פסיכואדם

על אי המגלומניה חיו אנשים,
גיבורים כולם ועלובים.
כל הכתפיים רגישות מרוב טפיחות,
וכל הקערות הפוכות.
אי מגלומן בקצה פיו של השטן,
שאין בו דין ולא דיין

נפוליאונים ומצביאים,
אצבעותיהם מכווצות לאגרופים.
מחשבות שווא, אי מאוהב, בעיקר בעצמו.
ואנשיו קיסרים ומלכי מלכים,
מתוסבכים ומעורפלים.

הם כולם בקצה, ואין איש מהם מרוצה,
אומניפוטנטיות מפוזרת,
כוח מבורך נשלח באיגרת.
אי של אלים, אנשים מבולבלים.

מאמינים בעצnם עד כדי מונותאיזם עצמי,
כוח פנימי.
מאוכזבים מרגליהם שעל האדמה,
אין נחמה.
ואי המגלומניה מבקש להתעלות,
אך אין גחמות.
כל אחד הוא רק אדם, שנאלם לנוכח הנעלם.
ולכל זמן סוף,
תנחת מכת האגרוף.

אי של מגלומניה שמאכל את עצמו ויושביו
והפה בולע, בין עכשיו לעכשיו