Ultraviolet – הרשמה

"אני לא מאמינה שהוא עשה לי את זה!" צעקה סוזן.
הבטתי עליה בעודה עושה סיבובים במרכז החדר, היא מלמלה בעצבנות משהו כמו: "אני שונאת אותו", "שימות", אבל אני לא בטוחה שהבנתי בדיוק.
לפתע, היא התיישבה לצידי על המיטה, "את קולטת? איזה טיפש!"

אה, רגע, סליחה. לא סיפרתי לכם מה קורה פה…
אני אליסה, בת 14 וכרגע בעצם סוזן – חברתי הטובה, מסתובבת במעגלים בחדר, כמו שאתם בטח יודעים. הסיפור הוא שסוזן חושבת בדגש על החושבת שחבר שלה, אוריאל, בוגד בה. פעם אחת היא התגנבה לחדר שלו כשהוא התקלח וחיטטה בתיק שלו. לא תופתעו לדעת שהיא כמובן מצאה את הטלפון של אוריאל מלא בהודעות ממספר שלא מוכר לסוזן.
עכשיו, אחרי שאתם יודעים מה הסיפור, נמשיך.

"הוא בוגד בי! הוא בוגד בי הטינופת! את מבינה?"
הנהנתי. השעה השנייה בפתח וסוזן עדיין מקשקשת על החבר שלה, אני חושבת שכבר התעייפתי מלשמוע. אלוהים, שתהיה קצת בשקט…
"הזבל הזה! אמן שיחנק!" אמרה. "לא, עזבי! אני אחנוק אותו, במו ידי! מה הוא חושב שהוא עושה לעזאזל? הבוגד הזה? ולא מזמן חגגנו שנה ביחד. מה, לא טוב לו איתי?"
גלגלתי את עיניי וסוזן נעצה בי מבט שנאה, כאילו הייתי הכרחית לדיבורים הקולחים והשוטפים שלה. היה אפשר לחטוף אותי והיא לא הייתה שמה לב. אתם מבינים, סוזן פשוט שקועה בעצמה, חללית חייזרים הייתה יכולה לקחת אותה והיא הייתה ממשיכה לדבר. למעשה, כזאת היא סוזן, אנוכית. אגואיסטית. תלותית. מעצבנת. חופרת ומציקה.
החברות שלי איתה הייתה אמנם הדבר הכי סבבה שיש אבל לפעמים היא הייתה מתישה אותי.
"את מקשיבה לי בכלל?" סוזן נעמדה מולי.
צג הטלפון שלי הבהב בכיסי, הוצאתי את הטלפון והבטתי עליו.
הודעה חדשה מאוריאל.
"הוא רוצה להיפגש איתך" אמרתי לה.
סוזן החמיצה את פניה ונראה שהיא מוכנה לשאוג עלי כמו דרקון. טוב, דייט כבר לא יצא מההודעה הזאת.
"את לא הולכת?" שאלתי.
"לא. מצידי שימות. את שומעת, שימות! לא אכפת לי!"

ואיך סוזן לא ידעה שהמשפט הזה הולך להשפיע עליה, הוי אלוהים, היא לא ידעה…