הדים

נעלי העקב שלה הדהדו במסדרון הריק על רצפת העץ. צליל מדויק ומכוון כמו שעון שוויצרי. כוס הקפה שלה העלתה אדים ספירליים מעל קו הנוזל. כפית שטוחה של אבקה, כפית שטוחה של סוכר, שני שליש מים – שליש חלב. כמו שהיא הכי אהבה.
לאורך המסדרון היו שלל דלתות סגורות מאחוריהן היה ניתן לשמוע את קולות השוכנים מקלידים במקלדת וגוררים את הכיסא שלהם בצליל חריקה. אם ממש התאמצת, היית אף מסוגל לשמוע את רחש העט הכותב שלהם. היא עברה דלת אחר דלת, רגילה לשמוע את התקתוק הרצוף, עד שבדלת החמישית מהצד הימני של המסדרון היא לא שמעה אף צליל.
לא התאים למר קלארק לשבות מעבודתו. לרוב הוא היה מקליד בקצב מסחרר, ואת צלילי המקלדת שלו היה ניתן לשמוע גם בעת המסדרון ההומה. במובן מסוים הוא היה עמוד השדרה של הסניף. הוא היה עובד מסור ונאמן שעבד במשך שנים רבות. הוא היה מתורגל בסדר וארגון. הוא עצמו היה איש צבא לשעבר. הוא לחם בכמעט כל מלחמה אפשרית, וקטף עיטורים כאילו היו פרחים. את אות הגבורה הוא קיבל על שהצליח לחסל שני מחבלים שאלמלא נעצרו, היו מבצעים טבח המוני.
היא דפקה על דלת העץ, גלי הקול נעים במהירות דרך התווך. היא ציפתה לתשובה, לאיזשהו סימן חיים. ייתכן ורק יצא לרגע לאכול, או אולי רק להתפנות. היא לא צריכה לדאוג. היא חייכה לעצמה והמשיכה בסיור שלה במסדרון.
מאוחר יותר. שוב נעלי עקב מהדהדות במסדרון הריק על רצפת העץ. שוב תקתוקי מקלדת ושעונים מכאניים שמספרים לעובדים מתי זמנם לעזוב. השעה ארבע. לחלק מהעובדים הזכות לצאת. לחלק עוד לא. שוב פעם הדלת החמישית מהצד הימני של המסדרון. שקט. אבל היא לא דאגה. מר קלארק הוא האחרון בדאגותיה. הוא היה עובד מסור. ודאי תפסה אותו באמצע מחשבה עמוקה, ואולי הוא בסך הכל שקט עוד יותר מדג. היא לא צריכה לדאוג. היא חייכה לעצמה והמשיכה בסיור שלה במסדרון.
החושך כבר עוטף את הבניין. שוב נעלי עקב מהדהדות במסדרון הריק על רצפת העץ. שום תקתוקי מקלדת. אפילו השעונים הלכו לישון. לפתע השקט בדלת החמישית מהצד הימני של המסדרון נשמע סביר, אבל היא לא ראתה את מר קלארק יוצא. זה לא ייתכן. האם מר קלארק כל כך מסור שהוא נותר בעבודתו מאוחר עוד יותר מהדרוש? ואם כן, מדוע כל כך שקט שם?
היא סובבה בעדינות את ידית הנחושת, ופתחה את הדלת לרווחה. המשרד היה בנוי כמו שאר המשרדים: שולחן עץ מצופה לקה, עליו ערמות ספרים ודפים. מדפים קטנים מפלסטיק היו מותקנים על השולחן. לצידם היה מחשב שאורו עוד ריצד על הקיר שהיה חשוך חלקית בשל אור השמש של בין הערביים שהסתנן מבעד לתריסי החלון. הדבר יוצא הדופן היחיד היה החבל שהיה תלוי מהתקרה, מבית הנורה שבה הייתה נורה, אבל ההיא פינתה את מקומה בשביל לתלות את מר קלארק. הגופה הייתה תלויה לה בשקט וברוגע, כאילו היא כלל אינה מודעת לעובדה שהיא גוויה.
היא כיסתה את פנייה בתדהמה. לא ייתכן, היא חשבה לעצמה. כיצד ייתכן שמר קלארק נטל כך את חייו? היא חשה לעבר חדר הביטחון, שם ישב שומר מול מסכי טלוויזיה.
"ראית את זה?!" שאלה.
"ראיתי את מה?" הוא שאל.
"המשרד של מר קלארק, המצלמה, מה היא מציגה?" שאלה.
השומר הרים באגודלו את הכובע שלו.
"היא נכבתה בערך באמצע היום. לא ממש ברור לי למה."
"מה הוקרן בה לפני?" היא תבעה לדעת.
השומר החליק את אצבעו על אוסף הכפתורים ולחץ על אחד מהם. המסך כולו הוחלף בתמונה של מר קלארק. הוא ישב במשרדו, מיוזע, והביט בקיר בייאוש. הוא קם ממקומו, תלש את העניבה שלו ממקומו ופתח את החלון. הוא היסס לכמה רגעים, ואז סגר אותו. במקום זה, הוא גרר את הכיסא שלו אל מתחת לבית הנורה, שלף ממנה את הנורה והשליך אותה לעבר מצלמת האבטחה.
"זה מוזר," הודה השומר.
"הוא תלה את עצמו!" היא קראה. "הוא תלה את עצמו!"
"למה?"
"אני לא יודעת, הוא תלה את עצמו!" היא המשיכה בקריאתה.
"מוכרחים לטפל בזה," הצהיר השומר, והרים את שפורפרת הטלפון במטרה להתקשר למשטרה.
מאוחר יותר. שוב. נעלי העקב שלה הדהדו במסדרון הריק על רצפת העץ. כוס הקפה שלה העלתה אדים ספירליים מעל קו הנוזל. קולות התקתוק של המקלדות נשמעו רציפות מאי-פעם. היא עברה ליד הדלת החמישית מהצד הימני של המסדרון, ושמעה משם את קולות התקתוק של המתמחה החדש בחברה. תיק-תק-תיק. הדי המקלדת נשמעו סבירים לאוזנייה. אין סיבה לדאגה גם היום, מסתבר. היא חייכה לעצמה והמשיכה בסיור שלה במסדרון.