לא תזכה שוב לאהבתי אף פעם. פרק הבכורה

השעה הייתה כמעט חצות, אך לשניהם זה לא באמת היה אכפת, היא לבשה מכנסון קטן בצבע אפור וגופיית סבא לבנה, היא הביטה בו, באהוב ליבה הנצחי. "אני כל כך מפחיד שאת לא מעיזה להתקרב אליי?" הוא אמר וחייך את החיוך הגדול והיפה שלו עם השיניים הלבנות הבוהקות, עיניו החומות מלאות הרגש, שללא ספק יכולות להשיג את מבטה של כל אישה הביטו בה, דווקא בילדונת הזו שעוד לא גדלה די ולא יכולה עוד להיקרא אישה ובכל גופה, איך היא יכלה לעמוד בפניו?, היא לא יכלה. "לאון, אני…"היא עצרה את דיבורה וחשה כל כך מטומטמת, לעזאזל חשבה, ואז המשיכה ואמרה אני לא יכולה ללכת איתך, אנחנו נמצאים בחיים אחרים עכשיו, אתה הופך למורה שלי ואני התלמידה שלך, מה שהיה שייך לעולם אחר." היא נאנחה.
"עולם טוב יותר, עולם שבו את אוהבת אותי ניה!", הוא החל לצעוק. "את לא מבינה, תתבגרי כבר, תתעלי על עצמך אני מתחנן מה שיש לנו ביחד לא יהיה לנו עם אף אחד אחר גם אם תנסי ממש חזק. התשוקה הזו, החיבור הזה, האהבה הזו…את לא מרגישה כלום?!" הוא התקרב אליה וכעת עמד ממש מולה. היא לא הצליחה להביט בו, וגם לא רצתה, "תעני לי!, ניה!" הוא צעק לפניה והחל לטלטל אותה. פניה היו מרוחות בדמעות מרות ונוצצות, הוא ראה זאת וליבו התכווץ למראה פניה היפות ועיניה העצובות, "ניה" אמר בקול רועד ונאנח. היא כל כך אוהבת אותו מה עוצר בעדה?
"לאון" היא אמרה וכעת הביטה בעיניו, היא כבר לא יכלה לשאת את גופה הרועד והתיישבה על המדרגות של ביתה הריק מאנשים, הוא הבין הכל, גם ללא מילים. הוא הרים אותה ונשק לראשה "ילדה משוגעת שלי, אני אוהב אותך" הוא הכניס אותה למכונית והחל לנסוע, כמה שיותר רחוק מכולם, כמה שיותר רחוק מהעולם, למקום שבו יוכלו לאהוב כמו פעם.
"לאן אתה לוקח אותי?!" שאלה ועיניה הירוקות זהרו כל כך מדמעותיה היא הסתכלה לעברו, "אני לא יודע, ניה" הוא המשיך לנהוג והסתכל בה מהראי.
לבסוף לקח אותם למלון הרחק מהעיר הגדולה, הוא שילם ולקח את המפתח.
הם נכנסו לתוך המעלית, היא הביטה בו והוא הביט בה, ולפני שהספיקה לומר משהו הצמיד אותה לקיר המעלית ונישק אותה נשיקה ארוכה ומלאת תשוקה, התחלה היא ניסתה להתנגד אך הוא הרים את ידיה כלפי מעלה, בחיים לא נישק אותה בפראות כזו, היא אהבה את זה ונתנה לעצמה להנות מהתשוקה העזה של שניהם. המעלית נפתחה לפתע קלטו שהמוני אנשים מביטים בהם בעיני עגל, הם צחקו כמו בימים ההם, כמו בחיים ההם.
לאון פתח את ידית הדלת ונכנס, ניה בשונה ממנו לא נכנסה במהירות ורק לאחר דקה או שתיים נכנסה גם היא. "יפה כאן" אמרה ניה במבוכה קלה ובתקווה לשבור את הקרח הכואב שבניהם, "אני מרגיש מילה טובה באוויר?" שאל בציניות כה מוכרת ואהובה, הוא חייך לעברה ומשך אותה אליו.
הם ישבו על המיטה כשהיא נשענת עליו קלות השעה עכשיו באמת מאוחרת. הוא ליטף את ידה הקטנה והעדינה ונזכר שהבטיח לה שלעולם לא יעזוב, לעולם לא יפגע, אין ספק שכשהוא הלך הלכה גם אמונתה באהבה. "לאון, אני אהבתי אותך יותר מהכל, האמנתי בך יותר ממה שאני מאמינה בעצמי, בזכותך גיליתי כוחות כאלה עצומים בי, לימדת אותי הכל, עזרת לי בכל מה שהייתי צריכה, ההכרות איתך תלווה אותי לעד, הוא קטע אותה "אבל?" שאל והביט כמו אריה פצוע שזקוק נואשות לאהבה. "אבל אני לא מסוגלת להביט בך, אני לא מסוגלת לאהוב אותך שוב כמו פעם, אתה עזבת אותי אחרי כל מה שהבטחת ואמרת, איך אני יכולה להמשיך כאילו שלא קרה כלום?, כאילו שבחיים לא עזבת, שתמיד נשארת איתי." היא באמת לא הביטה בו. זה לא שלא היו לה רגשות של אהבה עזה ועצומה כלפיו, פשוט רגשות השנאה והטינה היו הרבה יותר עזים מרגשות האהבה.
הוא הביט בה ושתק, לא היה לו מה לומר כדי לשפר את המצב