הים

היא אהבה את הים.
הוא היה הבית שלה, היא גרה על הספינה הגדולה בלב הים הגדול, בלב המים השקופים שמקבלים את צבעים מהשמים והצמחים.
היא אהבה איך שהוא רגוע ולא מגלה מה יש בפנים, היא אהבה את הריח והמליחות שקיבל מדמעות של מלאכים.
היא אהבה אותו גם כשהיה סוער והיה נדמה שכעס עליה, אך היא לא ניסתה להסתתר ולברוח, רק עמדה ושאפה אותו עמוק אליה.
היא אהבה את הים.
אבל אז, אז הוא התחיל לקחת אליו את כל מי שהיא אוהבת.
יום אחד הגיעה סירת הצלה קטנה ובלי שהיא שמה לב, היא, האישה הגדולה מהסירה שממול נטשה את הספינה שלה והותירה אותה עם סדקים, קצת שוקעת.
אז היא התחילה לכעוס על הים.
באותו היום, השמש זרחה והים חייך אליה, הפעם היא זו שכעסה, והמליחות הפעם נבעה בעיניה.
היא אהבה את הים, והיא כעסה עליו שוב
הפעם הבאה הייתה כשההגה עזב, הוא עבר לסירה אחרת, והים סחף אותו הלאה.
אחר כך הגיעה עוד סירת הצלה, שנסחפה הרחק למקום בטוח
היא כעסה על הים, ואולי הוא גם כעס עליה, כי הספינה שלה התחילה לטבוע, ומים הציפו את כל החדרים, והם כולם עזבו, את כולם הוא לקח לה, חלקם טבעו וחלקם נסחפו למרחקים.
היא כעסה על הים, והוא כנראה כעס עליה
הים נרגע, אבל הסערה נשארה בתוכה.
היא אהבה את הים, גם את הסערות, וגם את הרוגע
עד שהסערה הגיעה אליה והים לקח לה את כל מי שאהבה.
היא אהבה את הים, את הרוגע שמסתיר את הכאב
את היופי שחי יחד עם הפחד
את הכעס שטובע לשתיקה רועמת
את הצבעים שמשקפים את העולם
היא אהבה את הים
והיא עדין אוהבת
הוא לקח לה את כולם, ושלח לה סירת הצלה
היא אהבה את הים, והפכה לחלק ממנו, רגועה ומלאת סערות
היא אהבה את הים, והוא לקח לה אותה.