יצורים על טבעיים ומה שביניהם- פרק 7
רצתי. רצתי כלכך מהר שהעצים מולי הטשטשו לכתמים ירוקים אבל עדיין הצלחתי לעבור אותם בקלילות. זה היה היום ה5 של צייד העוגים שסבתא שלי שלחה אותי אליו ועדיין לא הרגתי שליש מהם, וכרגע רודפת אחרי קבוצה של עוגים גדולים עם אלות ענקיות ביער באמצע שום מקום.טוב לא בדיוק שום מקום כי אני עברתי את גבול קנדה-אמריקה לפני יומיים וכרגע אני פשוט רצה לי באמריקה הצפונית שאני פשוט לא מכירה. חמשת הימים האחרונים היו מלאים בדם דם ועוד דם, שזלג ממני ומהעוגים המתים אחרי הקרבות שלנו. כמות השינה שלי הסתכמה בפחות מ12 שעות בסה"כ, והייתי עייפה רעבה ועצבנית על היצורים שבגללם הוזעקתי באמצע הלילה לטפל.מתברר שהקבוצה של העוגים הייתה גדולה, לפחות 15 עוגים בטוח יש. אחרי שהרגתי את נקבת המנהיג ואת ילדיו של המנהיג (לא הרעיון הכי מבריק שלי, אני מודה) יכול ליהיות שהרגזתי את כל הלהקה והיא רודפת אחרי. באיזשהוא שלב בריצה הבנתי שנמאס לי לרוץ בלי לעשות כלום, אז זינקתי על העץ הקרוב ביותר אליי קיבלתי תנופה כשהרגליים שלי היו על העץ ובסלטה אחוריתמצאתי את עצמי על ראש מנהיג העוגים. או או- לא הולך להגמר טוב… בשבילו. העוג נעצר והחל לנסות להוריד אותי מראשו, בזמן שאני מחפשת בכיסי את המצית שלי.תבינו: עוגים מפחדים מאש. מאוד מפחדים. ברגע שמצאתי את המצית הדלקתי לעוג את העור שהוא קרה לו חולצה והוא התחיל להישרף. בזמן שהעוג נהם וייבב למוות, הוא הפיל גם את האלה הגדולה שלו שנתן לי הזדמנות לחטוף אותה מהקרקע ולהדליק אותה. שמתי לב שכל העוגים האחרים מתלבטים אם לתקוף אותי או לא ללא המנהיג שלהם (שמת בזכותי) בזמן ההתלבטות הספקתי להדליק גם מעגל גדול סביב הקבוצה של הייצורים שהלך ונסגר עליהם. תוך פחות משעה לא נשאר מהעוגים כלום חוץ מריח בשר על האש. הסתכלתי שמאלה, ראיתי יער הסתכלתי ימינה, ראיתי יער בכל מקום יער ואין לי מושג איך הגעתי למקום מרוב הלחץ שהייתי נתונה בזמן הבריחה. הוצאתי את הנייד שלי וגיליתי שהסוללה נגמרה, טוב מה אפשר לצפון מסמארטפון? בדקתי את כמות הכסף בתיק הגב שלי וגיליתי כמות יפה בארנק שלי וגם כרטיס אשראי למקרה חירום (תודה סבתא!) הבנתי שהבעיה היחידית שלי כרגע זה היער.אז התחלתי ללכת, כשאני תשושה מהריצות, צמאה ורעבה, הלכתי במשך שעתיים, שלוש שעות, 6 שעות עד שהגעתי לעיירה קטנה. בעיירה נכנסתי למכולת הראשונה שראיתי קניתי אוכל ובקבוק מים, ואז שאלתי את המוכרת שהסתכלה עליי מוזר איפה אני והיא ענתה: "את בנורת'ווילג' ילדה. את אבודה?"
"לא לא, תודה על המידע, המשך יום נעים"
במילים אלו יצאתי מהמכולת והלכתי לפי מפת העיר למוטל קטן ששם שכרתי חדר ללילה. התחקלחתי ולבשתי בגדים שארזתי לעצמי בתיק, והלכתי סוף סוף לישון כמו בן אדם… טוב בערך.
בבוקר הלכתי ברגל למכירת מכוניות (תודה לאל לרשיון שלי) והצלחתי לקנות מכונית בלי בעיה אחרי שראו את סכומי הכסף שהיה עליי. כשחיפשתי בתיקי שמתי לב שסבתא ארזה לי גם את הדרכון שלי לכל מיקרה, כבר אמרתי שאני מתה עליה? והתחלתי לנסוע את כל הדרך לקנדה שלקחה לי 3 ימים עם עצירות בדרך. כשניכנסתי לכפר שבו אני גרה כמעט בכיתי מאושר. כמעט. עצרתי בכניסה של הבית שלי ומנטה יצא נובח בשמחה, איתו הגיע סבא שלי שחיבק אותי ובדק בשיטחיות את פציעותיי. "קרב קשה הא ילדונת? נעדרת להרבה. ג'אם התגעגעה וגם אני וסבתא שלך והחבר שלך"
"סת'? איפה הוא עכשיו?"
"אני פה" שמעתי קול מתוק שהתגעגעתי אליו ממש ו2 זרועות ענק עטפו אותי מאחור וקיבלתי נשיקה על הראש.
"לא להדאיג יותר ככה. טוב?"
"סגרנו" ונישקתי אותו על הפה
"דרך אגב, מכונית חדשה?"
"כן, רצתי את כל הדרך עד לנורת'ווילג', הייתי צריכה לחזור איך שהוא"
"טוב תתחדשי פמפקין"
"תודה סבא" במילים אלו נכנסתי לבית עם כולם כדי להירגע מהציד סוף סוף.
תגובות (1)
וואוה, נעלמת לחמש חודשים, ולא כתבת כלום? אני חיכיתי לסיפור הזה מלא זמן! תמשיכי.