רק הגעגוע מזכיר ללב את מי באמת אתה אוהב-פרק 1
הסתכלתי על הים הכחול שנראה סוער במיוחד ונזכרת ביום הטוב או בעצם הרע?שקרה לפני
שלוש שנים ,קבעתי להפגש איתו פה ושמחתי כל כך שנהיה לבד לפחות פעם אחת בחיים,הוא בא עיניו הכחולות חשפו הכל שעובר עליו משהו שפתיו היו רציניות ולא החיוך מושלם עם השיניים הלבנות שלו ואת עינייו נוצצות מאושר עכשיו הוא נראה סגור עצמות לחייו הביעו על רצינות ועינייו נצצו אך לא משמחה אלא מדמעות "עומ-מר מ-מה ק-ר-רה" שאלתי אותו בקול שהולך לפרוץ בבכי "אני מצטער אלינה" הוא אמר בשקט תוך כדי שהוא מחבק אותי וראשי מונח על חזהו השרירי "מה קרה עומר אני מבטיחה שאני אהיה בסדר" אמרתי בעצב "אני עוזב לארצות הברית עם המשפחה אני מבטיח לך שנה הבאה אני חוזר לארץ" הוא אמר עצוב ושם את שפתיו על קודקודי בראשי "אב-בל עומר מה עם ליטל" שאלתי עצובה לא היה לי אכפת מליטל אני שנאתי אותה כי היא לקחה לי אותו יכלתי להיות חברה שלו אבל אנחנו היינו כולה ידידים טובים, "היא תבין חייםשלי אני אהיה איתך בקשר מבטיח לך" הוא הבטיח לי ואני רק המשכתי לדמוע פחדתי שהוא יראה אותי בוכה שיחשוב שאני בכיינית "עכשיו בואי נעביר את היום האחרון שלנו בחיוך ובשמחה" אמר וצחק.היה כיף הרגשתי איתו שלמה אהבתי אותו כל כך אהבתי ללטף את שערו החום שהיה בתסרוקת מארינס גבוהה לצד,את גופו השחום עם הקוביות והשרירים הלא מוגזמים שאהבתי לראות הכל היה טוב עד שהרגע הגיע הוא היה צריך להפרד מימני לשלום לעלות על המטוס ולטוס רחוק מימני,בכמה השבועות הראשונים שמרנו על הקשר ואז הוא ניתק אותו ולא דיברנו עברו שלושה שנים ועכשיו השנה הרביעית שהוא לא חוזר ה-1 לספטמבר,אני כבר בטוחה שיש לו חברה מושלמת שם ושהוא נהנה מכל יום ואני כבר לא קיימת בשבילו או שקרה לו משהו ואולי הוא מת נסיתי להשכיח את מחשבותי וצעדתי לביתי בחוסר חשק."אמא אני בבית" אמרתי עצובה "מאמי אני מתכוננת ללכת יש אוכל במקרר" 'כמובן שהיא הולכת היא לא עושה כלום חוץ מלהיות במשרד שלה או להיות עם החבר שלה' "לאן את הולכת?" שאלתי ופתחתי את המקרר "ליניב" היא אמרה וירדה מהחדר "מפתיע" אמרתי בציניות הוצאתי מיץ תפוזים ושפכתי לכוס והתכוננתי לעלות לחדר, "אז מה קורה עם מאור?" היא הפתיעה אותי בשאלה (מאור הוא החבר שלי) "סבבה יש לי שיעורי בית אני בחדר" אמרתי ועליתי במהירות,הנושא עם מאור הדאיג אותי אני לא מבינה עד עכשיו מה אני מרגישה אליו יום אחד אהבה יום אחד לא מרגישה אליו כלום,התיישבתי מול שולחני ופתחתי את המגירה הסודית שלי שם היו כל הפתקים שלי ושל עומר מאמצע השיעורים או מתנות שנתן לי הסתכלתי על הדובי הגדול עם המילה love שהוא נתן לי ליום הולדת ודמעות התחילו לזלוג מעיני הסטתי את מבטי למה אני מתגעגעת למישהו ששכח ממני ובשבילו אני לא קיימת כבר ידעתי שאני צריכה איכשהו להפסיק את הכאב של הגעגוע אז שלחתי הודעה לדנה החברה הכי טובה שלי 'דנדי את רוצה לבוא אלי?' 'אני בדרך אחותית' היא אמרה והרגשתי טוב יותר, פתחתי את ארוני ומצאתי גופיה לבנה צמודה ומכנס קצר עם קרעים ולבשתי כפכפים זהובות 'זה היה הלוק שעומר תמיד אהב' חשבתי לעצמי בעצב, "אחותי תנעלי פעם הבאה תדלת" דנה אמרה והבהילה אותי "וואי דנה הפלת לי תלב לתחתון" אמרתי וצחקתי,עינייה החומות נראו שובבות וגדולות שערה השחור והגלי נראה ביום טוב פניה היו רגועות ויפות כמו תמיד,היא ניגשה אלי ונתנה לי נשיקה ללחי וצחקתי "אמ דנונה בא לך לאכול משהו?" שאלתי אותה בחיוך "ברור שאני אגיד לא לאכול?" היא שאלה וצחקה ואני איתה,פתחתי את המקרר והכנתי לנו סלט ירקות "תגידי מה קורה איתך ועם מאור?" היא שאלה סקרנית וואי מה יש לכולם ששואלים אותי על מאור "בסדר" עניתי ושיחקתי עם המפה של השולחן….
מקווה שתאהבו♥להמשיך את הסיפור או לא?
תגובות (1)
יש לך כתיבה מדהימה מחכה להמשך!