גשם

יש ימים סוערים של גשם, כשברקים ורעמים ממלאים את האוויר הקר, ואדים יוצאים מפיותיהם של אנשים הרצים לאורך הרחוב בתקווה להגע הביתה בלי להירטב. הם מנסים ללהתכופף, להסתתר מפני הטיפות היורדות לאיטן אל האדמה. כמה מהם מצליחים להימלט, למצא מחסה, אך הרוב נרטבים. למה לרוץ אם במלא נירטב, למה לברוח ממשהו שאין ממנו מפלט? אם לא נירטב היום, אז מחר, אולי מחרתיים. בסופו של דבר כולם נרטבים.
כשהיינו ילדים, היינו קופצים אל השלוליות, מתנדבים להירטב עד העצם. אך עכשיו, כשאנחנו אנשים מבוגרים, עסוקים, אנחנו בורחים מפני הבלתי ניתן לעצירה. אבל זה אפילו לא החלק הכי נורא בסיפור, החלק הכי נורא הוא שכאשר תצא השמש דבר לא ישתנה, עדיין נמהר למחוז חפצנו בלי לעצור לרגע. למה לא לעצור, להביט סביב, להנות מהגשם, הרי בסופו של דבר כולנו נירטב. הלוואי שזה היה כל כך פשוט…
"נו, את באה?"
היא שאלה, עומדת תחת מטרייה שחורה ורחבת שוליים, נרטעת מהטיפות שממלאות את החלל סביבה. מעיל הגשם השחור שלה יורד על לקרסוליה, שהן מכוסות במגפיים שחורות גם הן. היא הייתה שחורה לחלוטין, קודרת כמו מזג האוויר סביבה. גם עיניה היו עטורות איילינר שחור וצללית שחורה, היה אפילו אודם שחור שצבע את שפתיה העבות. אני בטוחה שאם הייתה יכולה, הייתה משחירה אפילו את עיניה החומות כמו עורה הכהה. היא כמעט נטמעה בנוף החשוך שעמד תחת העננים האפרוריים. עולם לטעמה, אפור וחשוך, חבל שהיא לא הקדישה זמן להנות ממנו.
"זה לא יפה? תראי את הטיפות שמכסות את הכל, הברקים שממלאים את השמיים. את את יכולה להיות אדישה לנוף חורפי שכזה."
שלחתי את ידי החוצה ונתתי לגשם לכסות את גופי בעודי מסתובבת במקום. היו אנשים שהביטו בי, נרתעו משמחת החיים שלי, אבל לא היה לי אכפת. הורדתי את מעיל הגשם האדום שלי ונותרתי בגופייה ורדרדה וטרנינג בצבע אפרסק, נותנת לקור לאפוף את גופי. הסרתי גם את מגפיי האדומות והכנסתי אותן לשקית שבידי, נותרת יחפה על המדרכה הרטובה שנמלאה בוץ.
"אקי, בואי כבר!"
היא משכה בידי בכוח וגררה אותי אל תחת מטרייה השחורה שלה, מחריכה אותי לבוא איתה אל מקום המפלט שלה מן הגשם. ידה שהייתה מכוסה כפפה שחורה, נכרחה סביבי וחיבקה אותי.
"אני באה נישי, אני באה."
צחקקתי בועדי מחבקת אותה בחזרה.
"את יכולה פעם אחת לתת לי להנות מהגשם."
אמרתי אליה והבטתי בעיניה החומות. המבט שלה היה מהפנט, הוא משך אותי קדימה אל תוך שפתיה הרכות והחמות. היא הפילה את המטריה שלה אל המדרכה ונישקה אותי, ובפעם הראשונה, היא לא ברחה מפני הגשם.