ואלה רק העיניים…

הייתי מסתכלת בעיניים שלו הכחולות שלו ושוקעת, רואה דרכן את החיוך שלו. ולפעמים הן ברקו. כמו ניצוץ אחד, והעיניים שלו אורו. אני יודעת ששלי אפילו יותר, שברק היה מטלטל את עיניי ואת ליבי כשהייתי מסתכלת על העיניים שלו.
כמו להיכנס לתרדמת, כמו לבהות. לא משנה איפה אנחנו, מה אנחנו עושים – היה מספיק מבט אחד כדי שארגיש איך הלב שלי מתחיל לדהור, רץ אלפיים במסלול החיים.
ואלה רק העיניים, שהקפיאו כל חלק בגופי.
שגרמו לי לרצות להסתכל לנצח.
ראיתי הכול דרך העיניים שלו – את האושר, את העצב, את הצחוק, את הבכי, את הכעס, את האכזבה, את הציפייה, את הקנאה, את ההתלהבות – וזה הרגיש כל כך טוב להיות שם; בים הזורם של עיניו, בחיוך שאפשר לראות מרחוק, להיות איתו.
וזה תמיד גרם לקפיצה באק"ג שלי. תמיד גרם לברק שהחזיר אותי ואת אהבתי לחיים.

ואז זה נגמר.
הלב נפל, הברק נעלם, הניצוץ נכבה,
העיניים נעצמו.
וכבר לא ראיתי את אותו חיוך.
וכבר לא שקעתי בעיניים הנוצצות שלו.
וכבר לא הייתי איתו.

ואז משהו השתנה שוב.
אבל לא איתו, לא שוב לעולם.
עם מישהו אחר.
הספיק לי מבט אחד בעיניים שלו, בעיניים החומות הנוצצות שלו.
אני מסתכלת עליו ושוקעת בעיניו, רואה דרכן את חיוכו. ולפעמים הן בורקות. כמו ניצוץ אחד, והעיניים שלו מוארות. אני יודעת ששלי אפילו יותר, שברק שוב מטלטל את עיניי ואת ליבי כשאני מסתכלת על העיניים שלו.
כמו להיכנס לתרדמת, כמו לבהות. לא משנה איפה אנחנו, מה אנחנו עושים – היה מספיק מבט אחד כדי שארגיש שוב איך הלב שלי מתחיל לדהור, רץ אלפיים במסלול החיים.
וזה רק המבט בפעם הראשונה, שהקפיא כל חלק בגופי.
שגרם לי לרצות להסתכל לנצח.
ולמרות שבחיים לא דיברתי איתו לפני כן, כבר הספקתי לראות הכול דרך העיניים שלו – את האושר, את העצב, את הצחוק, את הבכי, את הכעס, את האכזבה, את הציפייה, את הקנאה, את ההתלהבות – וזה הרגיש כל כך טוב להיות שם שוב; בים הזורם של עיניו, בחיוך שאפשר לראות מרחוק, להיות איתו.
והפעם עיניים אחרות גרמו לקפיצה באק"ג של הלב שלי. והפעם עיניים אחרות גרמו לברק שהחזיר אותי ואת אהבתי לחיים.

ואלה לא אותן עיניים.
והעיניים הראשונות לעולם לא יחזרו.
והעיניים האחרות אולי גם הן יעזבו.
ועכשיו,
קצת מעניין אותי…
מי מסתכל על העיניים שלי?