כמה פעמים … עונה 2 פרק 21
נקודת מבט רותם-
התעוררתי לשבוע עמוס, למה עמוס? כי ענת חולה.
בקושי ישנתי בלילה כי נאלצתי לקום מספר פעמים לענת שלא נרדמה והתקשתה לנשום, מתן קם גם במקומי מספר פעמים.
שבוע 36 לא הקל עלי. במיוחד שסבלתי מ-מ.. מעצירויות.
"ענתי, בוקר טוב. איך את מרגישה?" התיישבתי על מיטתה של ענת, בכלל לא מיטה לילדה.
מיטה וחצי, מיטה שכל נערה חולמת עליה, אבל אני שמחה, הבית הגיע מאובזר איתו וחסך ממני הוצאה בשנים הבאות.
"רע.." מלמלה באנגלית והניחה את ראשה על רגליי , בקושי בהתחשב בבטן הגדולה שלי.
"נאכל ארוחת בוקר ונלך לרופא." הכרזתי בשקט ונשקתי למצחה, היא להטה מחום.
היום ג'ייסון לא יכל לקחת אותה מפני שהוא עובד עד הלילה ואסור לו להיעדר.
כמובן שאני לא יוכל להשאיר את ענת אצל אשתו של ג'ייסון כי היא לא אמא שלה, והיא לא אבא שלה, וזה יהיה נטל לטפל בענת כשיש לה עוד תינוקת בקושי בת חודשיים.
מתן הלך ללמוד והוא לא יכול להיעדר מהלימודים, גם לא ביקשתי ממנו.
מאיה ואשר נסעו לטיול בשטחים למשך יומיים, גם הם לא יכולים.
עוד שעתיים אני מתחילה לעבוד ואני לא יודעת מה לעשות עם ענת..
הכנתי לענת ארוחת בוקר ואכלתי גם אני, קורנפלקס עם חלב.
צחצחנו את השיניים בזריזות ויצאנו אל הרופא,
מתן לקח את האוטו אז אני בלי אוטו.
האוטו של מתן במוסך ואמורים להביא לנו אוטו חלופי בשעה אחת-עשרה בבוקר.
אני מתחילה בעשר, אני גם לא יודעת איך אגיע לעבודה.
הלכנו ברגל, ענת נמרחת על גופי ומסרבת ללכת,
ללא ההריון יכולתי להרים אותה על ידיי ולרוץ איתה לרופא.
החזקתי את היד של ענת והתחלנו ללכת ברגל, הליכה לא ארוכה , אך לא קצרה.
השמש חיממה את גופנו הלבוש בבגדים קצרים, ענת עם שמלה פרחונית קצרה , וגם אני.
לבשנו אותו הדבר.
שמלה פרחונית רחבה אשר טשטשה במעט את בטני בת ה-36 שבועות.
השעה היא 7:45 בבוקר, אנשים ברכבים שלהם נוסעים לשים את ילדיהם בבתי הספר וממשיכים לעבודה.
"אמא!" יללה ענת באנגלית והתחילה לבכות בקולי קולות
לא יכולתי לעשות כלום, נשקתי לקודקוד ראשה וההמשכנו ללכת.
עשינו עצירה ונתתי לענת לשתות מים, שתיתי גם אני.
"תרגישי" הנחתי את היד של ענת בצד של ביטני כשמספר בעיטות הורגשו בבירור ברחמי.
"אח שלי אומר לי שלום?" ציחקקה וחשפה שיני חלב ישרות.
הנהנתי בראשי ונשקתי לשפתיה הורודות והקטנות.
המשכנו ללכת למרפאה ותוך כדי חייגתי לבייביסטרית הקבועה שלנו וניסיתי לבדוק אם היא פנויה לשמור על ענת.
אף אחת לא יכלה..
הצטערתי שאין לי משפחה שתוכל לשמור על ענת בזמן שאני צריכה ללכת לעבוד.
**
(פלשבק)
התעוררתי לבוקר קר ונורא, אמצע החורף והבכי של ענת לא הפסיק.
ענת בקושי בת שבועיים.
ליתר דיוק, שבוע וחמישה ימים.
השתעלתי בחוזקה וניסיתי להתעלם מהבכי,
"לעזאזל! תשתיקי את הדבר הזה!" נכנסה אמא בכעס לחדר וצעקה עלי.
אני רגילה לזה.
בזמני הפנוי כשענת ישנה אני שואבת חלב בשבילה למקרה שלא אצליח להניק אותה.
"שאבתי חלב במקר-ר. תוכלי להאכיל אותה?" דיברתי עם מעט השתעלויות.
"מה אמרת?" שאלה בשקט, פניה הפכו להיות אדומות והבכי של ענת הפסיק.
"אם תוכלי להאכיל אותה, שאבתי בשבילה היום לפנות בוקר חלב. א-אני חולה.." אמרתי עם השתעלות חזקה
"לא! את לא אמרת את זה!" צרחה בזעם וענת התחילה לצרוח בבכי.
"תשתיקי את הדבר הזה או שאת והיא חוזרות לדירה שלך!" צרחה אמא ויצאה מהחדר וטרקה אחריה את הדלת.
קמתי מהמיטה באיטיות בגלל הסחרחורת שתקפה אותי והרמתי את ענת בין זרעותי.
התיישבתי במיטה כשענת בזרעותי והרמתי את חולצת הפיג'מה החמה שלי על מנת להאכיל את ענת.
היא הכאיבה לי,היא מכאיבה לי כשאני מניקה אותה.
ובנוסף לזה, היא גורמת לקור לחדור לעצמותיי.
כשענת נרגעה ונרדמה שוב בין ידיי , כיסיתי את גופי בחזרה ונשכבתי לישון כשהיא איתי.
חייגתי אל אבא כשהרגשתי נורא והחום שלי לא ירד מהמספר 39.2
היה לי קר ופעם חם,
שרפו לי העיניים והפה התייבש לי.
-"אב- מיכאל?" שיניתי מיד מאבא למיכאל.
"אני לבד, את יכולה לקרוא לי אבא." נאנח בתסכול
-"אתה יכול לשמור על ענת?" מלמלתי בהיסוס
"לא. אני עובד עד הלילה" אמר בכעס
-"טוב." אמרתי בשקט
"בשביל מה את צריכה שנשמור עליה?" שאל בזלזול
-"יש לי 39.2 מעלות חום. אני רוצה ללכת להיבדק"
"תיקחי כדור. אף אחד לא מת מחום" אמר בכעס
-"לקחתי, כבר פעמיים." סיפרתי בשקט
"אני לא יכול!" אמר שוב בכעס
שתקתי והשיחה התנתקה.
אמא אסרה אלי לקרוא להם בתור "אבא" או "אמא."
רק בשמות הפרטיים.
אבל אבא היה לבד אז הוא הסכים לי לקרוא לו ככה.
נשכבתי לישון ביחד עם ענת ומתפללת שהחום ירד.
התעוררתי משיעול חזק שמנע ממני לנשום, כיסתי את ענת בשמיכה עבה ופתחתי קצת את החלון בשביל שאצליח לנשום.
הכנסתי את המדחום מתחת ללשון והמדחום הראה שאני קודחת מחום.
39.6, אני צריכה ללכת לרופא.
לקחתי עוד מהתרופה ונכנסתי להתקלח,
אחרי מקלחת קרה התלבשתי במכנס טרנינג שחור וחולצה ירוקה ארוכה ומעל ג'קט של המכנס ומעיל בידי.
הלבשתי את ענת תוך כדי שהיא ישנה ושמתי לה מעל הבגדים שלה , שגם ככה עבים , מכנס פוטר ורוד וג'קט פוטר ורוד עבה.
שמתי כובע צמר על ראשה הקטן, היא כל כך קטנה.
עטפתי את גופה בשמיכת צמר סגולה והכנסתי אותה לסל-קל.
שהוא בכלל לא קל..
שמתי עוד שמיכת צמר עליה שתכסה שוב ואני בטוחה שהיה לה ככה חם.
פחדתי להחזיק אותה, לגעת בה, היא שבירה..
חייגתי למונית והזמנתי לבית מונית.
לקחתי כסף וירדתי עם הסל-קל למטה. פוגשת בפרצופה העצבני של אמא.
לא יכולתי למנוע משיעול לצאת מפי.
הכנסתי לתיק קטן שהונח על גבי, טיטולים, חיתול, מוצץ ובקבוק עם חלב לענת.
אמא התעלמה מקיומנו והחלטתי לשאול אותה שוב,
"את יכולה לשמור עליה? אני אבוא מהר. אני לא רוצה לקחת אותה למרפאה כשכולם חולים שם" הסברתי
היא התעלמה,
"אמא?" שאלתי, היא שאגה בזעם
"תעופי!"
נאנחתי ויצאתי עם ענת כשהיא בוכה, הרוח היתה איומה לכן כיסיתי את הסל-קל.
נדנדתי אותה מעט עד שנרגעה ועליתי אל המונית במהירות.
"לאן?" שאל, הושטתי לו כסף ומיד אמרתי חסרת נשימה "לקופת החולים."
"קר, איך הוצאת אותה בקור הזה?" שאל בכעס הנהג כשראה את ענת בסל-קל.
"אין מי שישמור-" נקטעתי ע"י שיעולי החזק "-עליה."
הוא מלמל משהו ולפני שיצאתי ביקשתי בהתחננות "תוכל לחכות לנו?"
"סליחה גברת! חושבת שיש לי זמן?" שאל בזעם.
"צו-צודק. סליחה" אמרתי בבושה ויצאתי מהרכב ביחד עם ענת אחרי שכיסיתי אותה שוב ונכנסתי במהירות לקופת החולים.
אחרי ישיבה ממושכת על הריצפה הקרה כשלמזלי ענת בסל-קל לידי, ומבטים ממושכים וקרים מאנשים בוחנים , התור התקצר והתפנה לי מקום בכיסא.
קמתי באיטיות ותפסתי בגבי הכואב ולא האמנתי ששבוע וחמישה ימים לאחר הלידה הכואבת אני הולכת.
הרמתי את הסל-קל והתיישבתי בכיסא,
עצמתי את עיני באיטיות והשתעלתי לצד על מנת שענת לא תנשום את החיידקים.
עיניי דמעו ללא הפסק בגלל השריפה שהרגשתי בהן.
כשחשבתי שהכל מסתדר, ענת התחילה לבכות.
אף אחד לא ישב לידי, מזל.
הרמתי את ענת בין זרועותי וניסיתי להרגיע אותה,
היא רעבה…
הוצאתי את הבקבוק מהתיק והצטערתי שאני מאכילה אותה בחלב קר, מכיוון שזה היה במקרר.
הרמתי את ענת הקטנה בין ידיי והשארתי את החפצים שלי באותו כיסא שישבתי,
הלכתי לפקידה והבכי של ענת עוד לא הפסיק.
היא הייתה מכוסת בהרבה שכבות שבקושי ראו אותה.
"אפשר לחמם את הבקבוק הזה עם מים חמים?" ביקשתי בצרידות.
הפקידה הסתכלה עלי בהלם ואז על ענת.
"בת כמה היא?" נבהלה.
"בת שבוע וחמישה ימים" אמרתי בשקט,
"זה מסוכן! הכל פה חיידקים, תקחי אותה" אמרה בכעס
"אין מי שישמור עליה, אני-אני צריכה לראות רופא." סיפרתי בתסכול
"קודם כל תיכנסי לשם, למשרד שלנו. תאכילי אותה וכשהרופא תסיים עם המטופל אקרא לך מיד" אמרה.
שמחתי בליבי והלכתי למשרד, כשהאכלתי את ענת היא הכניסה לבפנים את כל הדברים שלי ויצאה מיד.
נאנחתי בתסכול ולא הפסקתי להשתעל.
ענת נרגעה ונרדמה בחזרה. . .
הכנסתי אותה אל תוך הסל-קל ונלחמתי בדחף להקיא כתוצאה מהלחץ על הבטן שלי , שעדיין נראתה הריונית , כשהתכופפתי כל פעם.
יצאתי מהמשרד ועטפתי את ענת בחזרה והפקידה סימנה לי להיכנס לרופאה.
שמעתי צעקות ותלונות , ביניהן צעקה מוכרת.
"חוצפה לשמה! אני מחכה פה מעל לארבעים דקות ואתם מכניסים מישהי שהרגע הגיעה?" הקול המוכר הגיע ומיד הסתובבתי לראות מי זה מדבר.
זה היה ג'רמי.
הוא השתנק והסתובב על עקבותיו ובעט בספסל,
"א-אני יכולה לחכות. זה- זה בסדר.." אמרתי בגמגום כשדמעות עומדות לפרוץ מעיני.
החלפתי יד שתחזיק את הסל-קל הכבד והשתעלתי בחוזקה ללא הפסקה ומיד הלכתי להתיישב בכיסא רחוק שהיה,
חלק מהאנשים שתקו וחלק המשיכו לצעוק ואף להיכנס לרופאה.
הנחתי את הסל-קל על רגליי והבטתי בענת ישנה,
כזאת קטנה.
הצעקות המשיכו והתעלמתי.
התקשרתי אל מיילי, היא נמצאת בלימודים.
לא חשבתי שאגיד זאת, אך אני מתגעגעת לבית הספר..
למרות שהמורים התייחסו אלי בצורה רעה,
לפעמים אני חושבת בלב שאני צריכה להיות אסירת תודה על זה שאני מקבלת יחס מההורים שלי,
אמנם יחס משפיל.. אבל זה יחס.
שמעתי את מיילי מצחקקת.
"כן רותם" צחקה, היו שם המון קולות.
-"איפה את?" שאלתי בתקווה שתזמין אותי אליה.
"בבית הספר, ליאו די!" אמרה בצחקוק
-"אה טוב" זיפתי צחוק וניתקתי את הטלפון.
הזמן לא עבר..
התור עדיין היה ארוך,
ג'רמי נכנס אל הרופאה והביט בי לפני בגועל.
רעדתי מקור ולכן כיסיתי את ענת היטב.
לאחר שג'רמי יצא מהרופאה, היה תורי.
נכנסתי כושלת רגליים אליה והנחתי את ענת שהייתה בתוך הסל-קל על השולחן כתיבה של הרופאה והתיישבתי על הכיסא.
שותה מים ומשתעלת בחוזקה שקורעת לי את הגרון.
"למה הבאת אותה?" שאלה בזלזול,
נמאס לי מהזלזול הזה של אנשים.
"את יכולה לבדוק אותי?" התחננתי
היא בדקה אותי בזריזות חסרת טעם וקבעה
"יש לך שפעת." בקור סיפרה
"יש זריקה או תרופה?" שאלתי כושלת כוחות.
"לא. תנוחי הרבה" אמרה בחוסר רגש ושלחה אותי לנפשי
יצאתי לבחוץ וראיתי את ג'רמי מחכה בפנים בגלל הגשם,
חייגתי להרבה נהגי מוניות על מנת שיחזירו אותנו.
לא רציתי להתקשר לאותו אחד שלקח אותנו לפה..
אך עשיתי זאת.
הוא אמר שהוא יחכה לי מעבר לרחוב.
הליכה של חמש דקות בגשם ובקור.
התחננתי שיתקרב אך הוא כעס ואמר שאין לו את כל היום.
הורדתי את המעיל הירוק זית מעל גופי וכיסיתי איתו את הסל-קל על מנת שענת לא תתקרר ותחלה.
יצאתי במהירות מהמרפאה, נתקעת בג'רמי שהחליט לצאת גם הוא.
הרוח חדרה אל עצמותיי ושיניי נקשו אחת בשנייה.
החזקתי חזק בסל-קל ובמעיל שכיסה אותו שלא יעוף.
התעלמתי מג'רמי שצעק עלי "תסתכלתי לאן את הולכת, חתיכת פרוצה!"
הלכתי במהירות והגשם הרטיב את שיערי ואת פניי, כמובן את בגדיי.
ענת הפעם לא בכתה…
נכנסתי אל המונית רטובה ומתנשפת.
הצצתי על ענת שפקחה את עיניה הירוקות בעדינות והביטה בשקט.
"יופי. הרטבת את המונית" אמר בכעס ונסע לכיוון הבית שלנו, כלומר של מיכאל וליאת.
כשהגענו הבאתי לו את הכסף ויצאתי מהמונית ביחד עם הסל-קל ורצתי אל עבר הבית.
"למה את רטובה!" צעקה בכעס אמא,
"סיפור ארוך." אמרתי בהתנשפות ועליתי לחדרי ושמתי את ענת במיטה והחלפתי לבגדים חמים.
לקחתי עוד כדור ואכלתי קצת קורנפלקס בחדרי מכיוון שאמא לא הסכימה לי להיות למטה.
נרדמתי לאחר כמה דקות והתעוררתי מצעקות,
"למה אתה בכלל שומר עליה? שהבת שלך תשמור עליה. היא עשתה טעות, שתשלם עליה." אמרה בכעס אמא.
פקחתי את עיני וראיתי שאבא מחזיק בענת ומנדנד אותה בעדינות.
"היא חולה. היה לה 39.4 חום" אמר אבא בכעס
השתעלתי בחוזקה וצמרמורות עברו בגופי.
אמא יצאה מהחדר ואבא הביא לי את ענת,
"תינוק זה לא צעצוע. תתחילי לפקוח את האוזניים גם מתוך שינה." אמר אבא בכעס שקט,
"אני שומעת אותה, אני מטפלת בה." אמרתי בשקט
"היא בכתה במשך דקות ארוכות. אפילו לא טרחת לקום!" צעק בחוזקה עלי.
"א-אני לא שמעתי." אמרתי בשקט והוא יצא מהחדר.
נשכבתי לישון ביחד עם ענת ומדדתי במדחום את החום שלי,
39.9, לא טוב.
כשענת נרדמה בחזרה נכנסתי להתקלח במים קרים ושתיתי הרבה מים.
שמה על המצח מטלית שהייתה במים עם קרח ונרגעת.
נשכבת לישון גם.
כשהגרון שלי שרף ירדתי למטה לשתות תה ולאכול עוגה.
היתי אדומה ונפוחה.
"מדדת חום?" שאל אבא בקור. הנהנתי בראשי
"כמה?" שאל בחוסר סבלנות
"39.9 מעלות." אמרתי בקרירות והשתעלתי בחוזקה
"תלכי לבית החולים, אני אשאר עם ענת." אמר בשקט
"אני חלשה בשביל ללכת.." אמרתי בעייפות
"תלכי להיבדק!" אמר בכעס
"היתי שם בצהריים עם ענת.. הרופאה אמרה שזה שפעת" סיפרתי
"והיא הביאה לך מרשם?" שאל, הנדתי את ראשי לשלילה.
"אולי כי אני יהודיה היא לא עזרה לי?" שאלתי בתמימות.
אבא צחק.
"מה מצחיק?" שאלתי בתמיהה
"זה לא בגלל שאת יהודיה, זה בגלל שאת חתיכת פרוצה שנכנסה להריון!" אמרה בכעס אמא
שתקתי.
אותן המילים שאמר לי ג'רמי.
פרוצה.
אבא הנהן בראשו ואני לא ידעתי מה לענות, חושבת בראשי מה להגיד.
"אתם לעולם לא תסלחו לי על זה?" שאלתי בשקט כשדמעות חונקות את הגרון שלי.
"לעולם. אנחנו האדמסים" אמרה אמא
אבא הנהן בראשו.
נאנחתי בשקט ואכלתי מהעוגה, אך היא לא נבלעה.
נשארה דוממת בפה שלי.
כמו המילים שלי.
עליתי לחדר וקראתי את שלבי ההתפתחות של התינוקות.
"ענת, התעוררת." דיברתי אל ענת,
לפחות אני יכולה לדבר אל מישהו. . .
"כשאני אהיה גדולה אנחנו נעבור מכאן. את תכעסי עלי אם תדעי שהבאתי אותך לעולם בגיל 16?"
"כי- כי גם אבא ואמא כועסים עלי." סיפרתי לה בשקט.
"הם לעולם לא יסלחו לי.." מלמלתי,
"רותם תכבי את המזגן!" אמר אבא בכעס,
כיביתי את המזגן והתלבשתי בעוד שכבה מחממת ומיד קמה מהמיטה לבקש רשות להדליק את המזגן כשענת תצא מהמקלחת.
"אני יכולה להדליק את המזגן שיהיה לענת כשהיא תסיים להתקלח?" שאלתי,
"לא. את משתעלת וזה מעביר חיידקים." אמר אבא
"אבל אני לא שולטת בשיעולים שלי.." הסברתי
הוא שתק.
הלכתי לחדר וסגרתי את הדלתות והחלונות במקלחת וקילחתי אותה במים נעימים לגוף שלה ומיד עטםתי אותה במגבת והלבשתי אותה חם.
"הנה, זהו." אמרה בשקט וחיבקתי אותה בעדינות, נשכבות לישון.
חבל שאבא ואמא לא עוזרים לי.. ככה היה קל יותר..
(סוף פלשבק)
**
הגענו למרפאה וקיבלו אותנו בברכה,
ענת ואני נכנסנו מיד לרופא והוא עשה לענת בדיקות שגרתיות ואז בדיקת דם.
ענת לא בכתה מהבדיקה, היא עמדה בזה כמו גיבורה.
הבאתי לה חטיף שוקולד וחזרנו לבית.
נאלצתי לבטל יום עבודה ולטפל בענת,
כאב לי שלא היה לי מישהו שיעזור לי. . .
הטלפון שלי צלצל, זה סבא.
-"כן.." נאנחתי בשקט
"אנחנו ליד הבית. אפשר להיכנס?" שאל
-"מי זה אנחנו?" שאלתי ללא הבנה.
"אני , סבתא ושרון." אמר
-"מה אתם צריכים?" שאלתי בשקט
"לראות אותך." אמר
פתחתי את הדלת וחיכיתי שהם יכנסו, לא מזמינה אותם.
הם נכנסו בשקט וישבו בסלון.
לא הצעתי להם שתיה ולא אוכל.
הרי אני "גויה".
ישבתי בכורסא הבודדה ונמנעתי מלהסתכל עליהם.
"איך את מרגישה?" שאל סבא,
"בסדר." אמרתי בנוקשות, כועסת עליהם עדיין..
"את לא מביאה לנו כיבוד ושתיה?" אמרה בזלזול שרון
"לא כשר פה, שלא תמותי מהאי כשרות שלי" אמרתי בזלזול גם.
"באנו ששרון תבקש סליחה. וגם סבתא." אמר סבא
"לא צריכה סליחה" אמרתי בעצבים
"תגידי תודה בכלל!" אמרה שרון בעצבים
"על מה תודה? על זה שגירשת אותי?" שאלתי בשקט כי ענת ישנה.
"כן. במוקדם או במאומר היו מעיפים אותך." אמרה שרון
"טוב, לכי מכאן." אמרתי חסרת כוחות.
"מספיק בנות!" אמרה סבתא בכעס. התחלתי לבכות ללא הפסקה וצרחתי עליהם בחוזקה "עופו מכאן!"
"ע-ו-פ-ו מ-כ-א-ן!" צרחתי
סבתא ושרון הלכו בעוד שסבא קם לחבק אותי.
"הכל בסדר נכדה שלי." אמר סבא לאוזני כשחיבק אותי בחוזקה.
"די כבר. קשה לי, תפסיקו להוסיף לי.." בכיתי ללא הפסקה
"מה קשה, תספרי לי." אמר בשקט וברוגע
"המחיר של הדיור גבוה, המחיר של הלימודים שלי גבוה, המחיר של המזון יקר, המחיר שדורש על מנת לגדל את ענת יקר. הכל יקר. וכל חודש עוד חוב מגיע, אני לא יכולה לחיות ככה.. מתן עוזר בהכל אבל אני צריכה גם אהבה והורים. אין לי כאלה" בכיתי
"אני אעזור לכם כספית." אמר
"אני לא צריכה. אני רק צריכה שתלכו מכאן, אתם גורמים לי להרגיש רע וחסרת ערך לידכם" בכיתי
"אני מצטער." אמר בשקט
"אני ארצה שתבוא לברית של התינוק. אבל רק אתה" ביקשתי
"מה עם סבתא?" שאל, הנדצי את ראשי לשלילה
"היא ממזמן לא סבתא שלי." קבעתי
"מי בא מהצד שלך?" שאל
"רק אבא של ענת והמשפחה שלו. ו-אולי אתה." הסברתי
"המשפחה של אבא של ענת?" שאל ללא הבנה
"בשביל שיהיה שולחן מלא מהצד שלי אז סבא וסבתא של ענת באים" הסברתי
סבא שתק.
"אני אבוא." אמר בשקט.
"תודה. עכשיו אתה יכול ללכת? ולא לבוא לכאן יותר." ביקשתי
"אני כן רוצה להישאר איתך ולבוא לבקר." אמר
"רק לא איתם. תבוא לבד. לא איתם." עניתי
הוא הנהן בראשו והלך.
הערב הגיע ומתן בא, לפנות בוקר.
ישבתי בסלון וחיכיתי לו,
ברגע שהוא נכנס הביתה קפצתי עליו בחיבוק ונשיקה, סוחפת אותו לעולם האהבה שיצרנו ביחד. .
עולם האהבה שלנו.
התעוררתי לבוקר חבוקה ביחד איתו, חיבקתי חזק ולא שחררתי.
מנשקת חזק ולא עוזבת.
"אתה ואני זה לנצח." אמרתי בהיאחזות אימתנה בו.
"טעות." אמר בחיוך.
"את ואני זה לא לנצח, אלא את, ענת, בוטן ואני- זה לנצח" אמר .
בכיתי אל תוך זרועותיו ולא נרגעתי.
"תודה שלקחת את ענת תחת חסותך למרות שהיא לא שלך." אמרתי בבכי
"אני אוהב אותה כאילו היא היתה שלי." אמר בחיוך
"אני אוהבת אותך."
תגובות (5)
תקשיבי את מרגשת אותי כל פעם מחדשת הכתיבה שלך מדהימה ואת אחת הכותבות האהובו
תמשיכי זה פשוט מושלם ! ואני אהבתי שרותם אמרה למתן תודה על זה שהוא לקח את ענת תחת חסותו למרות שהיא לא שלו וגם אהבתי מתן אמר "טעות את בוטן ענת ואני זה לנצח נצחים "
את באמת מרגשת אותי ברמות כל פעם מחדש ואת אחת מן הכותבות האוהבת עלי את מוכשרת בטירוף את כותבת מדהים..פרק מהמם ומושלם ..והקטע שאהבתי שכתבת הוא-"שמתן אמר לרותם .."אני אוהב כיאלו הייתה שלי" (את ענת) וגם את " הקטע בין ענת לרותם שהוא-"תרגישי" הנחתי את היד של ענת בצד של ביטני כשמספר בעיטות הורגשו בבירור ברחמי." אח שלי אומר לי שלום?" ציחקקה וחשפה שיני חלב ישרות…" יש לך סיפורים מהממים ..מחכה כבר להמשך של הסיפור הזה ושל האחרים גם ..
אוהבת
קודם.. אני ממש מצטערת שאני חופרת…
מחכה להמשך של הסיפוריםםם
אמן
מתי את ממשיכה??