נפילה

נופלת… תמיד נופלת.
אני לא רוצה ליפול. אני רוצה להחזיק מעמד –

רגע, תנו לי להתאושש מהנפילה.
הנה.

אני מפחדת ליפול. כולם מפחדים מכך, לא? להישמט מהאחיזה הבטוחה של הקרקע. למעוד מהצוק הגבוה הזה.
הוא מפחיד אותי, הצוק הזה. ההר הזה. הוא תמיד הפחיד אותי. אני כל הזמן תוהה… אם אעמוד בתחתיתו, לא אוכל ליפול ממנו, נכון? ואז הכול יהיה בסדר.
לא?
אבל למה עליתי אל הצוק הזה מההתחלה, אם לא בשביל ליפול ממנו?
סלחו לי, זו באמת מחשבה טיפשית. אני מתנצלת. הרי מי ינסה ליפול בכוונה תחילה? מובן שלא אני. זה סתם מביך.
בעצם, אני לא בטוחה למה אכפת לי מהמבוכה. הרי היא נובעת מכך שאנשים מסוימים, אלה שבדרך כלל לא אכפת לי מהם, רואים את הנפילה הזו. צוחקים עליה. מה אכפת לי מה הם חושבים? זה אמור להיות אכפת לי?
לאמיתו של דבר, לא אכפת לי יותר. שיראו את הנפילה שלי… כאילו הם בעצמם מסוגלים לבצע אותה. הם אפילו לא מסוגלים להגיע לגובה המספק על מנת ליפול ממנו.
לא, רגע –

סלחו לי. מישהו דחף אותי מהצוק.
איזה כיף זה, נכון? איזה נחמד, מי שזה לא יהיה. איזו תרומה גדולה יצאה לו מזה. נכון?
לא, לא ממש.
אני לא אוהבת ליפול על חשבון אחרים, כשם שאני לא אוהבת להיווכח בכך שהם צופים בנפילה שלי. אבל לא אכפת לי, נכון?
או שכן אכפת לי?
זה משנה בכלל? מישהו מחשיב את הדעה שלי?
אני לא חושבת.

חכו רגע.
אני מבולבלת מעט, לא בטוחה. אני מוכרחה להיות הכי טובה, נכון? להגיע הכי גבוה, הכי רחוק. לפני כולם. יותר טוב מכולם. עם כמה שפחות נפילות, נכון?
אחרת הזכוכית תשבר.

נופלת… תמיד נופלת.
כבר לא ממש אכפת לי ליפול. בכל מקרה, אני תמיד מחזיקה מעמד.
אפילו אם הכול מסביבי מלא בשברי הזכוכית ההם.