ממלכת השמיים
"בוא נצא החוצה" אחותי הקטנה מבקשת, אבל בחוץ יש מלחמה ודם. אני לא רוצה שהיא תצא, אז אני אומר לה לא. והיא מתחילה לבכות, ולצעוק, ולרוץ החוצה. ואני, אני רץ אחרייה, כי אין לי ברירה ואני צריך אותה. מחוץ לדלת יש פחד, יש כאב, ויש שיברון לב. אני לא רואה את אחותי הקטנה, ואני ממשיך לרוץ. אני מרגיש כאילו אני רץ ימים, ואני עדיין לא מוצא אותה. אחותי הקטנה היא כל מה שיש לי, אבי במלחמה ואמא בשמיים. אבא אמר שלאמא נתנה היזדמנות מדהימה והיא הייתה חייבת ללכת לשמה, אבל אני לא מבין למה היא הייתה צריכה לעזוב אותנו. היא תמיד אמרה שאנחנו הכי חשובים, אבל היא בכל זאת נתשה אותנו. אני חושב שאחריי כמה שעות, אני כבר מתיאש ומתישב מתחת לעץ. אני נרדם ומתעורר מקול צעקות מחרידות, אני פותח את עייני ורואה את אחותי באופק. אני קם ומתחיל לרוץ, אך משהו כבר מחזיק אותה. אני רואה שהוא עושה משהו עם הצוואר שלה, והיא נופלת ואני עדיין רץ אלייה. כשאני מגיעה זה רק אני והיא, אבל היא לא מתעוררת זה כמו עם אמא. עכשיו גם אחותי הקטנה הלכה לשמיים ואני לבד.
תגובות (1)
ניתנה* הזדמנות* נטשה* מתייאש* מתיישב*
בהתחלה חשבתי שזה איזה סיפור בדיוני או משהו כזה (אני לא מסתכלת ממש על הז'אנרים), אבל הרעיון של הסיפור חמוד ועצוב. יש לי כמה הערות:
1. תפריד שורות. משהו מאוד חשוב בסיפור זה לדעת מתי להוריד שורה, מתי משפט צריך שורה לבד ומתי לא מפרידים בכלל. זה נותן בספרים ובסיפורים דרך "לסדר" בראש את המשפטים ואיך לקרוא אותם נכון ב-"רגש" שצריך ובצורה הנכונה, וכאן זה חסר. אותו דבר לגבי סימני פיסוק, שהיו חסרים בסיפור.
2. חסרים תיאורים. אני לא יודעת איך הדמות נראית, או אחותו הקטנה, איך נראה היער ודיי.. הכל. תמיד חשוב להוסיף תיאורים (אלא אם כן זה במכוון, אבל גם אז יש תיאורים כלליים).
3. דרך לתאר תיאורים לא הכי נכונה. כן יש תיאורים בסיפור (קצת, אבל עדיין), אבל הדרך לכתוב אותם לא הכי נכונה. מה שיפה בתיאורים בספרים ובסיפורים הם שהם לא 'סתם' כתובים. הם מתארים רגש וכתובים בצורה כיפית לקריאה. גם בתיאור עצמו רואים רגש לפעמים, שפה זה היה הכרחי וחסר, כמו להוסיף סימני קריאה (אחד!) או לתאר בכלליות (הבנת למה התכוונתי)
בקיצור, יש דרכים לשפר את הסיפור, אבל הרעיון חמוד ומרגש. התגובה הזאת היא ביקורת בונה בלבד, ואני לא באה להעליב בשום צורה! אני מקווה שתקבל\י את זה בעין יפה ובהצלחה בהמשך :)