thousands worlds (אלפי עולמות) פרק 37
היי קוראים וקוראות יקרים..
מצטערת שלקח לי המון זמן להעלות אני נורא עסוקה וכמעט אין לי זמן לנשום אז הכל בהתאם..
תאחלו לי בהצלחה במבחנים זה חשוב לי!!!
יאללה קריאה מהנה!! מחכה לתגובות….
כשפקחתי את עיניי הכל היה מטושטש בתחילה, לקח לעיניי כמה זמן להתרגל לאור לפני שהצלחתי לראות ברור.
הדבר הראשון שראיתי הייתה תקרה ואיזושהי תמונה תלוי על הקיר ממולי שכבתי על מיטה שבמחשבה שנייה לא הייתה המיטה שהייתי רוצה לשכב עליה לא לכל כך הרבה זמן.
ניסיתי לקום מהמיטה ואז הבנתי שאני קשורה.
"מה הולך פה?" מלמלתי לעצמי בשקט מנסה להיזכר מה הדבר האחרון שאני זוכרת מלפני שהתעלפתי.
ואז נזכרתי,
אנדי ובחורה בשם אליאנה שאין לי מושג מה הסיפור שלה ואני רצנו במסדרון ארוך כדי למצוא יציאה ואז מישהו ירה בנו, מסתבר שהם היו חיצי הרדמה כי שלושיתנו נפלנו על הרצפה.
"אבל מתי כל זה קרה?" חזרתי לעצמי בשקט על השאלה מספר פעמים מנסה להיזכר אם קרה אחרי זה עוד משהו שאני יכולה לזכור
אבל הכל היה שחור והרגשתי כאילו עבר כל כך הרבה זמן מאז.
"אבל איפה אנדי ואליאנה?" שוב שאלתי את עצמי, אולי חשבתי שקול לא מוכר יגלה לי את התשובות לכל השאלות שלי ששלחתי לאוויר.
ואז שמעתי דלת נפתחת וצעדים מתקרבים לכיווני.
"הו… התעוררת!" הקול היה מופתע מעט אבל עוד לפני שסיים לדבר הוא הפך למרוחק וחסר כל רגש.
"כן, יש לך בעיה עם זה?" נשפתי בזעם, עוד לפני שראיתי בכלל עם מי אני מדברת.
"לא, זה פשוט מעולה, חיכיתי שתעוררי, את ושני החברים הנחמדים שלך", הקול חסר הגוף הפך ממשי כשאותו בן אדם התקרב אל שדה הראייה שלי ויכולתי לבחון אותו.
הוא היה נראה גבוה מהזווית בה אני ראיתי אותו. שיער שחור כפחם ועיניים בצבע חום שוקולד, עורו היה לבן ופניו מעט מוארכות, על אפו שהיה נשרי מעט נחו משקפיים חסרות מסגרת. לגופו הוא לבש חלוק, כך נחשתי מהמעט שראיתי.
במבט שני היה בו משהו יפה.
"איפה אנדי? מה עשית איתו?" סיננתי מבין השיניים בניסיון קלוש לשוות לקולי טעם סמכותי.
"הוא בסדר גמור הוא ממש פה מעבר לחלון הזכוכית", הוא השיב לי מסיט את מבטו לצד שמאל שלי ומעפעף בעיניו מעט, כאילו משהו הפריע לו בעין.
הצלחתי להתרומם מעט, הסתכלתי אל הכיוון אליו הורה ה… דוקטור, כך אני חושבת. וראיתי דבר ראשון קיר זכוכית לא היה אפשר לתהות בו, הוא היה מבהיק, וממש מאחוריו הייתה מיטה שנראתה ממש לא נוחה בדיוק כמו המיטה עליה אני שכבתי, ועל המיטה ראיתי את אנדי פניו היו מופנות לכיווני, עיניו פקוחות ויכולתי לדעת בוודאות שהוא ראה אותי, לפי החיוך שעלה על שפתיו כשהבטתי בו, הוא לחש לי ללא קול משפט שכל כך רציתי לשמוע.
"אני אוהב אותך!" התענגתי על הרגעים האלה עד שהאדם הלא מוכר הזה שכנראה היה אחראי לקשירתנו הזיז וילון שלא ראיתי שם קודם והעלים את אנדי מעיניי.
"הבחורה השנייה לא מעניינת אותך?" הוא שאל אותי בקול ענייני ומעט עדין יותר.
לקח לי רגע להיזכר על מי הוא מדבר, "אה… כן, אליאנה איפה היא?"
לא הייתי צריכה הרבה לחשוב כדי להבין שהעפעוף שלו והמבט שהוא הגניב לצד ימין שלי היה סימן להראות לי שהיא בדיוק שם מהצד השני שלי, גם היא מאחורי קיר זכוכית כמו מצידי השני ומיטה זהה לזו של אנדי ושלי, בה שכבה אליאנה, אך פניה היו מופנות כלפי התקרה ונראה היה שעיניה עדיין עצומות.
"אז מה אנחנו עושים פה? מי אתה? מה אתה רוצה מאיתנו? שחרר אותנו!" השאלות קלחו מפי ולא נתתי לדוקטור המוזר הזה לענות לי עליהן.
"קודם כל תירגעי", הוא דיבר לאט בטון שהתחיל לעצבן אותי, "אני דוקטור ויקטור", נראה היה שהוא מנסה לחייך אבל לא ממש הולך לו, "אני לא יודע מה אתם עושים פה, אני קיבלתי אתכם לפה ונתנו לי הוראה לבדוק אתכם, אני לא יכול לשחרר אתכם כי הכליאה שלכם לא בידיי, אני רק עושה את התפקיד שלי, נרגעת?"
"ממש לא! מזה הבדיקות האלה?" זרקתי את מילותיי כמו חיצים מלובנים.
"אתחיל באליאנה, כפי הידוע לך אליאנה היא לא יצור אנושי היא…" לא נתתי לו לסיים את המשפט קטעתי אותו באמצע.
"למה אתה מתכוון לא יצור אנושי? אני בכלל לא מכירה אותה!" יריתי שוב.
"בואי אסביר לך", הוא לקח כיסא והתיישב ליד המיטה שלי, בעודו אוחז בגיליון כלשהו ומעלעל בו מידי פעם, "אליאנה היא שייכת לעולם אחר, אני לא יודע כמה את התוודאת לעולם הזה, אבל כפי הידוע לי את יודעת עליו, אליאנה תחת מרות כלשהי שאני כרגע לא יודע בדיוק מי הסמכות הזו, היא יכולה לשנות צורה כפי הנדרש, אבל היא חייבת למלא הוראות שנותנים לה"
הוא נעצר רגע, לקח אוויר ולגם מכוס מים שצצה לפתע משום מקום.
"אם נופלת החלטה שהיא תופיע במקום כלשהו היא תופיע שם פתאום בלי להיות מוכנה לזה בכלל, אני לא ממש יודע איך זה עובד אז אני מנסה לבדוק את זה, אולי משהו בדם שלה, או ברקמות, גם כל העניין של השינוי צורה נראה לי מוזר"
לא הבנתי על איזה שינוי צורה או מדבר או על איזה החלטה וסמכות הוא ממלמל שם אבל המשכתי להקשיב אולי זה יגלה לי איזה פרט או שניים שרציתי בעצמי לדעת.
"אז אני בודק אותה כפי יכולתי", הוא נעצר לרגע והחליף איזה דף בגיליון שלו.
"אז מה לגביי? מה לגבי אנדי? למה אתה צריך אותנו כאן גם?" כבר איבדתי את כל הסבלנות שלי, רציתי לקום וללכת, בעצם. לקום, לקחת איתי את אנדי שלי וללכת למקום שבו נוכל הוא ואני לחיות כמו שצריך בלי שאף אחד יציק לנו.
"אני מגיע לזה, סבלנות ילדה", הוא נעצר שוב, העיף את מבטו לכיוון מקום שלא יכולתי לראות מהזווית בה שכבתי אז גם לא התאמצתי, "אנדי, כפי הידוע לך הוא יצור חצי אנושי חצי על אנושי, משהו כמו אליאנה".
השאלה שעלתה בראשי רקמה עור וגידים עד שהוא סיים את המשפט ואז התפרצתי, "מה זאת אומרת חצי אנושי וחצי על אנושי? אנדי הוא בן אדם בדיוק כמוני!"
"לא! את טועה!" הוא נשמע כמו מישהו שמישהו סיפר לו שהשמש לא באמת זורחת, "לאנדי אין הורים…"
לא נתתי לו לסיים את המשפט, "אני מכירה את ההורים שלו! אתה מדבר שטויות!", התרסתי.
"ההורים של אנדי שאת מכירה הם לא באמת ההורים שלו, אנדי הגיע ממקום לא ידוע, הגיל שלו לא ידוע, הוא בחור בן 19 כבר הרבה זמן, או לפחות נראה ככה, הוא גדל אומנם אבל בקצב שונה משאר בני האדם, והוא צורך חיים בדיוק כמו בן אדם רגיל, אבל תגידי לי את איזה בן אדם יכול להזיז סורגים מפלדה מהמקום?"
פתאום הדברים שלו נראו לי לא כל כך כמו שטויות כפי שטענתי לפני כן. אז שתקתי.
"ואת", הוא נשם שוב, "את בחורה אנושית לגמרי וכל הבדיקות שאפשר לעשות על בני אדם כבר עשיתי…"
קטעתי אותו כבר בפעם המיליון ואני לא יודעת איך מישהו אחר היה עוד מחזיק מעמד עם כל ההתנצחויות שלי באמצע משפט שלו, "אז למה אתה צריך אותי?"
"חכי אני מסביר לך, את חסרת סבלנות שזה מפחיד!", הוא סיים את המשפט בדרמטיות, "אבל את עברת בין העולמות, אז משהו השתנה בגוף שלך וזה בדיוק מה שאני הולך לבדוק!".
"אז אתה בא להגיד לי שאנחנו בעצם איזשהו ניסוי מעבדתי?" היה קשה לי לנסח את מה שאני חושבת וזה היה הניסוח המוצלח ביותר שעלה לי בראש.
"לא בדיוק, אפשר לאמר שכן אבל זה לא מדויק", הוא קם מהכיסא והפנה אליי את גבו, התעסק במשהו שלא ממש יכולתי לראות.
"אז מה כן?" התחלתי לחשוש.
"את תיראי בהמשך", הוא לא נתן לי להגיב, התחמק מהחדר באלגנטיות, אבל גם לא ראיתי שהוא עבר לחדר של אליאנה או של אנדי. שכחתי להגיד לכם שבמהלך השיחה הוא פתח את הוילון שהפריד ביני לבין אנדי ויכולתי לראות אותו, הוא היה ער, אבל המבט שלו היה מוזר, הוא עדיין הסתכל עליי ושכב באותו תנוחה כמקודם.
בשונה מאליאנה שזזה קצת, הוא היה משהו שאני יכולה לקרוא לו אפאתי.
היה לי משעמם, לא יכולתי לקום מהמיטה ואנדי לא ממש הגיב לניסיונות הקלושים שלי לתפוס את המבט שלו אז כמעט נרדמתי אבל אז שמעתי את דלת החדר נפתחת שוב, ושוב פסיעות אבל הן היו שונות מהפסיעות שכבר זיהיתי של ויקטור.
"היי אשלי", בקול ששמעתי, שמעתי ניסיון קלוש להישמע חי וחם.
הרמתי מעט את הראש וראיתי בחורה בעלת קוקו אסוף מאחור, שיערה בצבע אדום-חום, פניה עגולות ועיניה כחולות כמו הים. היו לה עצמות לחיים גבוהות ולפי מה שניחשתי היא הייתה בגובה ממוצע, בידה היא החזיקה מזרק עם מחט שנראתה כואבת מאד!
"מי את? מה את רוצה?"
"למה את עוינת?", היא נשמעה נעלבת.
"כי זה לא נראה שאת באה לטובתי", הסבתי את מבטי ממנה, שומעת אותה מתקרבת אליי.
"למה את שופטת לפני שאת בכלל יודעת משהו?" העלבון החליף את מקומו בכעס התחלתי.
לא עניתי לה. רק הסתכלתי על אנדי מצידי השמאלי, חשתי את ליבי כמהה אליו.
"זה לא יכאב לך", היא אמרה, לפתע הייתה כל כך קרובה אליי שנבהלתי לרגע. הסתכלתי עליה וראיתי אותה מקרבת את המזרק אל ידי.
ניסיתי לזוז כדי שהיא לא תצליח אבל הניסיונות היו לשווא.
"אה שכחתי להגיד לך, אני ליאה ואני העוזרת של ויקטור", בקולה היה שמץ של רשעות.
אבל אז אני כבר לא זוכרת כלום, רק כאב בידי, במקום בו המחט נגעה, והכל השחיר סביבי.
תגובות (1)
אהבתי אהבתי אהבתי אהבתי אהבתי אהבתי אהבתי ואהבתי!!!!!!
חיכיתי שנים על גבי שנים עד שתמשיכי את הסיפור הזה סופסוף!!!!!