חילופי העונות-פרק 7

הלכנו בשקט ביער הסבוך והמושלג, הבטתי על תומאס מהצד.
"תומאס…" התחלתי לומר.
הוא פנה להביט בי ותלתליו החומים נעו בהרמוניה עם הרוח הקלה, הוא חייך לרווחה, "כן?"
"אני מעולם לא ראיתי אותך… אתה יודע, ובעיירה הזאת כולם מכירים אחד את השני וזה נראה לי קצת מוזר, אתה חדש כאן?"
הוא הנהן, "באתי לכאן עם המשפחה… לדוד שלי"
"איפה אתה גר?" שאלתי מתוך סקרנות.
הוא קימט את גבותיו וצחק, "את באמת מצפה ממני לומר לך?"
סומק עלה על פני, "לא… כלומר זה היה סתם מתוך סקרנות".
"רגע" הוא נעצר והביט לתוך עיני, "זה שקורה שאני מציל אותך ממישהו שכמעט אנס אותך או מלווה אותך אומר לך שאנחנו ידידים או משהו?"
הדופק שלי עלה והסטתי את מבטי, "לא…"
"אז תפסיקי לשאול אותי שאלות כאלה" הוא נענע את ראשו והביט מעלה, "אני לא מאמין…"
"את רק ילדה קטנה בת שבע-עשרה, תעשי לי טובה ותפסיקי לחשוב שאנחנו ידידים או משהו כזה… טוב?" הזלזול בקולו משום מה כל כך פגע בי, שהזעפתי את פני ושלבתי את ידי בכוח.
"אני יכולה להסתדר מכאן לבד, תודה תומאס" אמרתי והתחלתי ללכת לכיוון ביתי.
"חכי רגע, אני לא רוצה שתלכי לאיבוד" שמעתי את רגליו רומסות את השלג.
"אני אסתדר" חרקתי שיניים, "אני בת שבע-עשרה אוקיי? אמא שלי כבר עושה את תפקיד הדואגת, אני לא צריכה עוד אחד…"
הוא התחיל לומר משהו אבל עצרתי אותו, "תקשיב, זה שאבדתי את אבא שלי לא אומר שאני צריכה דמות גברית שתחנך אותי, במיוחד לא איזה פריק"
הוא נראה פגוע והביט בי במבט עצבני, "אני רק רוצה לעזור לך"
"אוקיי, אני מודה לך על העזרה" הבטתי בו רגע ארוך לפני שפניתי ללכת, "להתראות תומאס"
אני מקווה שהזאב שלי יהיה ליד הבית, לפחות זה נראה כאילו האהבה וההבנה בינינו היא הדדית.
אחרי הליכה של משהו כמו עשר דקות משהו הבזיק בחשכה, זז והשמיע קולות.
התקרבתי בזהירות לעבר הקולות והשתטחתי על השלג הקשה, זחלתי בזהירות בין השיחים, אור הירח הבזיק מעט כך שיכולתי לראות, היו שם שלושה זאבים, אחד מהם היה הזאב שלי, זאב שחור וגדול, וזאב צהבהב עם כתמים לבנים.
זה נראה כאילו דברו ביניהם, הזאב השחור נהם על הזאב שלי, זיהיתי את הפציעה מהסכין אך היא הייתה חבושה, זאב חבוש? מי לעזאזל חבש אותו?
הזאב השחור שרט אותו, הזאב שלי יבב בקול והזאב הצהבהב הביט מהצד וצמצם את עיניו, הזאב השחור נשך את הזאב שלי בבטנו וברגלו הפצועה ואז שלף את ציפורניו מעלה ועמד לשרוט אותו, לא יכולתי עוד להמשיך להסתכל בלי לעשות כלום, לברוח? לא להביט לאחור?
"לא!" פסעתי לעבר הזאב שלי ונאחזתי בפרווה שלו בכוח בכל משקלי כך שנפל על צד גופו הענקי והחטיא את השריטה העמוקה שהזאב השחור עמד לזרוע בו. הזאב השחור עמד על ארבעת רגליו ומבט המום בפניו הכלביות , עיניו נפערו והביטו בי ובזאב שלי.
חבקתי את פרוותו חזק עד שראיתי שגם הזאב שלי מופתע, מדוע לא תוקפים אותי? ומדוע אני פועלת בלי לחשוב על הזמן?
הוא התנער ממני כך שנפלתי על השלג, נעמדתי ונצמדתי אליו למרות שהתנגד, הזאב השחור הביט בי במבט מאיים וחג סביבי וסביב הזאב שלי במעגלים, התרחקתי מהזאב שלי והזאב השחור המשיך לחוג סביבי, עד שהזאב הצהבהב התנפל עלי עם ציפורניו בנהמה, הציפורניים שרטו את זרועותיי, צרחתי והדם התחיל לזלוג מגופי.
הזאב שלי קפץ מלפניי כדי להגן עליי, חייכתי לעצמי חיוך קטן למרות שכל גופי זעק בכאב, אה והמוח זעק לי שאני משוגעת ופעם אחרונה שאני מגנה על זאב.
הזאב הצהבהב ילל ונע אחורה בזמן שנהם עליי, הזאב שחור נהם עליי גם כן והתקרב, כך שראיתי את עיניו הזהובות, רגע… לא ראיתי את העיניים האלה בעבר?
הזאב שלי דחף אותי הצידה ממני ונהם עליו אבל הזאב השחור התנער ממנו ונשף עליו, הזאב שלי נראה מופתע. הזאב השחור נע לעברי ואפו היה מושפל, רק עיניו היו נעוצות בי, אוזניו היו מושפלות וזנבו בין רגליו, הוא התיישב והשפיל את עיניו.
העיניים האלה… איפה ראיתי אותן? זהובות וכאלה ונוצצות?
"לא…" אמרתי כשזיק ההבנה הכה בי.
הוא זקר את אוזניו והסיט את מבטו, הוא התרחק ממני כמה צעדים והתיישב, הזאב שלי נשכב לפני ועיניו התכולות נצצו, הוא נשכב על בטנו והסתיר את עיניו עם כפות ידיו וילל.
"לוק?" נגשתי אליו, "אתה זאב?" פיק ברכיים תקף אותי, רציתי להקיא, רציתי לברוח ולא להיות כאן.
לוק נהם לעברי ופנה עם גבו אליי, הוא נהם משהו לזאב הצהבהב והזאב הצהבהב נראה כמתנגד אבל לוק שלף את שיניו והביט בי במבט מתנצל, הוא פנה ללכת וכפות רגליו הזאביות השאירו עקבות בשלג.
הזאב הצהבהב התקרב אליי וחשף את שיניו, התרחקתי בזהירות ומעדתי אחורנית, השלג ריכך מעט את הנפילה אך הכאיב לשריטות בזרועותיי.
הזאב שלי זקר את אוזניו והתקרב אל הזאב הצהבהב, הוא נהם לעברו והניד בראשו הזאב הצהבהב ענה לו בניד ראש ונהמה משלו והזאב שלי נעמד מולי, מעניין אם הוא גם אדם זאב כמו לוק ואם כן, אם הוא נאה, ואם כך זה לא טיפשי לגמרי נכון? שאני אוהבת אותו כל השנים האלה! אבל אולי אני סתם בחלום? אין דבר כזה! זה סתם אגדות! זה סתם, אין סיכוי שזה אמיתי, זה לא קורה, זה לא יכול לקרות.
צרחתי, כי רק עכשיו הבנתי עד כמה כל זה מטורף, הנחתי את כף יד על מצחי וצרחתי בכל הכוח למרות שלא הייתה לי כל כך סיבה כי הזאב שלי הגן עלי, הזאבים הביטו בי במבט של "מטורפת".
"אני לא מטורפת!" צרחתי עליהם וקמתי, "אתם מטורפים!" צרחתי, צרחתי כל כך חזק עד שלא יכולתי יותר ואז הצטנפתי בתוך השלג, האם אחד מהם הרג את אבי? אדם שהוא גם זאב? האם אני הוזה? מה קורה לי? מה השעה בכלל? אוף! אני שונאת את כולם!
הזאב שלי הצטנף לידי והניח את אפו על השלג, הוא הביט בי בעצב והחזרתי לו מבט עצוב משלי, הוא החל ליבב, נשענתי עליו וליטפתי את פרוותו, בוכה לתוכה.
"האם אתה נאה?" שאלתי אותו אחרי דקות ארוכות של צרחות לתוך הפרווה שלו ובכי מר.
הוא התנשף ופנה להביט בי, "מי אתה? תגלה לי"
הוא הביט לתוך עיני ולמרות החשכה הכבדה עיניו נצצו והבזיקו באור הירח החזק, עיניים תכולות חשדניות… כמו שני גולות שקופות שמילאו אותן במי ים ודחפו אל תוך ראש של בובה.
ואז הבנתי, אבל זה לא יכול להיות, זה לא יכול להיות הוא, זה לא הזאב שלי.
התרחקתי ממנו במהירות ובלעתי את הרוק, לא רציתי לבטא את שמו, זה פשוט לא הוא, לא ייתכן.
"תומאס?"
הוא הזדקף והתנשף, מסיט את מבטו במהירות.
הזעפתי את פני וזרקתי על פניו הכלביות והמכוערות ענף, הלוואי שיוציא לו עין.
הוא נאנק ונהם לעברי, "חתיכת כלב מסריח!" צרחתי עליו.
הזאב הצהבהב החל להתקרב אליי שוב אבל תומאס עצר אותו, הוא פנה לעקוב אחריי.
"לך ממני! אני שונאת אותך! אני שונאת אותך! כל כך שונאת אותך!" צרחתי עליו, "עזוב אותי! חתיכת סטוקר מגעיל! תתרחק מהבית שלי, מאמא שלי, מאחותי, תתרחק!"
הוא נעצר והביט בי בעצב, "אני אפילו לא מצטערת על הסכין ברגל שלך יותר" דמעות נקוו בעיני.
הוא השפיל את ראשו והחל להתרחק, "כן! לך! אני שונאת אותך!" צרחתי אחריו בזמן שהדמעות שטפו אותי.
"חשבתי שאת אוהבת אותו כמו אח גדול לא? ככה לא מתנהגים אחים" מישהי ניצבה מאחוריי, היה לה קארה בעל אורכים שונים ועיניים מפחידות ומלוכסנות בתכלת בהיר מאוד שנראה כמעט לבן.
"מי את?" שאלתי והתרחקתי ממנה לאט בזמן שניגבתי את דמעותיי.
"את לא תסכני את המשפחה שלי" אמרה וקשרה את ידי.
"מה את עושה?" צעקתי, "תשחררי אותי!"
"לא נראה לי" היא אמרה וחבטה בראשי, עכשיו הכל נהיה שחור.