מפלצת ושמה בדידות

היא אורבת לכל אחד. ערמומית,שקטה, ממתינה לרגע בו בן האנוש האומלל יפול לידייה. והיא, תענה אותו, ותכאיב לו עד שיתפרק לחלקיקים קטנטנים…
בהתחלה אינה כלל נשקפת באופק, אך תמיד יש נורה אדומה שתפעל לאזהרה למקרה והיא תהיה כבר קרובה.
אנחנו כל כך מאמינים שאנחנו שריינו את עצמנו מפנייה,וכלל אינה תטריד אותנו-אותה מפלצת איומה.
אנחנו מעמידים פנים שכלל איננו מפחדים ממנה. וזה הדבר הנכון לעשות- היא מריחה פחד מקילומטרים. היא ערמומית,ולו הסדק הכי קטן שנפער היא תוחל להזדחל דרכו ולחלחל לתוכנו. טיפה,אחר טיפה. טיפ-טיפ-טיפ.
המפלצת כבר חדרה. עכשיו עלינו להילחם בה. אבל כיצד? הלב מתחיל לפעום. יש שיטה! להמשיך להתנהג כאילו אינה משפיעה.
אינה חודרת,ואינה מאיימת כלל. אולי כשתראה שאין כל עניין,תעזוב. אבל לא…
היא מצידה ממשיכה לחלחל פנימה דרך הסדק,טיפה אחר טיפה עד כדי שלולית. שלולית סמיכה,וכבדה, שמכבידה על ליבך…
גם להתעלם ממנה לא עוזר לגרש אותה!
היא כבר בפנים. דוקרת, הורגת, מענה, פשוט מתישה! כיצד עכשיו נגרש אותה מפלצת חשוכה?
זה היה קשה. אבל מצריך רק קרן שמש אחת…אחת!
לעמוד מולה. אין כבר פחד,כי היא כבר נמצאת פה. היא כבר עשתה את כל זממיה,מה היא עוד יכולה לעשות?
אבל שוב- איך נגרש אותה? ממה נביא את קרן השמש הזאת?
כלי הנשקה? שוחד? תחינה? מחילה? אולי כבר להרוג את עצמינו, ולא לתת לפול בידייה?
מפלצת נוראית היא הבדידות! אך גם לה יש תבוסה. והיא לפרוח דרכה. לזרוע מחדש מה שהיא רמסה. להחיות מחדש מה שהיא הרגה. לחבוש ולטפל במסירות מה שפצעה.
כך היא תובס. רק כך.
היי שלום לך מפלצת ארורה.