שדה קוצים-פרק 2

"את יוצאת הרבה?" שאלה אותי אמיליה.
"לא" הנהנתי, "כמעט בכלל לא, אין דבר שאני צריכה בכדי לצאת החוצה, המורים שלי באים לכאן ללמד אותי, כאן יש לי את כל הצרכים שלי".
אמיליה הביטה בי במבט ממושך, היא סקרה אותי.
"מה?" שאלתי.
היא הניחה את אצבעותייה על התיליון שעיטר את צווארי, נשר מחזיק במקורו יהלום קטן, היא חייכה.
"מה?" שאלתי שוב, היא הייתה כל כך מוזרה.
היא השפילה את עינייה לעבר כף ידי, "את גם מאוסרת בנוסף".
השפלתי את מבטי על טבעת הזהב שכה פחדתי ממנה, ניסיתי לשכוח ממנה אך זה מעולם לא עזר.
צחקתי צחוק עצוב, "כן".
"אפשר לשאול למי?" עינייה היו נעוצות בעיני.
"דניס בורכט" אמרתי את השם בארסיות.
ארשת פליאה על פנייה, "דניס?"
"הוא לא גר רחוק מכאן, הוא גם גר בפריז" הנהנתי.
"נכון" אמרה כאילו אישרה את דבריי.
"צמיד יפה" היא הצביעה על צמיד כסף שהיה על ידי.
"הוא קנה לי אותו באחת מהפגישות שלנו" נזכרתי בפעם הזאת שלקח את ידי והרגשתי קרירות גועלית כשענד לי את הצמיד שקנה לי, "כל פעם שיהיה לנו רגע מאושר תוסיפי לו חרוז" כך אמר לי, היו עליו חמישה חרוזים, לזכר הרגעים המאושרים שלו.
"והשרשרת?" שאלה.
נגעתי בה בעדינות ועצמתי את עיני, "עבר במשפחה"
"ממתי סמל השושלת של דרליק הוא נשר שמחזיק יהלום?" שאלה.
"לא יודעת" הבטתי בה, "לאן את חותרת?"
היא משכה בכתפייה, "סקרנית".
"היי איך זה לבן מכובד של שושלת רטרוביאר אפשר להצמיד מתכת כזאת לגבה?" שאלתי פתאום את אמיליה, הרי אם היא כזאת "סקרנית" גם לי מותר.
היא צחקה, "זה מה שעושה לו טוב".
הנהנתי, "זו סתם הסטה של הדור"
היא הביטה בי וזקרה את סנטרה, "לונה דרליק את חתיכת ילדה חסרת טקט".
זקרתי את סנטרי כמוהה וחיקיתי את קולה, "איזה קטע, גם את", פרצנו בצחוק.
"את יודעת, מעולם לא השאירו אותי לדבר עם הילדים של המשפחות שמתארחות אצלנו כך" אמרתי לה.
"מה שלומכן עלמותיי?" סקיי ניגש אלינו ונישק את כף ידי בשנית.
אמיליה צחקה, "הפסק סקיי, אתה מביך אותה".
"יש לכן מה לספר גבירותיי?" סקיי זקר גבה לעברנו.
אמיליה כחכחה בגרונה, "לונה, אני מאוד צמאה, תוכלי לקרוא לאחד המשרתים שיביא לי דבר מה לשתות?"
"כן" הבטתי בה בחשד, מה עיני השטן הזו זוממת?
נעלמתי מאחורי הקיר וניסיתי לצטט לשיחתם, לצערי שמעתי כמה קטעים.
"את בטוחה?…היא…נשר…עלמה…טבעת…טרויס"
מה לעזאזל קורה שם?
"אפשר לעזור?"
צווחה קטנה יצאה מפי, אחד המשרתים נגלה לפניי, "מצטער שהפחדתי אותך עלמתי, אך האם את צריכה משהו?"
"כוס מים" התנשמתי.
הוא הביט בי רגע ארוך עד שהתיישרתי וזקרתי את סנטרי, "השירות שלך נהדר אדון ברנרד, תודה רבה".
הוא הנהן ופנה ללכת, הסתובבתי ודניאל עמד לנגד עיני, השתנקתי.
"אלוהים!" צעקתי והנחתי את ידי על חזהי, "כולם מחליטים להפחיד אותי היום?"
הוא קימט את גבותיו, אמיליה וסקיי עמדו מאחוריו.
"המים שלך בדרך" חייכתי לעברה של אמיליה.
היא חייכה חזרה, "צוטטת לשיחה שלנו".
כאב ראש פתאומי השתחל אליי, "על מה את מדברת?"
"מה שמעת?" שאל סקיי.
התנשמתי והתחלתי לצרוח, לצרוח כל כך חזק, כאילו רצחו אותי, חתכו אותי והיכו אותי.
"תפסיקי" פקדה עלי אמיליה.
"מה אתם רוצים?" יבבתי, "אתם רוצים את הכסף? קחו אותו! קחו את כל הכסף"
נאני הופיעה, היא הייתה אדומה וחבורת משרתים מאחוריה עם סכינים ומחבתות מוכנים לתקוף כל מי שנסה לגעת ביורשת של שושלת דרליק.
סקיי הרים את גבותיו והרים את ידיו, כך גם דניאל ואמיליה.
"מה קורה כאן לונה?" נאני שאלה וכיוונה מחבת לעברו של סקיי.
סקיי פתח שתי כפתורים בחולצתו ופרע את שיערו, עכשיו נגלה שגם צד ראשו השני מגולח.
"אדון רטרוביאר?" נאני חיכתה לתשובה.
סקיי חייך וחשף שיניים לבנות כשלג שנצצו כנגד לעורו השחום, ידיו עדיין היו למעלה ואז נשמעה צווחה רמה מחוץ לחלון.
הרגשתי יד נחה על פרק ידי, "ארובוואר ("נתראה" בצרפתית)" אמר סקיי והתחיל לרוץ.
אמיליה שאחזה בפרק כף ידי משכה אותי איתה ורצנו, דניאל אוחז בידי השנייה ואני צורחת.
"חזרו!" שמעתי את נאני קוראת.
ומאותו רגע שהתעלפתי, כל מה שהכרתי בחיי, התחיל להשתנות.