אביעד

"אביעד, אתה בחדר?" דפקתי קלות על הדלת, מחזיקה את הידית."אני נכנסת."
אני רואה אותו בוכה, ומשהו בתוכי נשבר. אני לא יכולה להפסיק לחשוב על כל שיכול להיות שזה בגללי, שזה משהו שאני עשיתי או אמרתי.
"אביעד," קולי החלש קורא בשמו, ידי מושטות אליו עדי לחבק אותו בחוזקה, אך הוא נרתע ממני.
ראשו פונה לעברי בחטף ואני צופה בהצצה בפניו, עיניו אדומות ונפוחות מהבכי.
"אל תגעי בי!" אני נושכת את שפתי התחתונה בשקט. אסור לי להתחיל לייבב עכשיו לידו, אני צריכה לשמור על החזות הבוגרת והקשוחה שלי, להוות דוגמה של אחות גדולה.
"אני יודעת שאתה לא רוצה לעבור, ושאתה תתגעגע לחברים שלך, אבל אין לנו ברירה." הוא מצטנף לכדור קטן בפינת החדר. "אני לא אוהב אותו. אני לא רוצה ללכת אליו." התיישבתי על קצה מיטתו ושיחקתי עם השמיכה בידיי. " אני יודעת, אבל כשתגדל אתה תבין שיש דברים שהם לא באחריותינו. אבא ניצח במשפט. אתה תוכל להיות עם אמא בכל סוף שבוע שני, בשבתות ובחגים. אביעד," אמרתי לו, לוחשת את שמו בשקט קרוב לאוזנו כשותף לסוד. "זה רק עד שאני אהיה גדולה מספיק כדי להחזיק בעלות חוקית על שמירה עלייך. רק עוד שבועיים, אתה תראה שזה לא הרבה." הוא הביט בי בעיניו הגדולות. הרגשתי שאני יכולה לטבוע בהן. הוא היה נראה כמו שכפול קטן של אמא, רק בלי השיער הארוך. "את תעשי את זה בשבילי?"
"כן, " אמרתי בנחישות. אני עדיין לא יודעת איך אני אעשה זאת, ואני משערת שאני אצטרך למצוא עבודה קבועה וכסף טוב, אבל אני אעשה את זה בשביל אביעד. "ואתה תראה את אמא."
הוא קם ממקומו וכרך את ידיו סביב צווארי, עוטף אותי בחיבוק קטן.
'הכל שווה בשביל החיוך של אביעד,' אמא אמרה לי פעם, ועכשיו, כשאני צופה בו ובחיוך המקסים והאמתי שלו, אני בהחלט מבינה למה היא התכוונה.