התחלה חדשה-פרק 1

את הצלצול של הטלפון הזה אני לעולם לא אשכח, צלצול זעיר ששינה את חיי לתמיד.
"הלו?" עניתי בזמן שבראד חיכה לי במיטתו, חייכתי אליו חיוך שובב והוא החזיר לי אחד כזה.
"שלום, את אשלי ריילר?" שאל קול צווחני של בחורה.
"זאת אני" עניתי קלות.
שמעתי שהיא הקלידה משהו, "רציתי לשאול אם תהיה מעוניינת לצילום קליפ של שיר של סטורם, ראיתי אותך רוקדת באיזה קליפ וחשבתי שתהיה מתאימה".
זה נכון, באמת השתתפתי בקליפ אחד של זמר, אך לא כל כך מפורסם וזה היה קטע סולו די עלוב לדעתי, פרוייקט של חוג הברקדאנס הישן שהשתתפתי בו. עברו לפחות שלוש שנים מאז ואני לא בטוחה שאני בכושר המתאים לבצע ריקודים לקליפים של כל מיני זמרים.
"אני לא יודעת…" הנהנתי.
"הוא מאוד מפורסם, הוא מחפש צוות של רקדנים שירקדו אתו בקליפ… אולי תבואי לאודישן ותראי אם את מתאימה" אמרה.
"מתי האודישן?" שאלתי באדישות.
"מחר בשלוש, מתאים?" היא המשיכה להקליד איזה משהו.
"אין בעיה, איפה?"
"מרין סטודיוס, את יודעת איפה זה?" שאלה.
"לא"
"לא נורא, יש ג'י פי אס, ביי מותק, מצפה לראות אותך" הניתוק היה מהיר.
הנחתי את הטלפון על השידה והבטתי לעבר בראד, "מי זה היה?"
"רוצים שאשתתף באודישן לקליפ" חייכתי והזדחלתי למיטה על ידו.
"תראו תראו…" הוא חיבק אותי ונישק אותי על קודקוד מצחי, "מוכשרת שלי".
"אני לא חושבת שאני אהיה מתאימה, לא התאמנתי כבר שנים" משכתי בכתפיי ונשכבתי על חזהו החשוף.
הוא הביט בי, "מתי האודישן שלך?"
"בשלוש, מחר" נאנחתי.
"לכי לישון, אני אעיר אותך מחר מוקדם ונתאמן בסדר?" הוא נישק אותי קלות על שפתיי.
חייכתי ונשכבתי לצידו בזמן שליטף את שערי, "את תהיי גדולה"
"בטח…" עצמתי את עיני ונרדמתי.

"בוקר מותק" אמר בראד ונישק אותי בעדינות.
הזדקפתי במיטה שלנו ופיהקתי, "בוקר בייבי"
הוא נישק אותי שוב קלות וחייך, "הכנתי לך ארוחת בוקר"
זקרתי גבה וקמתי, גירדתי את הקרקפת שלי ונגשתי למטבח, על השולחן הייתה צלחת גדולה וקרטון קטן של מיץ תפוזים.
התיישבתי והבטתי בצלחת, חביתה קטנה עם ירקות וכמה מיני פנקייקים מצורת כוכב ועל העליון כתוב בעזרת סירופ :"ארוחת כוכבים בשבילך".
חייכתי חיוך אידיוטי והבטתי בו בשמחה, גיחכתי "אתה כזה חמוד בראד, אני מתה על זה"
"השאלה אם טעים" הוא הרים את גבותיו והחווה לעבר האוכל, נגסתי בחביתה , היא הייתה נהדרת.
"זה נורא טעים בראד" חייכתי אליו ושתיתי את מיץ התפוזים.
"אני יודע שאת מעדיפה קפה על הבוקר, אבל אני מנחש ששם תשתי די הרבה ואני לא רוצה שתעמיסי על עצמך קפאין" הוא ליטף את שערי.
צחקתי, "אני לא הולכת להופיע בסרט, זה רק איזה קליפ שלא בטוח שיקבלו אותי אליו בכלל".
"אני יודע שיקבלו" הוא נישק אותי על לחיי.
סיימתי לאכול מהר והצטרפתי לראות טלוויזיה עם בראד, הנחתי עליו את רגלי והוא עיסה אותן בעדינות.
"אני אוהבת אותך" אמרתי לו בזמן שהתקרב אליי.
"אני אוהב אותך כל כך" הוא נישק אותי על שפתיי וחייך חיוך סקסי, בראד היה שחקן לשעבר, הוא השתתף באיזה כמה סרטים אבל פרש די מהר אחרי האוסקר הרביעי כי הוא מפחד לחוות "כישלון" וחוץ מזה הקריירה שלו תמיד גרמה לנו לריב, הכרתי אותו מפני שהשתתפתי בקליפ של רומי, שהיה החבר הכי טוב לו, ואז דברנו קצת מאחוריי הסט והתחלנו לצאת, למרות שגם רומי החל לשים עליי עין ולכן הם רבו ולפי מה שהבנתי עד עכשיו הם ב"מלחמה הקרה".
בראד היה גדול ממני בארבע שנים, הוא היה בן עשרים ושמונה בזמן שאני הקטנטנה, בת עשרים וארבע. אנחנו חיים בבית פרטי בעל שתי קומות למרות שחזרתי ואמרתי לו שאנחנו לא צריכים בית כזה גדול כי רק שנינו גרים שם, אבל הוא אמר שאם יש כסף צריך לנצל אותו.
הוריו מאוד מצליחים בעולם המוזיקה והיי טק, לעומת זאת, אמי עבדה כרופאת שיניים ואבי היה מזכיר באיזה חברה.
לבראד היו עיני שקד גדולות ויפות והוא התגלח די הרבה, שפתיו היו צרות ודקות וגבותיו מסודרות וישרות, עורו היה לבן בהיר וגופו היה גדול ושרירי, הוא היה די גבוהה ועצמות לחייו היו גבוהות, שערו היה חום-זהב מושלם שהיה מבולגן.
"כבר אחד וחצי, כדאי שתתארגני ואני אקפיץ אותך לשם" הוא חייך ונישק את לחיי.
"אני יכולה לנסוע לבד" קמתי.
"אבל אני רוצה להסיע אותך" הוא היה כזה מתוק.
"אין בעיה" חייכתי אליו ונכנסתי למקלחת, אחרי שטיפה מהירה ייבשתי את שערי הבלונדיני ואספתי אותו לקוקו גבוהה, לבשתי גופייה אדומה ושורטים בהירים שחשפו את המותן שלי.
"את נראית נהדר" אמר בראד.
"תודה" חייכתי אליו ונעלתי את נעלי ההתעלמות שלי.
"כדאי שנצא, זה במרחק שעה נסיעה מכאן, אני מכיר את המקום הזה" הנהן.
אני והוא גרנו בלאס וגאס, ולצאת מהבית ביחד איתו זה אומר לפגוש מעריצות ישנות ומעצבנות, נאנחתי.
התיישבנו במוסטנג השחורה שלנו ונסענו, הנסיעה עברה די מהר חוץ מעצירה אחת בתחנת הדלק שכללה אכילת בורקס ענקי ומשמין במיוחד.
"בהצלחה" אמר ונישק אותי על קצה אפי, חייכתי אליו ונשקתי אותו על שפתיו.
הוא ציפצף לעברי כשיצאתי עם משקפיי השמש השחורות ותיק העור החום שלי, הבטתי על המכונית מתרחקת ופניתי לכניסה.
דלת מסתובבת נגלתה לפני, התפלחתי לתוכה במהירות, תמיד הסתבכתי עם הדלתות האלה.
נכנסתי במהירות לפני שפספסתי את כניסה, החדר היה ענקי, הרצפה כתומה ומבריקה נגלתה לפניי, הבטתי מסביבי בהתפעלות, נברשת נוצצת הייתה תלויה על התקרה וריח נעים עמד באוויר. אישה עם משקפיים תלויות על קצפה אפה הביטה בי בעבר למשקפיה, היא ישבה מאחורי דלפק ארוך מעץ מכוסה לקה בוהקת.
"אפשר לעזור?" שאלה וקולה הלא נעים במיוחד נשמע ברחבי החדר.
"כן… את המזכירה?" שאלתי בחצי לגלוג.
"כן" ענתה בחצי ארסיות, "ואת…"
"אשלי ריילר" אמרתי והידקתי את אחיזתי ברצועת העור של התיק.
"מיד אבדוק ברשומות" היא אמרה, ליקקה את קצה אצבעה והכלה לפשפש בערמת הדפים שהייתה לפנייה.
הבטתי מסביבי וסקרתי את המקום, על הקירות היה רשום "מרין סטודיוס" בחום בוהק כנגד לצבע השמנת הנוצצת שעוטרה בשברי זכוכית קטנים. ספות עור עם שולחנות סלון קטנים עמדו בצד, עיתונים ומגזינים שכבו בצד בערמות, מכונת שתייה ומכונה להכנת קפה עמדו בצד ומדרגות משני צידי החדרה הובילו מעלה, תמונות של אומנים משונים ותקליטים חתומים ממוסגרים היו על הקירות ומעלית קטנה הייתה בצד החדר.
"אשלי ריילר" שמעתי את קולה שהחזיר אותי למציאות, הסתובבתי אליה.
"חדר מאה ארבעים ושלוש קומה רביעית, האודישן שלך עוד עשרים דקות" אמרה.
"הקדמתי" משכתי בכתפיי.
"אני מניחה שאת יכולה להמתין בחוץ" היא נשמה נשימה עמוקה.
"אוקיי" הנהנתי.
נגשתי אל המעלית שנפתחה בצליל נעים, נכנסתי ולחצתי על הקומה השלישית.
הקומה השלישית הייתה מסדרון שלא נגמר עם לפחות שלושים כיסאות אדומים, מכונות שתייה ועמדות מגזינים.
אך הוא היה כמעט ריק, פרט לחמישה אנשים שישבו על חמש כסאות ליד חדר שדלתו הייתה מעץ ועליו היה רשום בתבנית כסף "143".
התקרבתי לחדר והתיישבתי על יד מישהי עם אפרו בלונדיני וחישוקי זהב ענקיים.
"את באת להיבחן לאודישן?" היא הביטה בי.
"כן…" הנהנתי.
"זה הולך די מהר למזלך, בדרך כלל מחכים שעות" היא גיחכה.
הנחתי את תיק העור על בירכי והנהנתי.
"שמעת את שיריו של סטורם? הוא מדהים! אני לא מאמינה שיכול להיות שאני אהיה הרקדנית הראשית שתרקוד לצידו" היא הניחה יד על ליבה.
"אל תפתחי ציפיות" אמרה מישהי שרקעה ברגליה כל אותו זמן.
"את השתתפת פעם בקליפ?" שאלה אותי מישהי עם גומות חן ושיער חום בהיר.
"כן" חייכתי אליה.
"אני מעולם לא" אמרה זו בעלת גומות החן.
"אני חושבת שיהיה נחמד אם אבחר אבל גם אם לא, זה לא ממש אכפת לי" אמרה מישהי עם שיער שחור וסיגריה, אני די בטוחה שאסור לעשן כאן.
"זה גם כנראה לא יקרה" הבלונדינית על ידי הזעיפה את פניה לעברה וחזרה לחייך אליי, "אני מישל, מי את?"
"אשלי" הנהנתי.
"איזה אשלי?" קימטה את גבותייה.
"אשלי ריילר" והנה זה מגיע.
"את יוצאת עם בראד רייס! אלוהים!" היא צווחה בהתלהבות.
מישהי יצאה מהדלת והביטה בנו בזעם, "ששש, יש אנשים שעושים אודישן" היא סגרה את הדלת מאחוריה.
"והשתתפת בקליפ של רומי" לחשה זו עם הגומות.
צחקתי, "כן".
"וואו! את יודעת שהיית לפחות פעמיים בשער של המגזין האהוב עלי-" אחת אחרת התחילה לומר אבל לא הקשבתי, בדיוק בגלל זה בחרתי להתרחק כמה שיותר מעולם הזוהר, ובראד מעולם לא עזר, כשחקן צעיר וכשרוני ששיחק בסרטים בגיל עשר הוא די לוהט.
מישהי יפיפיה יצאה מהחדר הקטן מחוייכת, האישה שהשתיקה אותנו קודם לכן סרקה אותנו ואמרה:"אשלי ריילר".
מה? כל כך מהר? ככה עפו להן עשרים דקות?
התחלתי להזיע, ארור יהיה בראד שלא התאמן איתי, אפילו חימום קטן לא עשיתי, איך ארקוד עכשיו? אני לא אצליח, אין סיכוי.
בעצם לא באתי לכאן כדי לקבל תפקיד, באתי סתם בשביל הכיף, הרי ברור שאני לא אקבל אותו ואני לא רוצה לקבל, אני לא צריכה את זה בחיים שלי יותר, יש לי כל מה שאני רוצה.
קמתי באדישות וניגשתי לדלת.
למי אכפת? סתם לחוות עוד פעם אודישן, זה יכול להיות סוג של סגירת מעגל.
נגשתי באדישות לאמצע החדר, שם היה שולחן קטן שעליו נחו כוס מים , כמה דפים וחטיף אנרגיה, היה שם כיסא אחד ועליו ישב מישהו, כנראה הבוחן.
האור הבזיק עלי, האור הכל כך מוכר באופן מפתיע הזה, די התגעגעתי אליו אפשר לומר.
סגירת מעגל, הזכרתי לעצמי.
אני לא רוצה את התפקיד הזה, אני לא צריכה את זה בחיים, יש לי כל מה שאני צריכה, יש לי-
ואז ראיתי אותו, הוא ישב שם והביט בי בעייפות, עיניו היו מושפלות מעט ושיערו שחור וקצוץ ומשני צדדיו מגולח, עור מוקה כהה וזרועות שריריות ורזות, אצבעות ארוכות ודקות שאחזו בעט ושפתיים מלאות ומושלמות, גבות דקות ומסודרות ואף קטן וסולד, עצמות לחיים גבוהות ובולטות ועיניו היו צהבהבות-חומות בהירות.
הוא לבש חולצה מכופתרת שכופתרה כמעט עד הסוף חוץ מכפתור אחד.
הוא הביט בי קצת ומצמץ באיטיות, "מה שמך?" שאל ושמעתי מבטא צרפתי בקולו.
"אשלי" אמרתי בקול קטן.
הוא צחק, החיוך שלו כזה יפה ושיניו צחורות כמו שלג.
"שם משפחה?"
"ריילר" אמרתי.
הוא השפיל את מבטו אל הדף ורשם משהו, הוא הרים את מבטו באדישות והביט בי, לא יכולתי לזוז.
הוא זקר גבה וזה גרם לבטן שלי להתהפך, "את יכולה להתחיל".
"מה לעשות?" שאלתי והרגשתי את הרוק אוזל מפי.
הוא קימט את גבותיו, "תרקדי".
"מה לרקוד?" שאלתי.
"את שואלת אותי?" הוא גיחך, המבטא הזה… אלוהים, הוא מתנגן כל כך יפה עם הקול שלו, והצחוק הקטן והחמוד…
"כן" אגרפתי את ידי, הלך עלי.
הוא נאנח ונשען אחורה על כיסאו, "פשוט תרקדי".
"אני צריכה מוזיקה" אמרתי.
"מה הבעיה שלך פשוט לרקוד?" הוא עיווה מעט את שפתיו המלאות והמושלמות.
"אני צריכה מוזיקה, כדי שאני ארגיש את הקצב ואת הרגש שהשיר רוצה להעביר, אז אני אוכל לרקוד לפי מה שהמוזיקה משדרת" הרגשתי טיפשה.
הוא חייך מעט, "תדליקו לה מוזיקה" אמר ונשך את קצה העט.
אחרי דקה שניצלתי אותה למתיחות קלות של הרגליים והידיים שמעתי את המוזיקה מתנגנת ברקע, הוא הביט בי וסקר אותי.
נשמתי נשימה עמוקה ופשוט התחלתי להסתחרר ברחבי החדר, לקפוץ ולנוע לפי צלילי המוזיקה, התכופפתי ונתתי לרגלי וידי להזיז אותי למרות הכאב שהגיע שנייה אחרי עקב כך, תוצאה של חוסר אימונים בשלוש השנים האחרונות.
בסוף השיר ירדתי לשפגט דרמטי ונשכבתי על הצד, אוספת את רגליי באיטיות.
אחרי משהו שנראה כמו נצח נעמדתי על רגלי והתנשמתי בכבדות, הזיעה שטפה אותי והרגשתי שאני הולכת להתמוטט.
הוא מצמץ וצל של חיוך הופיע על פניו, אך עיניו היו אותן עיניים מושפלות כמו אז, "אני סטורם" אמר, הוא אמר את זה במבטא כל כך צרפתי שהתביישתי לבטא את שמו בפי.
הבטתי בו ושתקתי, יותר התנשמתי בכבדות.
"את אוהבת לרקוד?" שאל.
"מאוד" עניתי בקושי.
הוא רשם משהו בדפים שלו וחזר להביט בי, "את צריכה מים?"
חשבתי שאני הולכת להתעלף, ואני לא יודעת אם זה היה בגלל ההתרגשות שדאג לשלומי או הריקוד שגרם לי לעייפות מסחררת שכזאת, "אשמח לקצת מים".
הוא החווה עם ראשו לעבר כוס המים שהייתה על השולחן, זו הייתה הכוס שלו לא?
ניגשתי אליה בזהירות והבטתי בו רגע אחד, לקחת את הכוס? לא לקחת את הכוס? די עם הכוס, הבחור הזה מדהים, כל כך רציתי להרגיש את מגעו.
הוא חייך חיוך קטן ומושלם, "תשתי".
לקחתי את הכוס עם ידיים רועדות (לא פלא אחרי שהעבדתי אותן כל כך קשה) ושתיתי, נשמתי נשימה עמוקה וסיימתי את כל המים בכוס, הנחתי אותה בזהירות על שולחנו וניגבתי את שפתיי עם גב כף ידי.
הוא הביט בי כל אותו זמן, אלוהים, אני יפה כשאני שותה מים? אני מקווה.
ניסיתי לחייך אליו, לא עדיף לא לחייך, זה יצא לי סתם עיוות מוזר עכשיו.
"בת כמה את?" שאל.
"עשרים וארבע" אמרתי כשהאנדרנלין החל לשטוף אותי ולמלא את גופי בכוח, "ואתה?" שאלתי כבדרך אגב, ואחרי שנייה שפתאום פגש במבטי ידעתי שלא הייתי צריכה לשאול את זה.
הוא צחק, "עשרים ותשע".
"עשרים ותשע… אחלה גיל" גיחכתי, די. די. די לדפוק הכל!
"התשובה תגיע מחר, רק… תרשמי כאן את הכתובת שלך" אמר והגיש לי את העט.
הושטתי את ידי, הלוואי שהאצבעות שלנו יגעו אחת בשנייה, הלוואי שהאצבעות שלנו יגעו אחת בשנייה, הלוואי שהאצבעות שלנו יגעו אחת בשנייה, הלוואי- לא משנה…
הן לא נגעו אבל בכל זאת רשמתי את הכתובת בהתלהבות.
"בהצלחה אשלי" הוא חייך אליי, השם שלי כל כך יפה שהוא נשמע בפיו.