חילופי העונות-פרק 8

"לוק" הנערה דחפה אותי קדימה עם ידי הקשורות מאחור, נפלתי על הרצפה הקרה ורעדתי מקור ומכאב, הרמתי את ראשי כדי להביט בפניו האנושיות של לוק שעכשיו נראו כה משונות.
"איפה אני?" שאלתי בכעס.
"את בבית שלנו, בלב היער" אמר לוק.
"לוק" אמרה לו הנערה, "מה אתה עושה?"
"צריך לגלות לה את האמת" הוא הביט בה בגבות מקומטות.
"כלומר היא לא הולכת לצאת בחיים" הנערה לחשה ונעמדה מולי, היא משכה אותי בשערי מעלה והביטה היישר בעיני, "כדאי לך לא לנסות לעשות שטויות, בת אנוש, או שתזכי בתוצאות" היא העיפה אותי הצידה ונחבטתי בקיר.
"זה מספיק סטפני" אמר לוק והביט בי.
"מה קורה פה?" שמעתי את קולו של תומאס במעלה המדרגות.
"היי, החברה הקטנה שלך באה לבקר" אמר קול נשי מוכר מעט.
"ריי?" שמעתי אותו קורא לי, הזדקפתי והבטתי בו בחוסר אונים.
"מה אתם עושים לה?" הוא רץ לעברי, "היא מדממת! מה עשיתם לה?!" הוא צרח על לוק, "מה עשית לה לוק?!"
"עזוב אותה תומאס" אמר לוק.
"בואי הנה" הוא קירב אותי לחיקו.
"עזוב אותי" התנתקתי ממנו.
"היא רועדת והיא מלאה בדם! מה עשיתם לה?" צעק תומאס.
"אחי, היא יודעת יותר מידי" נער חדש שלא ראיתי נעמד מולו ותפס בכתפו, הוא חבש כובע גרב מוזר שעליו היה רשום המספר שמונים וחמש.
הוא התנער ממנו, "ריי, בבקשה בואי איתי, אני אביא אותך למקלחת"
"אני רוצה הביתה" השתעלתי בכבדות ונשכבתי על הרצפה.
"מה אתה עושה?" שאלה סטפני כשהרים אותי.
"זוזי לי מהדרך" אמר תומאס ועלה במדרגות ביחד איתי.
"תעצור אותו!" צעקה על לוק, אבל הוא שתק.
הוא הושיב אותי על השטיחון פרוותי על רצפת המקלחת המרווחת והיישר אלי מבט, "אני יודע שאת פצועה וכואב לך ואת רוצה הביתה, אני אטפל בהכל אבל יותר בטוח שתישארי פה הלילה, אוקיי?"
"לא אוקיי" בכיתי, "אל תיגע בי"
"הם לא יתנו לך ללכת" הוא נאנח, "בבקשה, הם יהרגו אותך-" הוא נאנק והביט בי, "בבקשה".
התנשמתי בכבדות, "אני מניחה שאין לי ברירה"
הוא חייך חיוך קטן, "אני אביא לך בגדים נקיים… אני חושב שאדלין וסטפני לא במצב רוח של להתחלק אז לא אכפת לך שאלו יהיו בגדי גבר נכון?"
הנהנתי, "בסדר"
הוא נענע את ראשו מצד לצד ועמד לצאת מהחדר אבל אז קראתי לו, "תומאס"
הוא הסתובב, "כן?"
"תודה…" הסטתי את מבטי.
הוא שתק.
"וסליחה על הרגל"
"זה שטויות".
תורי היה לשתוק.
"אל תתני לזה להדאיג אותך" הוא פתח את הדלת ויצא.
מילאתי את האמבט במים חמים וסבון בריח לימונית, שאפתי את ריח הסבון ונשפתי באיטיות. הכל כדי לא לצאת החוצה אל חבורת המשוגעים בחוץ.
טבלתי בתוך המים החמימים והכנסתי את ראשי בתוך המים, הקצף נצמד לעיני והחל לעקצץ, הרמתי את ראשי ושטפתי את פני, השריטות בזרועות היו עמוקות ולא הפסיקו לדמם, מהר מאוד המים נהיו בצבע ארגמני-ורדרד.
יצאתי מהאמבט לאחר שטיפה קצרה של מים קרים לנקות את כל הסבון מגופי, יצאתי ומגבת בצבע שמנת הייתה תלויה על אחד הווים, מה עכשיו? לצאת עטופה במגבת של מישהו מהם?
וגם אז, לאן לפנות?
הבטתי בראי שניצב במקלחת, השיער הערמוני הבזיק והחליק על כתפיי, הוא היה מלא צבע לעומת עורי הבהיר כל כך. את השפה התחתונה שלי קישטה שריטה קטנה ופני היו חיוורים למדי, את העין הימנית שלי עיטר סימן סגול וגדול שכבר למחרת יהיה חתיכת פנס מכוער, חבורות ושריטות מדממות כיסו את זרועותיי, אני נראית נורא.
כיסיתי את גופי במגבת השמנת ויצאתי מחדר המקלחת, משתדלת לא ליצור רעש לא רצוי.
הבטתי מצדי הימני, המסדרון היה ריק ,כדאי שאפנה לשמאל, הסתובבתי במהירות והתנגשתי בגופו הקשה של תומאס, השתנקתי והמגבת החליקה קצת וחשפה מעט משדיי, הרמתי אותה במהירות והבטתי בו, "בואי לחדר שלי" הוא החל ללכת בהמשך המסדרון.
"חיכית עד שאסיים להתקלח?" שאלתי.
"אלא מה" הוא היטה את ראשו להביט בי, "המגבת של סטפני, לא ימצא חן בעינייה"
נעצרתי במקומי ונאבקתי בדחף לזרוק אותה על הרצפה ולברוח, הידקתי את אחיזתי בה והמשכתי ללכת אחריו, הגענו לדלת עץ אלגנטית, הוא פתח אותה ומיטה זוגית מבולגנת וריח של זיעה מסריחה שררה בחדר, הייתה עוד דלת בצד החדר.
"לאן היא מובילה?" הצבעתי אליה.
"מקלחון פרטי" אמר.
הבטתי בו המומה, "והיית חייב להביא אותי למקלחת הציבורית של כל האנשים פה נכון?"
"את לא רוצה להיכנס לשם, אני משנה שם צורה", רעד עבר בגופי כשאמר את המילים האלה.
"ותיקון קטן, לא אנשים, אנשי זאב" הוא צחק, "אז הנה…תחתונים שפילחתי מהמגירות של אדלין ואחת מהחולצות שלי, לא מצאתי מכנסיים, תקווי שהיא מספיק ארוכה".
הרמתי בידי האחת את התחתונים שהיו בעצם חוטיני קטנטן, "אתה צוחק?"
הוא משך בכתפיו, "זה מה שבנות לובשות לא?"
הסמקתי וזרקתי אותם הצידה, "אני לא לובשת את זה"
הוא נאנח, "שנייה" הוא פנה לאחת ממגירות ארון העץ שלו וחיטט בערימות הבוקסרים שלו בזמן שמלמל דברים כמו:
"איזה מין בחורה זאת?"
"לעזאזל עם הג'ינג'ית הזאת"
"למה הפלתי אותה על עצמי?"
"מה עושה אצלי קטינה ערומה בחדר?"
חרקתי את שיני, "אני שומעת אותך"
הוא זרק לעברי בוקסר שחור, "הנה, ובלי להתלונן"
"בן כמה אתה בכלל שאתה כל הזמן קורא לי קטינה?" שאלתי.
"שמונה עשר" אמר.
"מה?" השתעלתי, "אני קטנה ממך רק בשנה!"
"את מתחת לגיל שמונה עשרה?"
"אני-"
"קטינה"
"אתה ממש על הגבול" גלגלתי עיניים.
"עוד שלושה חודשים תשעה עשר" צחק.
גלגלתי עיניים, "תן לי להתלבש בבקשה"
"אה, את מתביישת? אבל אין לך שם כלו-"
הזעפתי את פני והבטתי בו, "אוקיי אוקיי" הוא הרים את ידיו, "אני יוצא"
הסמקתי וטרקתי את דלת חדרו מול פרצופו, "תזכרי שזה החדר שלי!" צעק מעבר לדלת.
הורדתי את המגבת שהייתה מכוסה בדם מזרועותיי, ולבשתי את החולצה האפורה שהגיעה לי עד כמעט לברכיים, היא נראתה כמו שמלה גדולה ושחוקה , לבשתי את הבוקסר שקצת נפל ופתחתי את הדלת.
"את נמוכה יותר משחשבתי" הוא הביט בי ונכנס לחדר.
הנהנתי והתיישבתי על הפרקט הקר, הוא שונא אותי-הזכרתי לעצמי, הוא לא רוצה שום קשר אליי.
נשכבתי על הפרקט הקר והנחתי את זרועי מתחת לראשי, "את מדממת" הוא אמר פתאום, "ולמה לעזאזל את שוכבת על הרצפה?"
הוא הוציא ערכה של עזרה ראשונה מאחד הארונות שלו וניגש אליי, "תראי לי".
הושטתי את זרועותיי קדימה ונתתי לו לגעת בעדינות בשריטות ששרפו עם כל מגע קטן, הוא הוציא משחה חומה ואמר:"זה ישרוף קצת אבל אני מניח שזה צריך לעזור, זה לא כל כך עמוק אבל צריך לעצור את הדימום".
הוא מרח את המשחה השורפת שהייתה יוד, אם אני לא טועה.
הוא הידק סביב זרועותיי את התחבושת והצמיד לכל אחד מהן סיכת ביטחון, הוא הביט בפניי והניח את שני אצבעותיו על סנטרי, "הפנים שלך חבולים" הוא הרים את סנטרי עם אצבעותיו והביט מסביב, נתתי מכה קלה לכף ידו והתרחקתי מעט.
"חזרי לפה רגע" הוא משך אותי והביט בפנס בעיני הימנית, הוא ליטף אותו בעדינות "יש לי משחה נהדרת לזה, חכי רגע" אמר בזמן שפשפש בין המגרות.
הוא הוציא משחה לבנה ומרח אותה בעדינות עם אצבעו על החבורה הגדולה והסגולה שאיימה להיות פנס, "יותר טוב" חייך.
"תודה" לחשתי ונשכבתי חזרה על הרצפה.
"את לא רוצה לישון על המיטה?" שאל.
הבטתי בו במבט זועף , "אני שוכב על הרצפה עם השמיכה והכרית".
"אני בסדר" הנהנתי.
"ילדה עקשנית" הרגשתי את זרועותיו מתחת לגופי, מניחות אותי על המזרן הרך של המיטה הזוגית.
נשפתי בכעס והפניתי אליו את גבי, שמעתי אותו צוחק ונשכב על הרצפה עם השמיכה והכרית שלו.
"בגלל זה שרדת שם בבית החולים? לאנשי זאב יש כוחות על?" שמעתי את עצמי שואלת.
הוא שתק כמה דקות עד שענה, "זה לא כוחות על, זה יכולת כזאת להתרפא מהר מפצעים"
"למה רבתם שם?" שאלתי.
הוא לא ענה.
"תומאס?"
"מספיק עם השאלות"
"שאלתי רק שאלה אחת" אמרתי בזעף.
"זה מספיק" אמר.
"זה מספיק" חיקיתי אותו בקולו העמוק והגברי.
"תפסיקי" אמר.
"תפסיקי" חזרתי אחריו, משועשעת.
"אני ריי ואני מטומטמת" הוא אמר.
אתה מטומטם" אמרתי וזרקתי לעברו את אחת הכריות, אני חושבת שפספסתי אותו.
"תפסיקי את מתנהגת כמו ילדה קטנה" הוא אמר בזעף.
"עדיף מאשר להיות כזה רטנוני ומעצבן כל הזמן" אמרתי.
"מה יהיה איתך ריי…" שמעתי את החיוך בקולו.
אני לא מאמינה שתומאס הוא הזאב שלי, הזאב שהשקיף עלי מאז שהייתי בת עשר, בא לבקר אותי אחרי בית הספר, ליווה אותי במשך כל היום כשהייתי בביתי, אמנם רחוק אבל עדיין מביט בי ועוקב אחרי כל תנועה שלי כשיצאתי לשחק בגן המשחקים או שהלכתי לצייר ביער, רציתי לשאול מדוע עשה זאת אבל הוא כמובן אמר בקולו הזועף שמספיק עם השאלות.