניו המושלמות נגלו והנה הצלקת הקטנה על הלסת התחתונה בצד שמאל שהייתה חיסרון אחד קטן בפני המלאך שלו.
הוא הביט בי בזעף ונעמד, הוא רכן מעליי ונישק אותי על שפתיי בעוצמה שכזו, לשונו הייתה חמימה ומגע עורו היה חמים ונעים כל כך, הוא התנתק ממני במהירות ודמעה אחת זלגה על לחיו, "אני אוהב אותך ריי, אני כל כך אוהב אותך" ואז הוא יצא מהחדר, ומעיל העור השחור שלו נותר על הכיסא.