דרקון אמיתי פרק 1

זה היה היום הראשון ללימודים, סופסוף הגעתי לכיתה ז'. יצאתי מהבית כשההורים שלי עוד היו ישנים. "תסביר לי שוב למה זה כלכך מיוחד השנה? הלא חשבתי שאתה שונא בית ספר" אמר דאגלו, דאגלו הוא דרקון, דרקון אופל שחור, מאז ומעולם התקשיתי בחיים, וכשאני אומר חיים, אני מתכוון חיי החברה שלי. מאז שאני זוכר את עצמי. הוא היה מופיע לי בחלומות, הוא החבר שלי, הוא הפך להיות חיי החברה שלי, בנוסף לכך דאגלו היה המורה והמאמן שלי, הוא היה מלמד אותי כל פעם דברים חדשים. הוא היה לוקח אותי למקום מוזר, מקום יפיפה שהיה נראה אפילו מקום על טבעי, שם הוא היה מאמן אותי. לפעמים בכלי נשק, לפעמים בקסמים ולפעמים תרגילים פשוטים, או אגרוף הוא מיומנות לחימה אחרת לזמנים שבהם אני אהיה ללא יכולת להשתמש בקסמים או שלא יהיה עלי כלי נשק. "לא, הפעם זה יהיה שונה, קודם כל אני לא אתן לעצמי להיות אותו ילד מסכן שהייתי ביסודי. אני אשיג חברים בכל מחיר! וחוץ מזה הפעם אני לא אכנס לבד גם מאיה תיהיה איתי" עניתי לו. אוקי, אז אולי לא הייתי בילד הכי מסכן ובודד בעולם, היה לי את מאיה, החברה הכי טובה שלי, החברה האנושית והאמיתית הכי טובה שלי בדיוק כשאמרתי לו את זה הגעתי אל הבית של מאיה, מאיה גרה בקצה השכונה שלי, ממש הבית האחרון על הקו מהצד הימיני, הצד של המספרים הזוגיים, אם פונים ימינה בצומת ה"טי" שליד הבית שלה עולים על המסלול לבית הספר החדש שלנו. ראיתי אותה יוצאת מהבית וצעקתי לה "מאיההההה" רצתי אליה, דאגלו אהב להסתלבט עלי, הוא קרא מאחורי ואמר "טוב אני אלך הרי אני לא יותר מפרי דמיונך" הוא צחק. הסתובבתי וראיתי אותו נמוג לאבק המתעופף ברוח. פתאום מאיה קפצה על הגב שלי מאחורה, " קדימה… דיו… דיו… לבית הספר" היא חייכה ואני התחלתי לרוץ "אבל תחזיקי חזק!!".
לא פגשתי חברים באותו יום אבל לפחות לא הציקו, ירדו או הרביצו לי וזה כבר היה שיפור. מילה או שתיים בנוגע לבריונים – הם בסדר. כל עוד הם לא קיימים. אפילו שראיתי כמה ילדים שהציקו לאיזה ילד אחר, כמה ילדים מקבוצת הפוטבול, ונראה היה שהם עשו זאת משני סיבות, סיבה אחת הייתה בגלל שהם בריונים, סיבה שניה הייתה כי הם ניסו לרצות את המעודדת, דילן קרו, כבר מהרגע הזה ידעתי שלא רק שאני לא אסתדר עם הבריונים חלשי האופי הללו מקבוצת הפוטבול אלא אני גם לא אסתדר עם דילן, בוודאות. בכל אופן – הלימודים נגמרו בחמש. אבא בדרך כלל מחזיר אותי הבייתה, וכך הוא הבטיח שיעשה גם היום, אני ומאיה חיכינו וחיכינו, בשעה חמש ועשרים בערך התייאשנו והלכנו ברגל, התנצלתי למאיה בלי הפסקה על כך שגמרתי לה לחכות סתם, אם היא הייתה הולכת ברגל היא כבר הייתה מגיעה מהר יותר.
הגענו לבית של מאיה, ודיברנו במשך כמה דקות, קבענו לאכול ולהיפגש בעוד שעתיים בדיוק, היא תבוא אלי, אנחנו נכין שיעורים ואז משם נשחק קצת במשחקי וידאו, אולי נראה סרט ואז לקראת הערב נלך אל סאני, סאני הייתה זקנה חביבה שהיינו אוהבים לשהות אצלה, גם היא אהבה אותנו, היינו עוזרים לה, מעסיקים אותה, היא הייתה מביאה לנו ממתקים, מספרת לנו סיפורים על העבר שלה ושל בעלה שנפטר בעקבות מחלה קשה, בנוסף לכך בחצר שלה הייתה גינת המשחקים הכי גדולה בשכונה, אני זוכר שאבא שלי הביא לשם כמה משחקים כדי שילדים יוכלו לבוא ולשחק שם ועל הדרך גם להעסיק את סאני, היא אהבה מאוד ילדים והיא אהבה להסתכל עליהם משחקים, המהלך הזה הוביל את כל אחד ואחד מחברי השכונה לשים כמה מתקנים, לכל הגיליים, הקטנים יותר או לגדולים יותר, אני ומאיה היינו בין הגדולים. אני ומאיה בנינו בית עץ במרכז גן המשחקים ועשינו חתונה, קבענו שביחד אני והיא המלך והמלכה של גן המשחקים. הכל היה אמור להיות מושלם, אבל משהו קרה, משהו שהרס הכל, אמבולנס הגיע ונכנס לשכונה, באופן אוטומטי אני ומאיה רצנו אחריו לראות מה קרה, ראיתי המון מקיף את הבית שלנו ושני ניידות משטרה בכניסה, הבנתי לאן האמבולנס פונה. זרקתי את התיק על הרצפה רצתי הבייתה ונדחפתי בין ההמון. בכניסה לבית עמדו כמה שוטרים מאחורי כמה פסי משטרה, הם חסמו את הדרך לכל ההמון, ניסיתי לעבור דרך הסרטים אך השוטר עצר אותי, "תן לי להיכנס!" אמרתי בתוקפנות.
"מצטער ילד אבל אין כניסה, תחזור להורים שלך" הוא אמר.
"ההורים שלי בתוך הבית הזה! אני גר פה תן לי להיכנס!" צרחתי. פניו הלבינו כמו סיד. "תנחומיי" הוא אמר והזיז את הסרטים, מסכן, הוא לא ידע מה לעשות, בכל מקרה הוא רק עשה את העבודה שלו, לא הייתי צריך להתפרץ עליו אבל הייתי ילד ולא הייתי עסוק במה חכם או הגיוני לעשות עכשיו. רצתי פנימה ונתקלתי באבא על הברכיים, שפוף כולו ובוכה כמו תינוק שזה עתה נולד.
"אבא? מה קרה איפה אמא?" שאלתי "למה אתה בוכה?". פתאום נכנסו שני רופאים עם אלונקה
אבא הסתובב והסתכל עלי ובעניים רועדות, הוא ראה את שני הרופאים והבציע להם על חדר השינה שלו ביד רועדת. הוא הושיט אלי את אותם הידיים וחיבק אותי חזק, הוא בכה מעל הראש שלי, הוא ניסה לעצור אבל הוא לא הצליח. באמת ובתמים שעדיין לא הבנתי מה קרה, לא יכולתי לחשוב על כך שקרה משהו לאמא שלי, זה לא הגיוני, דברים כאלה קורים רק בסרטים.
שני הרופאים סחבו משהו מכוסה בנרתיק ארוך על האלונקה, אני זוכר שהוא סיפר לי את מה שקרה, הוא לא היה מוכן לרדת לפרטים אבל הוא סיפר לי שהתקרה של החדר נפלה עליה, אמא שלי לא עבדה בבקרים כמו רוב ההורים, היא עבדה בלילה, היא הייתה כותבת שירים, ובשביל זה היא הייתה צריכה שקט מוחלט ולכן היא הייתה עובדת בלילה וישנה בבקרים. כנראה שהיא נשארה במיטה והתקרה נפלה עליה והיא מתה, וכשאבא שלי חזר בערך ברבע לחמש מהעבודה הוא ראה אותה והזמין את כל מה שיש כאן.
אמא-מתה, לא יכולתי להבין את מה שאני חושב עליו אפילו, אמא שלי הייתה מיוחדת, היא תמיד הייתה שם בשבילי, ידעה להחזיק אותי כשהיה קשה לי, החיוך שלה הרגיש כמו אלפי זרקורים שמכוונים אליך, כאילו אתה האדם היחיד ביחד, והחיבוק שלה הרגיש כמו אלפי שמיכות שאופפות אותך ומחממות אותך כשקר לך, בנוסף לזה היא היא הייתה עמוד התווך של הבית הזה, כלים, כביסה, אוכל, קניות, שיפוצים, לימודים, אבי עזר לה הרבה אבל בלעדיה לעולם לא היינו מסתדרים, מצחיק לחשוב על כך שהאשה שהחזקה את הבית בסוף נמחצה על ידי הבית.
המחשבה על כך שאבדתי את אמא שלי כאבה לי כלכך, לא יכולתי לזוז, כעס ועצב עטפו אותי, התרוקנתי מכל כולי, זה מה שנשאר בי, כעס ועצב, נשמע קול שאומר "הגיע הזמן להגלות את הפרצוף האמיתי שלך!" פתאום הכעס מתוכי התפוצץ החוצה, עמדתי בחלל ריק מול מראה, ראיתי את עצמי, גדלתי בכמה ממדים, המכנס שלי נקרע והפך למכנס שלושת-רבעי, החולצה נקרעה מעלי, וצמחו לי לפחות עשרה קוביות בבטן, מקצות אצבעותיי ברגליים והידיים יצאו טפרים ארוכים ומושחזים, כפות הידיים שלי היו עטופות בלהבות ומעצמות הגב יצאו לי שני כנפיים ענקיות, שרשרת עם גביש בקצה שלה הקיף את גרוני, שיניי התחדדו ושני ניבים יצאו מקצות פי, אפי התעקם ואוזני התחדדו, העניים שלי היו דיי מפחידות, במקום החלק הלבן שיש לכל אדם העין שלי התמלא בדם וקיבלה את הצבא האדום כצבע חדש, והאישונים שלי, לא יכולתי בדיוק לשים על זה את האצבע אבל הם נעו בין אישוני נחש לאישוני נמר. השיער שלי התארך ונעשה לבן, הפכתי למפלצת.
התקרבתי אל המראה לאט לאט והנחתי את היד עליה, בשניה הזאת היא התנפצה לאלפי רסיסים, לפתע חזרתי הבייתה, עמדתי בין ההריסות והגופות, לא האמנתי שאני עשיתי את כל זה אבל אז ראית את הדבר הכי גרוע במרחק כמה צעדים ממני שכב אבא שלי, עשרות אבנים מחצו אותו, ושלולית דם התאספה סביבו. "אח…… דני-גבו, דרקון אמיתי, אני ממש אוהב את המקצב הזה!" נשמע אותו הקול.
ופתאום,
התעוררתי בבהלה. הייתי בחדר שלי ולא הפכתי לשום מפלצת. נשמתי לרווחה. "החלק הזה מעולם לא קרה" אמרתי לעצמי. חזרתי לישון, מתוך תקווה שיום המחר יהיה יותר טוב מהיום הזה. אגב, זה הרגע שבו מרפי החליט לצחוק לי בפנים.