אנשי האש

אנחנו אנשי האש! וברגשותינו שורפים אנו הכל. עד לאין נשרף כל ענף עד לאין נשרף כל היער. אנחנו אנשי האש מלאים ברגשות. רגשות של כעס, רצונות ואהבה החולפים והנשרפים כמו ענפים. שורפים כל משבדרכינו בשנאה ונשרפים מבפנים באהבה. אנשי האש שלפעמים רוצים להיות סערה, שטפון או רעידת אדמה המשמידים הכל בדרכם. בלי חרטות, בלי נחמה, בלי רגשות אשם. ולפעמים רגשותינו כל כך חזקים שמייצרים רעש בכל הארץ. ולא פעם צעקנו עד לשמיים. אולם כמה שלא יהיה חזק הרעש אנחנו לא נשמעים. אנחנו אנשי האש אך זה לא הופך אותנו לאנשי האור. וכמה שלא יהיו חזקים רגשותינו בסוף הם תמיד עוזבים מאופסי כוחות. כמה שלא תהיה חזקה הסערה, כמה שלא יהיה ארוך השטפון, כמה שלא יהיה רועש הרעש הסוף תמיד אחד. כל עוד אחרי כל משב רוח, אחרי כל גל גבוה, צחוק ושיר של ציפור חלה הדממה. להבת האש המגיעה לסופה חסרת כל כוח מול הדממה הנצחית. לא אשכח איך שהיא לימדה אותי לאהוב את הדממה בזמן שאחרים הרעישו על אהבתם והסתחררו בסופות האש שורפים ענפים ויערות. כאשר השתיקה לחשה לנו על אהבתנו, אהבתם נשרפה וחלפה ביעף. באותו הרגע הבנתי שהרגשות החזקים ביותר נשמעים בשתיקה. בלי מילים הסתכלנו אחד על השנייה והעיניים שלה סיפרו לי הכל. אף אחד לא הבחין איך שהתאהבנו בלי לומר מילה. באותו הרגע לא היה מה לומר ושום מילים לא יכלו לפרש את מה שהרגשנו. היא הביאה איתה את מה שהיה קיים עוד לפני בריאת העולם. הדממה באותו הרגע בנינו היא רועמת מכל צעקה. ואני הבנתי: סליחה היא הדממה, תודה היא הדממה, אהבה היא הדממה, אלוהים הוא הדממה. כמה שלא יהיו חזקות ורועשות הרוחות בגבה של סופת האש היא לא תגבור על הדממה. עוד לפני היום בו נברא העולם היא הייתה קיימת. אחרי החיים מגיעה הדממה אחרי המוות מתחילה הדממה.