דניאל- פרק שישי

פרק 6
מנקודת מבטה של דניאל דור

לשבת, לשבת זה ממש קשה כשחושבים על זה, באמת, לא הייתי רוצה לשבת כל החיים, זה מעייף, זה מדכא, זה מן 'כלא'. אני מתכוונת, קשה לשבת בלי לעשות דבר, זה נורא ! איך משהוא יכול לשבת יותר מכמה שעות, ועוד יותר קשה זה להקשיב למישהוא בכלא שלך. אני לא יודעת מה המורים ציפו מאיתנו שאנחנו נשב כאן כל היום ונלמד ! אנחנו גם בני אדם ! והדבר הכי קשה זה לשבת לבד, אני יודעת שהרוב יעדיפו לשבת לבד אבל אני לא, אני מתגעגעת לבר עד שאני משתגעת, עבר שבוע מאז שהיא עזבה וזה יותר מידי בשבילי, כמובן שגם אלה כבר לא מסתובבת עם קיילי ההיא, אבל אלה לא תוכל למלא את המקום החסר שהשאירה אחריה בר…

"דניאל, את מתכוונת לענות על השאלה שלי?" קול מוכר ומעצבן נשמע מקידמת הכיתה שלנו. בנג'מין או בקיצור- בן פרייד, המורה שלנו לפיסיקה שאל אותי ובכך משך את כל תשומת הלב של כל התלמידים.
בכלל לא ידעתי מה הוא שאל אותי. חייכתי אליו חיוך שובה לב ומאולץ לגמרי.
"בוודאי אדון פרייד" העברתי את מבטי אל אלה שישבה באלכסון אלי.
'לא, אי אפשר, זה בלתי אפשרי' לחשה לי בלי קול. ידענו לקרוא שפתיים אחת של השניה. ככה ידענו על מה הורינו מדברים בלחש אחרי שלמדנו אנגלית והם לא יכלו לדבר מבלי שנבין אותם.
"לא, זה בלתי אפשרי, זאת אומרת, אי אפשר." שיניתי את סדר המילים במשפטה של אלה. רק כדי להרגיש כאילו אני באמת יודעת מה שאני אומרת….
הוא חייך חיוך עקום ואחר כך קרץ לי, חייכתי חיוך מסופק, הצלחתי, לא הצלחת להפיל אותי בנג'מין פרייד!
"תודה, פעם באה תהיי קשובה יותר, לא עוזר לדעת רק את החומר…" הוא שוב חייך חיוך עקום. התלמידים הפנו את מבטם שוב לבן, גילגלתי את עיניי על כמות השטויות שיצאו לו מהפה. הוא נשען על שולחן המורה כמו בכל יום. לקח את כוס הקפה התמידית שלו ולגם ממנה קפה רותח. החזיר למקום הקבוע שהיא תמיד נמצאת. יש שמועות שעוברות בין התלמידים שבן הוא מכור לקפה. בכל יום הוא נכנס בשעה הראשונה עם כוס קפה חדשה המספיקה לו, אבל הכוס מספיקה לו רק לשעה בכל פעם, אז הוא תמיד צריך למלא את הכוס כל שעה מחדש. הוא תמיד מניח אותה באלכסון של שולחן המורה.

לפתע הרגשתי רטט היוצא מתוך הקלמר הכחול שלי . פתחתי אותו ונגלה לעיניי הטלפון שלי. הודעה מאלה:

-יש לך מזל שאני כאן…

גיחכתי ורשמתי במהירות:

-תודה, אוף איזה מציק הוא!

-בעיה שלך, תקשיבי פעם באה!

-אלה, סתם לא שמתי לב ואז הוא פתאום התקיל אותי ! כאילו אין עוד ילדים שלא שמים עליו #@8

אלה שלחה לי עוד משהו אבל אז בן קטע את השיחה שלנו בצעקה "דניאל מה יש לך ביד?" זה היה יותר אמירה מאשר שאלה אבל בכל זאת עניתי.
"סליחה אדון פרייד זה לא יקרה שוב." מיהרתי להכניס את הטלפון לקלמר בחזרה.
"קודם לא הקשבת לי, בסדר, קורה, את אנושית… אבל עכשיו את בטלפון? את ממש עברת גבול!".
"אוקי, אני הצטערתי , מה אתה רוצה שאני יעשה? אשיר סרנדה?!" צעקתי עליו. סידרתי את התיק בזמן שהוא ממלמל כמה דברים שלא באמת עניינו אותי. שמתי את התיק הכחול שלי על גבי ויצאתי מהכיתה. הוא לגם את טיפת הקפה האחרונה וצעק
"דניאל דור יש לך ריתוק! תישארי בחוץ עכשיו!" בחיים לא שמעתי אותו כועס ככה. לכן נשארתי בחוץ. בינתיים שיחקתי בטלפון ודיברתי עם אלה, הרי לא משנה מה היא תעשה הוא לעולם לא יכעס עליה, כבר שמתי לב לזה לפני…
*****************
החצי שעה שנשארה עברה כל כך לאט, השניות הפכו לדקות והדקות לשעות… אבל כשהיא נגמרה אלה שלחה לי בהודעה:

-אדם רוצה לדבר איתי ! אעאעאעאאעאעא

ציחקקתי למראה הילדה המאוהבת שרצה ראשונה בצלצול. אחרי אלה התלמידים יצאו מהכיתה בבלגן, הכל כדי לעוף משיעור הפיסיקה המשעמם של אדון פרייד. עוד ילד יצא ואחריו עוד ועוד עד שכמות הילדים התדלדלה באופן משמעותי וכבר לא יצא אף אחד. איפה הוא? הוא מתכוון לבזבז לי את כל ההפסקה?
נעמדתי מול הדלת החומה והגדולה של חדר הפיסיקה. דפקתי קלות על הדלת והיא נפחתה מעצמה. בנג'מין היה עם הגב אלי.

עד עכשיו לא שמתי לב כמה חתיך הוא היה. הוא נראה בתחילת שנות ה30 של חייו, אפילו פחות. לא מתאים לו להיות מורה. עם עיניו החומות והגדולות והשיער הבוהק שלו. והחיוך הזוהר שתמיד מגיע עד לעינייו. רק עכשיו קלטתי שאני בוהה בו. והוא באותה תנוחה כמוני, בוחן אותי, את השיער הבלונדיני, העיניים הכחולות, האף הקטן, הגומה בלחי שמאל, החזה שלי, המותניים, רגליי, ואז חזר שוב לעיניי.
"בן…" זירזתי אותו, בכל זאת, ההפסקה שלי מתבזבזת.
-"זה אדון פרייד בשבילך" תיקן אותי.
"נו אדון פרייד, מה העונש שלי?" שאלתי חסרת סבלנות ונשענתי על השולחן הקרוב לדלת. הוא התקרב אלי , בוחן שוב את כל גופי, התפשטה בגופי הרגשה חמימה מאוד, שמישהוא בגיל שלו מסתכל עלי ככה.
"ריתוק, היום ב3 תבואי לכאן, את נשארת עד 7 בערב כאן. איתי"
"איזה כיף!" זייפתי חיוך מאולץ כאילו אני שמחה על כך, למרות שראו שאני לא. הוא ציחקק בשקט.
"נתראה דני" אמר.
-"דניאל" תיקנתי אותו.

וזה בכלל לא הצחיק אותי כמו שזה הצחיק אותו. יותר מזה- זה התחיל להלחיץ אותי, רק אלה קוראת לי ככה, אפילו לא אבא שלי… יצאתי מהר מהחדר. מחפשת את אלה.